אוורו אנסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוורו אנסון
Royal Air Force 1939-1945- Coastal Command HU64551.jpg

מטוס אוורו אנסון של חיל האוויר המלכותי, 1937
מאפיינים כלליים
סוג מטוס דו מנועי רב משימתי, שימש בעיקר לאימון
ארץ ייצור בריטניה
יצרן אוורו
טיסת בכורה 24 במרץ 1935
תקופת שירות 19361968 (RAF) ‏1956 (חיל האוויר הישראלי)
צוות 3-4
יחידות שיוצרו 11,020
משתמש ראשי בריטניהבריטניה RAF
משתמשים משניים צבאות רבים נוספים וביניהם:

ישראלישראל חיל האוויר הישראלי

ממדים
אורך 12.88 מ'
גובה 3.99 מ'
מוטת כנפיים 17.22 מ'
שטח כנפיים 43.1 מ"ר
משקל ריק 2,500 ק"ג
משקל טעון 3,608 ק"ג
משקל המראה מרבי 3,900 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 303 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 1,300 ק"מ
סייג רום 5,791 מ'
עומס כנף 83.9 ק"ג למ"ר
חימוש
תותחים 2 מקלעי 0.303 אינץ' בקדמת גוף המטוס, ומקלע 0.303 נוסף בצריח הצד
פצצות 163 ק"ג פצצות
הנעה
שני מנועי מדחף רדיאליים מסוג Armstrong Siddeley Cheetah בדחף של 355 hp (260 kW) כל אחד
תרשים
Anson T20 Silh.jpg

אוורו אנסון (אנגלית: Avro Anson, על שם אדמירל הצי הבריטי, ג'ורג' אנסון) היה מטוס דו מנועי רב-משימתי, מתוצרת חברת אוורו הבריטית. המטוס שירת בחיל האוויר המלכותי הבריטי, בזרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי, חיל האוויר המלכותי הקנדי וחילות אוויר נוספים רבים ברחבי העולם, לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה. המטוס פותח ממטוס הנוסעים אוורו 652 ונועד תחילה לשמש לסיור ימי, אך כבר בתחילת ייצורו נחשב כמיושן וכי לא יצליח למלא משימה זו. הסתבר כי ניתן יהיה להפעילו ביעילות כמטוס אימונים לצוותי מטוסים רב-מנועיים. למטרה זו שימש היטב בבריטניה וברבות ממדינות חבר העמים הבריטי. ייצור המטוס הסתיים ב-1952, ובמהלך השנים נבנו בבריטניה 8,138 מטוסים בתשע גרסאות ו-2,882 מטוסים נוספים נבנו על ידי חברת פדרל איירקראפט הקנדית ברישיון.

האנסון היה בין מטוסיו הראשונים של חיל האוויר הישראלי ושירת במלחמת העצמאות, כמו גם בחילות האוויר של מדינות ערב במלחמה זו.

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוורו 625, מטוס הנוסעים שממנו פותח מטוס האנסון

ב1933 הציע משרד האוויריה הבריטי שחיל האוויר המלכותי הבריטי ירכוש מטוס יבשתי במחיר זול יחסית לביצוע משימות סיור ימי. משימות אלה התבצעו עד אז על ידי מטוסים ימיים, שהיו יעילים יותר אך גם יקרים יותר. משרד האוויריה ביקש הצעות למטוס שיעמוד בדרישות אלו, וחברת אוורו הציעה את דגם 625A, גרסה של מטוס הנוסעים אוורו 625 שייצרה. מטוס זה היה מטוס נוסעים בעל ששה מקומות ושני מנועים. במקביל הגישה חברת דה הבילנד הצעה משלה, דגם DH.89, שהיה גרסה של מטוס הנוסעים דה הבילנד דרגון רפיד. בסוף 1934 הזמין משרד האוויריה משתי החברות דגם אחד של המטוס המוצע להערכה ובחינה, שאמורה הייתה להתחיל במאי 1935.

אב הטיפוס של האוורו 625A טס לראשונה ב-24 במרץ 1935 במפעל אוורו שבוודפורד (Woodford), במנצ'סטר רבתי. בחינת שני אבות הטיפוס נעשתה על ידי יחידת הפיתוח של פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי בגוספורט (ליד פורטסמות') בין 11 ל-17 במאי. ה-625A הוכיח עצמו במטוס טוב יותר מזה שהציעה דה הבילנד, וב-25 במאי הוכרז כי הצעתה של אוורו זכתה במכרז. ביולי 1935 קיבלה חברת אוורו הזמנה ראשונה של 174 מטוסים, והמטוס הסדרתי הראשון טס ב-31 בדצמבר באותה שנה. המטוס הסדרתי היה שונה מאב הטיפוס בכמה פרטים, ובהם תכנון שונה של המייצב האופקי ושל הגה הגובה. אספקת המטוסים, שכונו אנסון סימן 1, לחיל האוויר המלכותי החלה ב-6 במרץ 1936.

האנסון נקרא בחיבה "פיית'פול אנני" (Faithful Annie, "אנני הנאמנה").[1] סימן 1 היה מטוס חד כנפי בעל כנף נמוכה בעלת תמוכה מרכזית אחת. כנף המטוס הייתה עשויה מעץ לבוד ואשוחית ואילו גוף המטוס היה בנוי ממסגרת ברזל ועטוף בבד, אם כי בחרטום המטוס הייתה המסגרת מצופה בסגסוגת מגנזיום. מנועי המטוס היו מנועים רדיאליים מקוררי אוויר בעלי 7 צילינדרים מתוצרת ארמסטרונג סידלי, מדגם צ'יטה IX, שייצרו 350 כוח סוס כל אחד. כל מנוע הניע מדחף בעל שני להבים ממתכת. הדחף שיצרו המנועים היה מספק, אך כביית אחד המנועים הותירה את המטוס ללא כוח מספק.[1] האנסון היה המטוס הראשון בחיל האוויר המלכותי בו הותקן כן נסע מתכנס.[1] תהליך קיפולו של כן הנסע היה ידני, ולצורך זאת היה על הצוות לסובב ידית ארכובה שהייתה ממוקמת ליד מושב הטייס 144 סיבובים. על מנת להימנע מתהליך מייגע זה נהגו להשתמש במטוס לטיסות קצרות במהלכן נותר כן הנסע פרוש, וזאת במחיר של האטה בת כ-50 קמ"ש במהירות המטוס.

בתחילה היו באנסון, במהלך משימות סיור ימי, שלושה אנשי צוות: טייס, נווט/מטילן ואלחוטן אוויר/מקלען. ואולם, החל מ1938 פוצל תפקיד הנווט/מטילן והועבר לאיש צוות רביעי.[1] חימוש המטוס כלל מקלע יחיד בקוטר 0.303 אינץ' (כ-7.7 מ"מ), שהותקן בקדמת גוף המטוס והופעל על ידי הטייס. בנוסף היה למטוס צריח עילי שהופעל ידנית, ובו מקלע לואיס יחיד, גם הוא בקוטר 0.303 אינץ'. המטוס יכול היה לשאת עד 160 ק"ג פצצות, שתי פצצות 45 ק"ג בתא פצצות פנימי ועוד שמונה פצצות במשקל 9 ק"ג במנשאים על הכנפיים.[1] במטוסי אנסון ששימשו להדרכה הייתה מערכת כפולה של הגאים, ובדרך כלל הוסר מהם צריח המקלע, אם כי במטוסים ששימשו לאימוני מקלענות הותקן צריח הידראולי זהה לזה שהיה במפציצי בריסטול בלנהיים.

עד לסיום הייצור ב-1952 נבנה מספר כולל של 11,020 מטוסים, והמטוס היה למטוס הבריטי הרב-מנועי הנפוץ ביותר במלחמה, לאחר המפציץ ויקרס ולינגטון.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנסון החל את שירותו בחיל האוויר המלכותי ב-6 במרץ 1936, בטייסת 48, טייסת סיור. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הפעיל חיל האוויר המלכותי 824 מטוסי אנסון סימן I, ב26 טייסות: 10 טייסות של פיקוד החופים ועשר של פיקוד המפציצים. מטוסי האנסון ששירתו בטייסות של פיקוד המפציצים שימשו להדרכה, והכשירו צוותים לשירות במפציצים מבצעיים ששירתו באותן טייסות. כבר בתחילת המלחמה הוחל בפיקוד החופים בהחלפת מטוסי האנסון במטוסי לוקהיד הדסון.

מספר מצומצם של מטוסים המשיך בתפקידים מבצעיים כסיור חופי והצלה ימית. בתחילת המלחמה הצליח אחד המטוסים להשיג פגיעה אפשרית בצוללת גרמנית. ביוני 1940 הותקפו שלושה אנסונים על ידי תשעה מטוסי קרב גרמניים מדגם מסרשמיט Bf 109. למרבה הפלא הופלו שני מסרשמיטים מבלי שהאנסונים ספגו אבדות.

למרות הצלחות אלו, מגרעותיו של המטוס הסתמנו במהירות: האנסון היה איטי, פגיע, ובעל טווח קצר מדי, במיוחד לאור משימת הסיור הימי שהוטלה עליו. חימושו היה קל מדי: בדצמבר 1939 הטיל מטוס אנסון פצצת 45 ק"ג בטעות על צוללת בריטית. הפצצה פגעה ישירות בצוללתף אך הנזק היחיד היו ארבע נורות שהתנפצו.[1] תפקידו העיקרי של המטוס היה לאימון טייסי מפציצים רבי מנועים, וכן לאימון אנשי צוות אוויר בתפקידים נוספים: נווטים, אלחוטאי אויר, מטילנים ומקלעני אוויר. לאחר המלחמה המשיך האנסון לשמש לאימון צוותי אוויר של מטוסי תובלה וכן לשמש לתפקידי תובלה קלה. מטוס האנסון האחרון יצא משירות חיל האוויר המלכותי ב-1968.

חיל האוויר המלכותי האוסטרלי הפעיל 1,028 מטוסי אנסון, רובם סימן I, עד 1955. חיל האוויר המלכותי הקנדי והצי המלכותי הקנדי הפעילו אף הם מספר רב של מטוסים עד 1952. רוב המטוסים הקנדיים הופעלו למטרות אימון, אך כמה מהם הופעלו במשימות מבצעיות ללוחמה נגד צוללות, בפיקוד האווירי המזרחי של חיל האוויר המלכותי הקנדי, למרות שבבריטניה נחשב המטוס כמיושן למטרה זו הופעל האנסון במשימות אלה, בשל הצורך הדחוף בכלי טיס לצרכים אלה; המטוס הוגדר כ"דחליל אווירי", וכמה מפקדי הצוללות גרמניים חשו כי תנועותיהם הוגבלו בשל מספר רב של מטוסים בגזרה.

חילות האוויר של צבא ארצות הברית הפעילו כחמישים מטוסי אנסון שרובם יורצו בקנדה ברישיון וסומלו AT-20.

חיל האוויר המלכותי ההודי הפעיל כמה מטוסי אנסון כמטוסי אימון לטייסים ונווטים. שלושה מן המטוסים הללו המשיכו בתפקיד זה גם לאחר שהודו קיבלה את עצמאותה. חיל האוויר המלכותי הניו זילנדי הפעיל 23 מטוסי אנסון כמטוסי אימון לנווטים במהלך מלחמת העולם השנייה, בצד מטוסי איירספיד אוקספורד רבים. לאחר המלחמה נרכשו מטוסים נוספים. חיל האוויר של אפגניסטן הפעיל אף הוא מספר מטוסים שנרכשו ב-1948, אשר נותרו בשירות עד שנת 1972. מטוסי אנסון היוו את הגרעין לחיל האוויר הסעודי שנוסד ב-1950.[2] חיל האוויר המצרי הפעיל אף הוא מטוסי אנסון, ומטוס מאובזר היטב אף ניתן במתנה למלך פארוק.[3] חיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות כלל לפחות טייסת אחת של מטוסי אנסון.[4] מטוסים אלו העניקו סיוע לפלישת הלגיון הערבי וחיל המשלוח העיראקי לעמק הירדן במאי 1948, הפציצו את בית יוסף, ולפחות אחד מהם הופל בחזית זו, ואחר הופל בחזית לטרון.[5][6]

במהלך המלחמה הפעיל ארגון תובלת עזר אווירית (Air Transport Auxiliary) מטוסי אנסון כמטוס תובלה עיקרי להובלת טייסים אל ומנקודות איסוף והעברת מטוסים. במהלך שירותו בארגון לא היו לאנסון תקלות משמעותיות, והמטוס זכה להערכה רבה.

חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נשלח הטייס פרדי פרדקינס לבריטניה, בה רכש מטוסי אנסון. פרדקינס ציין שיעדם של המטוסים הוא סינגפור, וכי הרוכשת היא חברה אוסטרלית.[7] המטוסים שופצו והגיעו לפריז. מצבם הטכני היה גרוע ואחד מהם נאלץ לנחות נחיתת אונס ליד מילאנו בדרך מפריז לארץ ישראל. כך נודע לשלטונות בריטניה על ייעודם האמיתי של המטוסים, ואלו הודיעו לשלטונות יוון. כאשר הגיעו ארבעת המטוסים לחניית ביניים ברודוס הוחרמו שם על ידי השלטונות היוונים.[8]

בשנת 1949 שיחררה יוון את המטוסים המוחרמים. שניים מהם הגיעו לישראל במרץ והשאר בדצמבר 1949. המטוסים שימשו זמן מה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר, ובתחילת שנות ה-50 נרכשו בבריטניה חמישה מטוסים נוספים. מצבם הטכני הגרוע, ומחסור בחומרי חילוף הביא ליציאתם משירות, כאשר האחרון שבהם יצא משירות בשנת 1956.[9]

שימוש אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה המשיכה חברת אוורו בייצור מטוסי אנסון לשימוש אזרחי למטרות תובלה קלה והטסת נוסעים, לשימוש על ידי חברות צ'רטר קטנות וכמטוס מנהלים. מטוסים אלו היו בשימוש בעיקר בבריטניה, קנדה, אוסטרליה, הודו ודנמרק. בריטוניה שימשו המטוסים לטיסות פנימיות, אך גם לטיסות ארוכות יותר, בין בריטניה לדרום אפריקה. הודו הזמינה 12 מטוסים מדגם 18C (ראו להלן) לשימוש מינהל התעופה האזרחית, כמטוסי אימון וקישור. המטוסים סופקו להודו ב1949. ייצור האנסון הופסק במרץ 1952, והשימוש בהם נמשך עד סוף שנות ה-60.

מטוסי אנסון ששירתו באוסטרליה סבלו מכשלים בכנפיים (שהיו עשויות מעץ, כאמור לעיל) בתדירות גבוהה, בשל היפרדות הדבק שהיה עשוי מפנול, על פי ההערכה בשל הלחות הגבוהה. הממשלה הורתה על קרקוע כל דגמי המטוסים שכנפיהם היו עשויות מעץ, בעיקר מטוסי האנסון והמוסקיטו. כדי לתת רישוי מחדש למטוסים דרשה הממשלה מבחן מחמיר, שהיה מביא למעשה להרס הכנפיים, ולפיכך לא ניתן רישוי מחדש לאף אנסון. רוב בעלי המטוסים הפרטיים גרטו את מטוסיהם עוד לפני כן.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוורו אנסון סימן I משוחזר, 2012
פנים של מטוס אנסון C סימן XI, גרסת תובלה, מבט מתא הנוסעים לתא הטייס

הגרסה העיקרית הייתה האנסון סימן I. גרסאות אחרות נבדלו מגרסה זו בעיקר במנועיהן. בשל מחסור בברזל נבנו 1,051 המטוסים שיוצרו בקנדה מעץ לבוד.[10]

  • אנסון סימן I
גרסה צבאית לדגם 625 של חברת אוורו. מנועי הדגם האזרחי, שהיו מדגם ארמסטרונג סידלי צ'יטה VI, הוחלפו לדגם IX. נוסף צריח עילי מופעל ידנית ובו מקלע לואיס וחלונות מרובעים. יוצרו 6,688 מטוסים.
  • אנסון סימן II
גרסה שיוצרה ברישיון בקנדה על ידי חברת פדרל איירקראפט, עם מנועי ג'ייקובס L6MB וכמה שינויים נוספים, בהם חרטום חדש, כני נסע מתכנסים הידראולית (ולא ידנית), ועוד. נבנו 1,822 מטוסים, 50 מתוכם הועברו לחילות האוויר של צבא ארצות הברית שם סומלו AT-20.
  • אנסון סימן III
מטוסים שנבנו בבריטניה עם מנועי ג'ייקובס L6MB. נבנו 150 מטוסים.
  • אנסון סימן IV
סימן I עם מנועי רייט ווירלווינד R-760-E1.‏ 169 מטוסים מסימני I ו-III הוסבו בקנדה לדגם זה.
  • אנסון סימן V
דגם לאימו נווטים, בעל גוף מעץ וללא צריח עילי, מנועי פראט אנד ויטני ווספ ג'וניור בעלי 450 כוח סוס כל אחד. טיסה ראשונה הייתה ב1942. נבנו 1,069 מטוסים.
  • אנסון סימן VI
גרסה לאימון מקלעני אוויר ומטילנים, עם צריח עילי מתוצרת לברת בריטסול שהיה זהה לצריחי מפציצים. נבנה מטוס אחד בלבד.
  • אנסון סימן X
גרסה לתובלה שיוצרה בבריטניה עם רצפת תא מטען מחוזקת, חרטום שקוף (בחלק מהמטוסים). נבנו 104 מטוסים, חלקם מטוסים מסימן I וII שהוסבו לדגם זה.
  • אנסון סימן XI
סימן X משודרג, עם תקרה מוגבהת ומערכת הידראולית לקיפול כן הנסע ולהפעלת המדפים, בדומה לסימן II הקנדי. בעל מנועים מדגם צ'יטה XIX בעלי 395 כוחות סוס. נבנו 90 מטוסים.
  • אנסון סימן XII
כמו סימן XI אך עם מנועי צ'יטה XV בעלי 420 כוח סוס. סימן XII סדרה 1 היה עם כנפי עץ ואילו סימן XII סדרה 2 היה עם כנפי מתכת. נבנו 271 מטוסים. בנוסף הוסבו 20 מטוסים מסימן I לדגם זה.
  • אנסון סימן XIII
דגם לאימון מקלעני אוויר עם מנועי צ'יטה XI או XIX. לא נכנס לייצור.
  • אנסון סימן XIV
דגם לאימון מקלעני אוויר עם מנועי צ'יטה XV. לא נכנס לייצור.
  • אנסון סימן XVI
דגם לאימון נווטים. לא נכנס לייצור.
  • אנסון סימן XV
דגם לאימון מטילנים. לא נכנס לייצור.
  • אנסון סימן 18
דגם עם מנועי צ'יטה XIX. יוצרו 26 מטוסים.
  • אנסון סימן 18C
סימן 18 עבור הודו, להכשרת צוותים אזרחיים. יוצרו 13 מטוסים.
  • אנסון סימן C19
דגם שפותח לתובלה אזרחית, מבוסס על סימן XI עם מנועי צ'יטה XIX וחלונות עגלגלים. פנים המטוס רוהט בהתאם. נבנו 56 מטוסים בשתי סדרות ייצור.
  • אנסון סימן XIX
דגם לתובלה עבור חיל האוויר המלכותי, על בסיס סימן C19 האזרחי. נבנו 264 מטוסים, מהם 20 שהוסבו מסימן XII.
  • אנסון סימן T20
גרסה של סימן XIX לאימון נווטים עבור חיל האוויר המלכותי, עבור קורסי הטיס שנערכו בדרום רודזיה. צוות המטוס כלל טייס אחד; שתי עמדות לאלחוטנים, אחת למדריך ואחת לחניך; וחמש עמדות לנווטים, שתיים למדריכים ושלוש לחניכים. נבנו 60 מטוסים.
  • אנסון סימן T21
גרסה של סימן XIX לאימון נווטים עבור חיל האוויר המלכותי, עבור קורסי הטיס שנערכו בבריטניה. צוות המטוס כלל טייס אחד; שתי עמדות לאלחוטנים, אחת למדריך ואחת לחניך; וחמש עמדות לנווטים, שתיים למדריכים ושלוש לחניכים. נבנו 252 מטוסים.
  • אנסון סימן C21
גרסה של סימן T21 מותאמת לתובלה וקישור.
  • אנסון סימן T22
גרסה של סימן XIX לאימון אלחוטנים. צוות המטוס כלל טייס אחד וארבע עמדות לאלחוטנים, אחת למדריך ושלוש לחניכים. אב הטיפוס טס לראשונה ביוני 1948. נבנו 54 מטוסים.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שהפעילו את מטוס האנסון (בסגול)
אוורו אנסון סימן 19, שהופעל על ידי חברת הנוסעים "בריטיש סאות' אמריקן איירווייז", מנצ'סטר 1949
אוורו אנסון בצבעי חיל האוויר המלכותי, 2012
חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
חיל האוויר הקיסרי האיראני
הקורפוס האווירי האירי
חיל האוויר האסטוני
חיל האוויר המלכותי האפגני - הועברו 13 מטוסי אנסון סימן 18 ב1948. המטוסים הוצאו משירות עד 1972
לפחות מטוס אחד היה בשירות בשנות ה-60 של המאה ה-20
חילות האוויר של צבא ארצות הברית - הפעילו 50 מטוסים שיוצרו בקנדה, וסומלו AT-20
חיל האוויר האתיופי
2 מטוסים הופעלו על ידי חברת התעופה גאלף אוויאיישן
חיל האוויר הבלגי הפעיל 15 מטוסי אנסון סימן 1 ו-2 מטוסי אנסון סימן XII בין 1946 ל1954.
חברת התעופה קומפניה מרידיונל דה טרנספורטס הפעילה שלושה מטוסים בימן II בשנים 1945 - 1946
חיל האוויר המלכותי
הצי המלכותי הבריטי
מינהל התעופה האזרחית
תובלת עזר אווירית
חברות תעופה אזרחיות:
  • בלו ליין איירווייז
  • בריטיש יורופיאן איירווייז
  • פינגלנדס איירווייז
  • ריילווי איר סרוויסז
  • סייברייט איירווייז
  • סטארווייז
  • טרנסאייר
  • בריטיש סאות' אמריקן איירווייז
חיל האוויר הדרום-אפריקאי
חיל האוויר המלכותי ההודי
חיל האוויר ההודי
מינהל התעופה האזרחית
חיל האוויר המלכותי ההולנדי
זרוע האוויר של הצי המלכותי ההולנדי
חיל האוויר היוגוסלבי
חיל האוויר היווני
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המצרי
חיל האוויר המלכותי הנורווגי
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד
חיל האוויר הסורי
חיל האוויר המלכותי העיראקי
חיל האוויר הסעודי
חיל האוויר של פורטוגל
חיל האוויר הפיני הפעיל שלושה מטוסים סימן I שנרכשו ב1936 במשימות קישור ואימון. לפחות מטוס אחד אבד בתאונה. המטוסים יצאו משירות ב1947.
זרוע האוויר של פרגוואי רכשה מטוס אחד מארגנטינה ב1947
חיל האוויר הצ'כוסלובקי הפעיל 3 מטוסים בין 1945 ל1948
חיל האוויר הצרפתי
זרוע האוויר של הצי הצרפתי
חיל האוויר המלכותי הרודזי
חיל האוויר של רודזיה הדרומית
שלושה מטוסים שיוצרו בקנדה הופעלו על ידי חברת התעופה האזורית ANSA,‏ ארולינאס דל נורטה, בין 1947 לאמצע שנות ה-50 של המאה ה-20
חיל האוויר המלכותי הקנדי - יצאו משירות ב1952
הצי המלכותי הקנדי - יצאו משירות ב1952

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים לאנסון, סימן I

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 3 - 4
  • אורך: 12.88 מטר
  • מוטת כנפיים: 17.22 מטר
  • גובה: 3.99 מטר
  • שטח כנף: 43.01 מ"ר
  • משקל ריק: 2,500 ק"ג
  • משקל טעון: 3,608 ק"ג
  • משקל המראה מקסימלי: 3,900 ק"ג
  • הנעה: שני מנועים רדיאליים מקוררי אוויר ארמסטרונג סידלי צ'יטה IX,‏ 350 כוח סוס כל אחד

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 163 קשר (303 קמ"ש) בגובה 7,000 רגל (2,133 מטרים)
  • מהירות שיוט: 254 קמ"ש
  • תקרת שירות: 19,000 רגל (5,790 מטר)
  • קצב נסיקה: 750 רגל לדקה (3.8 מטר לשנייה)
  • טווח: 1,271 קילומטרים
  • עומס כנף: 83.9 ק"ג למ"ר

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקלע 0.303 אינץ' בקדמת גוף המטוס
  • מקלע 3.03 אינץ' (מקלע לואיס) בצריח עילי
  • פצצות במשקל עד 163 ק"ג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Avro Anson באתר uboat.net.
  2. ^ חגי גלבוע, ‏משמר המפרץ: סעודיה, באתר חיל האוויר הישראלי, אפריל 2002
  3. ^ RAF gift to Farouk, פלסטיין פוסט, 8 בפברואר 1945
  4. ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה, הוצאת מערכות, 2009, עמ' 58
  5. ^ העיראקים תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי
  6. ^ הקרב על שחרור ירושלים כולה נמשך, על המשמר, 30 במאי 1948
  7. ^ מבריחים מטוסים, באתר חיל האוויר הישראלי
  8. ^ Planes Impounded, פלסטיין פוסט, 26 באפריל 1948
  9. ^ אבינעם מיסניקוב, ‏מטוס האנסון בחיל האוויר, באתר "מרקיע שחקים"
  10. ^ פירוט הגרסאות להלן על פי * אבינעם מיסניקוב, ‏מטוס האנסון בחיל האוויר, באתר "מרקיע שחקים", ודף המטוס באתר BAE Systems.