פיסול רומנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיסול רומנסקי (אנגלית: Romanesque, צרפתית: Romane) הוא שמו של סגנון פיסול שהתקיים באירופה החל מן המאה ה-11 למאה ה-13 לספירה. סגנון פיסול זה היה קשור באופן הדוק אל האדריכלות הרומנסקית, בהיותו מקור העיטור המרכזי של מבני הציבור ובייחוד מבני הכנסיות.

ראשית הפיסול הרומנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות על כותרת עמוד (המחצית הראשונה של המאה ה-11), כנסיית סן פילברט, צרפת.
כותרת עמוד (המחצית השנייה של המאה ה-11), קתדרלת סן בנין, צרפת.

עד המאה ה-11 שלט ברחבי אירופה סגנון הפיסול הביזנטי. למרות שהאמנות הביזנטית שאבה את השראתה מן הפיסול הקלאסי, ובייחוד מן הפיסול הרומי, עד לתחילת האלף השני הטשטשו השפעות אלו לטובת יצירה בסכימות תיאור קבועות שנוסחו על ידי הממסד הכנסיתי ובסגנון תיאור שטוח וסמלי. בנוסף, החלו לחלחל לתרבות הנוצרית השפעות שנבעו מן הגידול באוכלוסייה והתפשטותה למקומות במזרח ובמערבה של אירופה. בין המרכזים העיקריים שהתקיימו בתקופה זו יש לציין את ספרד של תקופת הרקונקיסטה ואזורים בצרפת תחת שלטון השושלת הקאפטינגית.[1] אתרי פולחן נוצריים רבים החלו לקום סביב "דרך סנטיאגו", שמה של דרכי העלייה לרגל הרבים המובילים אל קבר השליח יעקב בן זַבדַי בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבמחוז גליסיה בצפון-מערב ספרד, שעל פי האמונה העממית ארונו הופיע במקום לאחר שעלה מתך הים.

"צלב גרו" (970-976), קתדרלת קלן. עץ אלון, 187 ס"מ.

דוגמה להשפעות חוץ ממסדיות אלו ניתן ניתן למצוא בפסל פואה הקדושה (Ste. Foy) שנמצא בקונוק (Conques). הפסל משמש כתיבת שרידים של מרטירית נוצרייה שנהרגה כילדה חושף את השפעתן של אמונות עממיות. ראשו של הפסל מאזכר פיסול רומי-ביזנטי ואילו הגוף, המתואר יושב על כס, מעוטר בתכשיטים ובאבנים יקרות המסמלים את אהבתה של הקדושה לתכשיטים.[2] דוגמה נוספת לפיסול רומנסקי מוקדם ניתן למצוא בפסל ישו הצלוב המכונה "צלב גרו" ("Gerokreuz") הניצב בקתדרלת קלן ומתוארך לתקופה שבין השנים 970-976. בתקופת הבארוק הותקן הפסל על גבי צלב והילה (Aureola), העשויים אף הם מעץ. דמותו של ישו, שפוסלה בגודל טבעי, מציגה חדשנות בעיצוב בתנוחת הגוף המאופיין בהרכנה של הראש, בפיתול של הגוף ובגבהים השונים של ידיו הצלובות.[3]

מבין המקומות הבודדים בו נשמרה במסגרת הפיסול הביזנטי זיקה מסוימת למסורת של הפיסול הקלאסי הייתה בפיסול תבליטים על גבי כותרות עמודים. הגורם המרכזי לעניין המחודש בפיסול הקלאסי היה השגשוג שבאדריכלות התקופה. תעשיית הבנייה שצמחה בתקופה זו עוררה את העניין המחודש במודל הפיסול שהציגו שריד האדריכלות והפיסול הקלאסיים. מקורות השפעה נוספים של הפיסול הרומנסקי היו סרקופאגים גאלים-רומיים ומצבות קבורה מתקופת השושלת המרובינגית.[4]

בראשית המאה ה-11 מתחילים להופיע בדרום ובמערבה של צרפת, וכן במקומות מסוימים בספרד ביטויים פיגורטיביים פיסוליים ראשונים, ששולבו על גבי תבליטי כותרות העמודים. דימויים אלו הציגו מגוון של חיות ומפלצות שונות. בנוסף, החלו להופיע גם תיאורי דמויות שלא נועדו לפולחן ולהערצה דתית. הן גם היו חסרות את הקישור לאיקונוגרפיה של הברית הישנה והחדשה. דמויות אלו עוצבו תוך הדגשת האופי החילוני שלהן על ידי תנוחת הגוף (למשל תיאור הגוף בפרופיל) ובסגנון תיאור אקספרסיבי. בכותרת עמוד מכנסיית סן פילברט בטורנוס (Saint-Philibert de Tournus Abbey), המתוארכת לתחילת המאה ה-11, מופיעה דיוקן של דמות גרוטסקית המעוצבת בקווים חופשיים וסכימאטיים. עיצב השיער של הדמות מעיד על השפעה של דיוקנאות מן התקופה הרומית המאוחרת.[5] בכותרת אחרת, מקתדרלת סן בנין בדיז'ון (Cathédrale Saint-Bénigne de Dijon), מופיע דמות אנושית, חסרת סממנים דתיים הנתונה בתוך מסגרת דקורטיבית צמחית. למרות העיצוב הסכימאטי של הדמות, וראשה המוגדל, פניה של הדמות כמעט חסרות הבעה.

חידוש מסורת הבנייה והפיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתחילת הופעתו של סגנון הבנייה הרומנסקי נבנו רוב הכנסיות תוך שימוש בעץ כחומר גלם עיקרי לחיפוי המבנים. אולם, היקף בניית הכנסיות והקתדרלות ברחבי אירופה היוותה זרז ליצירתם של חידושים טכנולוגיים וארגוניים שונים, שבראשם עמד חידוש הבנייה בקמרונות אבן. לצד החידושים הטכנולוגיים מופיעות עדויות שונות המתארות את הירתמותם של עולי הרגל עצמם להעברתם של חומרי בניין עבור הכנסיות. במכתב שכתב האב חיימון משארטר בשנת 1145, מתוארים עולי הרגל המצטיידים באבני גיר בדרכם לכנסייה. בתיאור ספרותי המתייחס לבניית כנסיית וזלה, מתוארות נשות האצולה המעבירות באישון הלילה חומרי גלם לבנייה הכנסייה: "רואה אני מרחוק את הגבירה על סוסה, ומשרתותיה הפרטיות הבתולות, אשר באו מלאות חול וחבילות, עד כדי כך שלא יכלו לעלות ברגל אלה בכאב.[6]

יחד עם זאת, מלאכת הבנייה והגילוף הופקדו בידי קבוצות של בנאים שעברו בין אתרי הבנייה השונים. היו אלה פועלים במעמד חברתי ייחודי. הם אמנם לא היו שייכים אל הממסד הכנסייתי, אולם עיסוקם והיותם קבוצה מאורגנת חיזקו את מעמדם האישי והותירה להם, בתוך מסגרת העיצוב הטיפולוגית, עיצוב ובו שולבו גם האמונות האישיות והעממיות שלהם.[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wolf, Norbert, Romanesque, Taschen, Köln, 2007, p. 9.
  2. ^ כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 32-33.
  3. ^ G Schiller, Iconography of Christian Art, Vol. II,1972 (English trans from German), Lund Humphries, London, pp. 140–142.
  4. ^ כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 36-52.
  5. ^ כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 58.
  6. ^ הרברט, זביגנייב, ברברי בגן, הוצאת כרמל, ירושלים, 2004, עמ' 110.
  7. ^ כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 61-62.