פסקניוס ניגר

פסקניוס ניגר
Gaius Pescennius Niger Iustus
לידה	135?; אקווינום, איטליה
פטירה	194 (בגיל 59 בערך); אנטיוכיה, האימפריה הרומית
מדינה	רומא העתיקה

גאיוס פסקניוס ניגר (בלטינית: Gaius Pescennius Niger;‏ 135 לערך – 194 לספירה) היה טוען לכתר הקיסרות הרומית בשנים 193–194, במהלך שנת חמשת הקיסרים. הוא תבע את כתר הקיסרות בתגובה לרצח פרטינקס והעלאתו לשלטון של דידיוס יוליאנוס, אך הובס על ידי טוען מתחרה לכתר, ספטימיוס סוורוס, ונהרג בעת שניסה לברוח מאנטיוכיה.

חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי היסטוריה אוגוסטה, הוריו של ניגר היו אניוס פוסקוס (Annius Fuscus) ולמפרידיה (Lampridia). החיבור מציין גם כי סבו היה מפקח על אקווינום (Aquinum). ייתכן שהיה לו אח בשם פובליוס פסקניוס ניגר (Publius Pescennius Niger), שמתועד בכתובת, לפיה היה חבר באחוות ארוול (אנ') בשנת 183 לספירה, בתקופת שלטונו של קומודוס.^[1]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שניגר נולד למשפחה איטלקית ותיקה ממעמד הפרשים,^[2] הוא היה בן משפחתו הראשון שהשיג דרגת סנטור רומי ("אדם חדש"). לא הרבה ידוע על הקריירה המוקדמת שלו; ייתכן שמילא תפקיד אדמיניסטרטיבי במצרים, וכי שירת במערכה צבאית בדאקיה בתחילת שלטונו של קומודוס. במהלך שנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-2, נבחר ניגר כקונסול, ולאחר מכן הפך אותו קומודוס ללגטוס אימפריאלי (Legatus Augusti pro praetore) של סוריה בשנת 191.

הוא עדיין שירת בסוריה כשהגיעו החדשות על רצח פרטינקס, ואחריו המכירה הפומבית של התואר הקיסרי לדידיוס יוליאנוס. ניגר הייתה איש ציבור נחשב ברומאף ועד מהרה פרצה הפגנה עממית נגד דידיוס יוליאנוס, שבמהלכה קראו האזרחים לניגר לבוא לרומא ולתבוע לעצמו את התואר הקיסרי. כתוצאה מכך, נטען כי יוליאנוס שיגר קנטריון למזרח עם פקודות להתנקש בחיי ניגר באנטיוכיה.

תוצאת התסיסה ברומא הביאה לכך שניגר הוכרז כקיסר על ידי הלגיונות המזרחיים בסוף אפריל 193. עם עלייתו לשטון, נטל ניגר את הקוגנומן (אנ') הנוסף "יוסטוס" (Justus), "הצודק". למרות שתעמולה אימפריאלית שפורסמה מטעמו של ספטימיוס סוורוס טענה מאוחר יותר שניגר היה הראשון שמרד נגד דידיוס יוליאנוס, היה זה סוורוס שהתמיד בכך וטען לתואר הקיסרי ב-14 באפריל. למרות שניגר שלח שליחים לרומא כדי להודיע על העלאתו לכס הקיסרות, שליחיו נעצרו על ידי סוורוס. כשניגר החל לחזק את תמיכתו בפרובינקיות המזרחיות, צעד סוורוס לרומא, אליה נכנס בתחילת יוני 193, לאחר שיוליאנוס נרצח.

ספטימיוס סוורוס וניגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לגבש את אחיזתו ברומא, ציווה סוורוס על ראש המשמר הפראיטורי החדש שלו, גאיוס פולוויוס פלאוטיאנוס (אנ'), ללכוד את ילדיו של ניגר ולהחזיק אותם כבני ערובה. בינתיים, ניגר היה עסוק בהבטחת תמיכתם של כל המושלים בפרובינקיה אסיה, כולל הפרוקונסול (אנ') המוערך של אסיה, אסליוס אימיליאנוס, שכבש את ביזנטיון בשם ניגר. לאחר מכן המשיך בהבטחת שליטה ישירה על מצרים, בעוד סוורוס עשה ככל יכולתו כדי להגן על אספקת החיטה, והורה לחיילים הנאמנים לו להמשיך לשמור על הגבול המערבי של מצרים ולמנוע מהלגיון המוצב שם - הלגיון השני טראיאנה - משליחת סיוע צבאי לניגר.

למרות שהפרובינקיות האסייתיות הכילו עושר רב, המשאבים הצבאיים של ניגר היו נחותים מאלה של סוורוס. בעוד לרשותו של סוורוס עמדו ששה-עשר הלגיונות הדנוביים, ניגר החזיק רק בשישה: שלושה בסוריה, השניים שהיו מוצבים בערביה פטראיה, ואחד שהיה ממוקם במליטנה. לכן החליט ניגר לפעול באגרסיביות, ושלח כוח לתוך תראקיה שם הביס חלק מצבאו של סוורוס בפיקודו של לוקיוס פאביוס קילו (אנ') בפרינתוס (אנ').

לאחר מכן צעד סוורוס מרומא מזרחה, ושלח לפניו את המצביא שלו טיבריוס קלאודיוס קנדידוס (אנ'). ניז'ר, לאחר שהפך את ביזנטיון למפקדתו, נתן לאסליוס אימיליאנוס את המשימה להגן על החוף הדרומי של ים מרמרה. כשסוורוס התקרב, הוא הציע לניגר את ההזדמנות להיכנע ולצאת לגלות, אך ניגר סירב, משום שהאמין בניצחונו בעימות צבאי. בסתיו 193, פגש קנדידוס את אמיליאנוס בקרב קיזיקוס (אנ') (Cyzicus), שהסתיים בתבוסת כוחותיו של ניגר וכן בלכידתו ומותו של אימיליאנוס. ביזנטיון הושמה עתה במצור, שאילץ את ניגר לנטוש את העיר ולסגת לניקאיה (אנ'). העיר נשארה נאמנה לפסקניוס ניגר, וסוורוס כבש את ביזנטיון רק בסוף שנת 195.

קרב נוסף התרחש מחוץ לניקאיה מאוחר יותר בדצמבר 193, שגם הוא הסתיים בתבוסת ניגר. למרות זאת, ניגר הצליח להסיג את עיקר צבאו ללא פגע להרי הטאורוס, שם החזיק במעברים במשך כמה חודשים בזמן שחזר לאנטיוכיה. עם זאת, התמיכה בניגר באסיה ירדה. כמה ערים נאמנות בעבר החליפו את נאמנותן, במיוחד לאודיקיאה וצור. עד 13 בפברואר 194, מצרים הכריזה על תמיכתה בסוורוס, כמו גם הלגאטוס האימפריאלי של ערביה, מה שהפחית עוד יותר את סיכויו של ניגר.

לאחר שסוורוס החליף את קנדידוס במצביא אחר, פובליוס קורנליוס אנולינוס (אנ'), פגש ניגר את אנולינוס בקרב איסוס (אנ') במאי 194, שם לאחר מאבק ארוך וקשה, הובס ניגר באופן מכריע. ניגר נאלץ לסגת לאנטיוכיה, ונלכד בעת שניסה לברוח לפרתיה (אנ'). ראשו של ניגר נערף, וראשו הכרות נלקח לביזנטיון, אך העיר סירבה להיכנע. בסופו של דבר, סוורוס הסתער והרס לחלוטין את ביזנטיון, אולם לאחר מכן בנה אותה מחדש. ראשו של ניגר מצא בסופו של דבר הגיע לרומא, שם הוא הוצג לראווה.

לאחר ניצחונו במזרח, העניש סוורוס את תומכיו של ניגר. הוא הוציא להורג את אשתו וילדיו של ניגר, ואחוזותיו הוחרמו.^[3]

שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "פסקניוס ניגר" הוא "פסקניוס השחור" (בעוד שאחד מיריביו לקיסרות בשנת 194, קלודיוס אלבינוס (אנ'), פירוש שמו הוא "קלודיוס הלבן"). "ההיסטוריה הרומית" של קסיוס דיו מציינת שכאשר כוהן של יופיטר ראה בחלום "אדם שחור/כהה" (ἄνθρωποι τὸν μέλανα) פורץ לתוך מחנה הקיסר, החלום פורש כמתייחס לפסקניוס ניגר.

לפי היסטוריה אוגוסטה, לאביו היה הכינוי (קוגנומן) "פוסקוס" (fuscus), שמשמעותו "חום", ולמרות שגופו היה לכאורה לבן ושמן, פניו היו אדומים כהים עם צוואר שחור מאוד, ש"אנשים רבים" חשבו שזה מקור הכינוי שלו "ניגר".^[4]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע כי פסקניוס היה נשוי והביא ילדים לעולם. אולם במקורות לא נזכרים שמות ילדיו או מספרם. בעבר שיערו כמה היסטוריונים, בהתבסס על מדליות הנושאות את הכתובת "פסקניה פלאוטיאנה אוגוסטה" (Pescennia Plautiana Augusta), שניגר היה נשוי לאישה בשם פלאוטיאנה או שיש לו בת בשם פסקניה פלאוטיאנה, אך הסברה היא שהמדליות הן זיופים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט "נפילת האימפריה הרומית" (אנ') (1964) מגלם את ניגר דאגלס וילמר (אנ'), והוא מתואר כחסידו הנלהב והתחבולן של קומודוס. בסוף הסרט, ניגר ודידיוס יוליאנוס, בגילומו של אריק פורטר, ידיד נוסף של קומודוס, מתחרים זה בזה במכירה הפומבית של כס הקיסרות של רומא.