פייפר סופר-קאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייפר PA-18 סופר קאב
4X-CSY LLMG 08-05-2015a.jpg
פייפר סופר קאב אזרחי במנחת מגידו
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קל
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן פייפר איירקראפט
טיסת בכורה 1949
צוות 1
נוסעים 1
יחידות שיוצרו כ-15,000
ממדים
אורך 6.88 מטרים
גובה 2.02 מטרים
מוטת כנפיים 10.73 מטרים
שטח כנפיים 16.58 מ"ר
משקל ריק 422 ק"ג
משקל המראה מרבי 794 ק"ג
ביצועים
מהירות שיוט 100 קשר (185 קמ"ש)
מהירות מרבית 113 קשר (208 קמ"ש)
טווח טיסה מרבי 735 ק"מ
סייג רום 19,000 רגל (5,595 מטרים)
דחף 150 כוחות סוס
פייפר PA-18-150 סופר קאב

פייפר PA-18 סופר-קאב הוא מטוס קל דו-מושבי וחד מנועי, מתוצרת חברת פייפר איירקראפט האמריקנית. המטוס טס לראשונה בשנת 1949, ופותח מהפייפר PA-11 קאב ספיישל, ולפניו מהפייפר J-3 קאב, שיוצר בשנים 1947 - 1938 והופעל במלחמת העולם השנייה, ומהטיילור קאב, שיוצר בשנות ה-30 של המאה ה-20. במשך 40 שנות ייצורו של הסופר קאב יוצרו יותר מ-9,000 מטוסים.

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1948 הקצתה חברת "פייפר" את הסימול PA-18 לדגם משופר של המטוס הקודם בסדרת המטוסים הקלים שייצרה, פייפר PA-17 ואגאבונד. המטרה הייתה לשווק את הדגם החדש בשוק המטוסים הקלים בשנה שלאחר מכן, 1949. השיפורים בדגם PA-18 היו החלפת מנוע ה-PA-17, למנוע בעל 90 כוחות סוס מתוצרת קונטיננטל מוטורס וכנפיים מקוצרות מעט. ה-PA-18 וה-PA-17 היו אמורים להיות דגמי המטוסים שישווקו על ידי חברת פייפר באותה שנה. אב טיפוס של המטוס נבנה ונערכו טיסות מבחן, אך החברה החליטה לגנוז את התוכנית בתחילת 1949.

באוקטובר 1948 ביקש צבא ארצות הברית מחברת פייפר מטוס קל לשימוש כללי, לאימון ולסיור, בדומה למטוסי הפייפר J-3 קאב ששירתו בצבא במהלך מלחמת העולם השנייה ושימשו באותם תפקידים. בינואר 1949 הגישה פייפר את הצעתה, דגם שנקרא PA-19, מכיוון שהסימול PA-18 נשמר, כאמור, לדגם המשופר של ה-PA-17. עם ביטול תוכנית השיפור של ה-PA-17 התפנה סימול זה, ומכיוון שפיתוח הדגם שהיה מיועד לצבא התקדם מאד החליטה פייפר לנצל את התכנון המחודש וליצור דגם אזרחי על בסיס המטוס הצבאי, שייקרא מחדש PA-18. שני המטוסים הללו הונעו על ידי מנוע קונטיננטל C90-8.[1]

הגרסה הראשונה של המטוס האזרחי סומלה PA-18-90 סופר קאב. הסופר קאב שימר את המבנה של הדגמים הקודמים, שנקרא "סמרטוט וצינור" (rag and tube) - אריג מתוח על מסגרת צינורות ברזל. הדגם היה דומה מאד לדגם הקודם, PA-11, אך בעל שיפורים רבים. נוספה בו מערכת חשמל, מדפים משופרים ומנוע בעל 108 כוחות סוס (115 בעת המראה). בצד גרסה זו ייצרה פייפר גריסה נוספת בעלת מנוע קונטיננטל ללא מדפים, עם מיכל דלק שני בכנפיים כאופציה. מרחק ההמראה של מטוסי הסופר קאב היה כ-120 מטרים, ואורך מסלול הנחיתה הנדרש היה קצר עוד יותר, 91 מטרים (הודות למדפי הכנפיים). מטוסי פייפר קאב בגרסאות מתקדמות יותר נזקקו ל-61 מטרים בלבד לצורך המראה, הודות למנוע חזק יותר. גם עם הגידול במשקלן של הגריסאות המתקדמות נותרו מרחקי המראה והחיתה קצרים מאד.

בשנים שלאחר מכן ייצרה חברת פייפר דגמים בעלי מנועים חזקים יותר, בעלי 135 ו-150 כוחות סוס, וכמה גרסאות שיוצרו במספרים מצומצמים יותר בעלות מנועי 160 כוחות סוס ואף מנועי לייקומינג O-360 בעלי 180 כוחות סוס. בין הגרסאות השונות היו גם שינויים נוספים, ובהם הגדלת מייצב הגובה, התקנת מדפים בכנפיים והוספת כונס אוויר מעל כיסוי המנוע לקירור מערכת השמן, שמקומו שונה בגרסאות השונות.[1]

הכנף, שהייתה בעלת עילוי גבוה והמנוע החזק הפכו את הסופר קאב למועמד מוביל להסבה למטוסים בעלי מצופים או מגלשיים. מטוסים אחרים הותאמו לנשיאת ציוד לריסוס אווירי. כאמור לעיל, צבא ארצות הברית גילה עניין במטוס והזמין יחידות רבות ממנו. הגרסה הראשונה של הדגם הצבאי, שהייתה בעלת מנוע 90 כ"ס, סומלה בצבא ארצות הברית L-18C. בדגם זה הותאם תא הטייס לנשיאת סייר אוויר בחלקו האחורי. הגרסאות הבאות של המטוס סומלו L-21A ו-L-21B. שימוש רב נעשה במטוס גם באזורים כפריים ולא מפותחים. במטוסים ששירתו אוזרים כאלה נעשו התאמות ושינויים רבים, ובשלב מסוים נדיר היה למצוא באותם אזורים מטוס סופר קאב מקורי, בצורה שבא יצא מבית החרושת. ההתאמות כללו הוספת את הגדלת תאי המטען אל תוך החלק האחורי של הגוף ואף התקנת תאים נוספים בתחתית הגוף ומעליו ואף מיכלי מטען חיצוניים, מכלי דלק נוספים ומוגדלים, כני נסע מוארכים כדי להגדיל את המרחק בין המדחף לקרקע, חיזוק קפיצי גלגל הזנב, הוספת מושב נוסעים שלישי בתא המטען והתאמת מחוללים ומתנעים קלי משקל. שינויים נוספים כללו את העברת הסוללות למיקומים שונים, כדי להוסיף משקל לחרטום ולאפשר המראה קצרה יותר; שינויים במבנה הזנב; מדפים מוארכים; שינויים שונים בקצות הכנפיים; מחוללי מערבולות קצה כנף הממוקמים בשפת ההתקפה שנועדו לשיפור הזרימה האווירודינמית על הכנף; שינוי מקומו של פנל נאלקטרוניקה כדי למנוע התלקחות בעת התרסקות; ועוד. אחד השיפורים הבולטים נעשה בכן הנסע, בו נוספו צמיגים ייחודיים - גדולים, רכים, בעלי לחץ אויר נמוך, שנועדו לרכך נחיתות במשטחים קשים זרועי אבנים וסלעים, ולמנוע שקיעה בחול או משטחים רכים דומים.

ה-PA-18 הראשון נבנה בלוק הייבן, בפנסילבניה, בנובמבר 1949; האחרון נבנה 33 שנים לאחר מכן, בנובמבר 1982. בסך הכל יוצרו 10,326 יחידות במהלך תקופה זו.[1] לאחר הפסקת ייצור הסופר-קאב בחברת פייפר בשנת 1981 החלו מספר חברות לייצר גרסאות זהות או דומות של המטוס, בהן הטופ קב (CC-18) של חברת קב קרפטרס וההאסקי (A1) של חברת אוויאט.

בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייפר PA-18 סופר קאב של חיל האוויר הישראלי, 1965

16 מטוסי PA-18, מגרסה PA-18-95, בעלי מנוע 95 כוחות סוס, נרכשו על ידי ישראל ב1950 ונכנסו לשירות בחיל האוויר הישראלי.[2] ב2 במארס 1954 השתתפו שבעה מטוסי פייפר במבצע שנונית, והדגימו את יכולתם לנחות במנחתים מאולתרים וקצרים מאד. ב1954 נרכשו מטוסי פייפר סופר קאב נוספים, בגרסה PA-18-135, בעלי מנוע 135 כוחות סוס ששודרג מאוחר יותר למנוע 150 כוחות סוס. לקראת מבצע קדש נרכשו מטוסים מגרסה PA-18-150, עם מנוע 150 כ"ס זהה. שישה מן המטוסים הללו השתתפו ב-12 ביוני 1955 במבצע ירקון.[2]

במבצע קדש הופעלו מטוסי פייפר סופר קאב כמטוסי סיור, קישור ותובלה קלה. אלוף פיקוד דרום, אסף שמחוני, נהרג בתאונה כאשר מטוס פייפר בו טס נסחף מזרחה והתרסק בשטח ירדן בלילה שלאחר המבצע, יחד עם סגן אלוף אשר דרומי והטייס בנימין גורדון.[3] שני טייסי פייפר זכו בעיטורים על מעשיהם במלחמה.[4] לאחר מבצע קדש נרכשו 56 מטוסים נוספים.[2]

גם במלחמת ששת הימים שימשו המטוסים למטרות אלו, ואף חומשו במקלעים. לאחר שחיל האוויר הצטייד במטוסים חדישים יותר למטרות סיור, הועברו מטוסי הסופר קאב לשמש כמטוסי האימון הבסיסי של בית הספר לטיסה. המטוסים שימשו בתפקיד זה עד ליציאתם משירות ב-5 ביוני 2003[2] והחלפתם במטוסי גרוב G-120A, "סנונית".

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייפר PA-18S סופר קאב עם מצופים, לשימוש כמטוס ימי
  • PA-18 סופר קאב
אב טיפוס וגירסת ייצור סדרתי, בעלת מנוע קונטיננטל C-90-8F‏ בעל 95 כוחות סוס. לעתים ידוע בסימול PA-18-95.
  • PA-18-105 סופר קאב
גרסה לייצור סדרתי, עם מנוע לייקומינג O-235-C1 בעל 105 כ"ס ומייצב גובה מוגדל.
  • PA-18-105 ספיישל
גרסה מיוחדת שנבנתה בשנים 1952 - 1953 עבור סיור האוויר האזרחי (Civil Air Patrol) כמטוס אימון.
  • PA-18-125 סופר קאב
גרסה עם מנוע לייקומינג O-290-D‏ 125 כוחות סוס, עם הגה גובה ומדפים משופרים, עם אפשרות למדחף בעל פסיעה משתנה.
  • PA-18-135 סופר קאב
גרסה עם מנוע לייקומינג O-290-D‏ 135 כוחות סוס, עם שני מכלי דלק בכנפיים.
  • PA-18-150 סופר קאב
גרסה עם מנוע לייקומינג O-320‏ 150 כוחות סוס.
  • PA-18-180 סופר קאב
גרסה ניסיונית עם מנוע לייקומינג O-360‏ 180 כוחות סוס. נבנה מטוס אחד.
  • PA-18A
גרסה לריסוס אווירי בתצורות שונות. חלקו האחרוי של גוף המטוס מעוצב בצורה מעט שונה כדי לאפשר התקנת מיכל לחומר הריסוס במקומו של המושב האחורי.
  • PA-18S
גרסת מטוס ימי עם מצופים.
  • PA-18AS
גרסה מצומצמת למטוסי ריסוס עם מצופים.
  • PA-19 סופר קאב
הסימול המקורי לגריסה הצבאית של ה-PA-18. נבנו שלושה מטוסים בלבד. המטוסים הבאים שנבנו עבור צב ארצות הברית צוינו PA-18.

גרסאות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L-18C סופר קאב
סימול בצבא ארצות הברית לגרסה בעלת מנוע קונטיננטל C90-8F בעל 95 כוחות סוס. סופקו 838 מטוסיםף לפחות 156 מתוכם הועברו למדינות אחרות במסגרת תוכניות סיוע צבאי.
  • YL-21 סופר קאב
שני מטוסי סופר קאב PA-18-135 שהועברו לצבא לניסוי והערכה.
  • L-21A סופר קאב
סימול צבאי לגרסת PA-18-125 סופר קאב בעלת מנוע אווקו לייקומינג O-290-II‏ 125 כוחות סוס. סופקו 150 מטוסים.
  • L-21B סופר קאב
סימול צבאי לגרסת PA-18-135 סופר קאב בעלת מנוע אווקו לייקומינג O-290-D2‏ 135 כוחות סוס. צבא ארצות הברית קיבל 584 מטוסים, שרבים מהם הועברו למדינות אחרות במסגרת תוכניות סיוע צבאי. ב1962 סומל המטוס מחדש U-7A.
  • TL-21A
כמה מטוסי L-21A שהוסבו למטוסי אימון.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעילות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר האוסטרי
חיל האוויר האיטלקי
חיל האוויר האימפריאלי של איראן
חיל האוויר של ארצות הברית
צבא ארצות הברית
הצבא הבלגי
לופטוואפה
הצבא המלכותי ההולנדי
הצבא הטורקי
הצבא היפני
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המלכותי הנורווגי
חיל האוויר של ניקרגואה
חיל האוויר הפורטוגזי
  • קטנגה
הכוח האווירי של קטנגה
הצבא השוודי
חיל האוויר השווייצרי

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים לגרסה PA-18-150[5]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פייפר PA-18 סופר קאב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]