פסק דין Citizens United נגד FEC

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Citizens United נגד FEC
(Citizens United v. FEC)
Seal of the United States Supreme Court.svg

בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות נשמעו ב-24 במרס 2009
טיעונים נוספים נשמעו ב-9 בספטמבר 2009

החלטה: 21 בינואר 2010

שם מלא של המקרה: "אזרחים מאוחדים" (Citizens United) נגד ועדת הבחירות הפדרלית
Citizens United, Appellant v. Federal Election Commission
מראה מקום: 558 U.S. 310; 130 S.Ct. 876
ערכאות נמוכות:
החלטת בית המשפט העליון
חוק פדרלי האוסר על גופים ללא כוונת רווח לפרסם תעמולת בחירות לפני הבחירות, סותר את חופש הביטוי כפי שזה קבוע בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.
המותב
נשיא בית המשפט העליון: ג'ון רוברטס
חברי המותב: ג'ון פול סטיבנס, אנטונין סקאליה, אנתוני קנדי, רות ביידר גינזברג, קלרנס תומאס, סטיבן ברייר, סמואל אליטו וסוניה סוטומאיור
דעות בפסק הדין
דעת רוב: רוברטס, בעזרת אליטו.
חולקים: סטיבנס, אליו הצטרפו גינזברג, ברייר וסוטומאיור
תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה:
פסק הדין מתבסס על התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית


פסק הדין Citizens United נגד FEC הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 2010, שבו קבע רוב שופטים שלתאגידים יש זכות בלתי מוגבלת לממן תעמולת בחירות דרך "סופר פאקס" (Super-PACs), גופי התרמה חוץ-מפלגתיים, וזאת מתוקף התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון לוביסטים ללא כוונת רווח בשם "Citizens United" ביקש להקרין סרט המבקר את מזכירת המדינה דאז, הילרי קלינטון, במסגרת תעמולת בחירות בעת הקמפיין המקדים לבחירות לקונגרס בארצות הברית בשנת 2010 (אנ'). בית המשפט הפדרלי המחוזי פסק שהדבר אסור, בהתאם לחוק שיזם הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין, "חוק הקמפיינים הדו-מפלגתי" (BCRA)(אנ'). החוק נועד להגביל את יכולתם של תאגידים לפרסם תשדירים בתקופה מוגדרת לפני בחירות - 60 יום לפני בחירות ו-30 יום לפני פריימריז - וזאת כדי לא לנצל הון תאגידי ליצירת השפעה פוליטית.

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Citizens United ערערה על פסיקת בית המשפט הפדרלי. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק בדונו בערעור כי פסיקת בית המשפט הפדרלי הפרה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המגן על חופש הביטוי, והפך על פיה את החלטת בית המשפט הפדרלי המחוזי. בית המשפט העליון קבע שהתיקון הראשון אוסר על רשות ממשל בארצות הברית להגביל הוצאות של ארגון ללא כוונת רווח על תשדירי תעמולה פוליטית. העקרונות שניסח בית המשפט העליון הרחיבו את תחולת ההגנה על חופש הביטוי גם לארגונים בעלי כוונת רווח (תאגידים), ארגוני עובדים והתאגדויות אחרות. עם זאת, בית המשפט העליון לא הפך על פיהן פסיקות קודמות לפיהן יש לחשוף בציבור את זהות מממניהם של תשדירי התעמולה.

הדיון לא עסק בנושא תרומות ישירות מתאגידים למועמדים פוליטיים או למפלגות פוליטיות. תרומות כאלה הן בלתי חוקיות כשמדובר במפלגות המעמידות מועמדים לתפקידים פדרליים, או במועמדים לתפקידים פדרליים.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"ניו יורק טיימס" כינה את הפסיקה "איום על הדמוקרטיה". נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, טען בנאום מצב האומה השנתי כי תשדירים תוקפים מועמדים דמוקרטיים בלי שהציבור יודע אם מאחוריהם ניצבת תעשיית הנפט, תעשיית הביטוח או תאגידים זרים. הוא הוסיף כי "על האמריקאים לדעת מי מנסה להשתלט על סדר היום ולהכריע את הבחירות."[1]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ההשלכות הצפויות של הפסיקה היו הגברת זרם התרומות מתאגידים למועמדים וכתוצאה מכך עלייתם של מועמדים שחבים את בחירתם לבעלי הון. בניגוד לניבוי זה, ג'ב בוש, שקיבל כ-150 מיליון דולר בתרומות, בין היתר בזכות הפסיקה, והשתמש בכסף כדי למנף את מועמדותו בפריימריס של המפלגה הרפובליקנית ב-2016, נאלץ להכריז על פרישתו מהפריימריס לאחר שורת תוצאות כושלות.[2]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]