אנטונין סקאליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטונין גרגורי סקאליה
Antonin Gregory Scalia
Antonin Scalia, SCOTUS photo portrait.jpg
לידה 11 במרץ 1936
טרנטון, ניו ג'רזי
פטירה 13 בפברואר 2016 (בגיל 79)
הפארק הלאומי ביג בנד, טקסס
בוגר

אוניברסיטת ג'ורג'טאון (תואר ראשון)

בית הספר למשפטים בהרווארד
תקופת כהונה

בית המשפט העליון של ארצות הברית: 26 בספטמבר 1986 - 13 בפברואר 2016

בית המשפט לערעורים של מחוז קולומביה : 17 באוגוסט 1982 - 26 בספטמבר 1986

אנטונין גרגורי סקאליהאנגלית: Antonin Gregory Scalia;‏ 11 במרץ 1936 - 13 בפברואר 2016) היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 19862016. נחשב לעוגן האינטלקטואלי של העמדה הטקסטואליסטית והאוריגינליסטית באגף השמרני בבית המשפט העליון. בפסיקותיו מיצב עצמו כאחד מדובריה החריפים והנחרצים ביותר של השמרנות האמריקאית והפך לנערץ בחוגים שמרניים ולשנוא נפשם של הליברלים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקאליה נולד בטרנטון שבניו ג'רזי למשפחה קתולית. אביו, פרופסור שהתמחה בחקר השפות הרומאניות, היגר מאיטליה. סקאליה למד בבית הספר התיכון הקתולי של חאוויר, במנהטן, ניו יורק ובאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון די סי.

את התואר במשפטים קיבל מאוניברסיטת הרווארד, שאותה סיים ב-1960. ב-1967 היה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה.

ב-1971 הצטרף לממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון והתמחה בהסדרת ענייני הטלוויזיה בכבלים. הוא שירת בתפקידים משפטיים שונים גם בממשל ג'רלד פורד. ב-1977 שב לאקדמיה, לאוניברסיטת שיקגו.

ב-1982 מינה אותו הנשיא רונלד רייגן לשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. ב-1986 מינה אותו רייגן לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, מינוי שאושר בסנאט פה אחד. הוא היה לשופט הראשון בבית המשפט ממוצא איטלקי.

היה קתולי אדוק, אב לתשעה ילדים שאחד מהם הוא כומר.

הוא נפטר בשנתו ב-13 בפברואר 2016, במהלך נופש באזור הפארק הלאומי ביג בנד שבטקסס.

בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מינויו נחשב סקאליה לדוברה הנחרץ ביותר של השמרנות בבית המשפט העליון. השנינות והחריפות שבהן נהג לכתוב את חוות הדעת שלו, לעתים קרובות בדעת מיעוט, הפנו אליו את תשומת הלב, אף יותר מאשר אל נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, שנחשב למעט מתון ממנו. עם מינויו של השופט קלרנס תומאס ב-1991 מצא לעצמו סקאליה "תאום משפטי". לאורך השנים הסתמנו הבדלי דגשים קלים בין השניים, אך על פי רוב היו פסיקותיהם דומות מאוד. סקאליה היה זהיר מעט יותר מתומאס ביחס להפיכת תקדימים עתיקים של בית המשפט, ופחות קיצוני בעניין הזכויות של מדינות ארצות הברית. כשנה לאחר מותו מינה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את השופט ניל גורסץ' לתפקיד שופט בית המשפט העליון במקומו של סקאליה. בהודעה על מינויו הבהיר טראמפ כי חיפש למעשה במשך חודשים מחליף ברמתו והשקפותיו של סקאליה ולכך כיוון כשמינה את גורסץ׳ לתפקיד.

פרשנות חוקתית ומשפט סטטוטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאוריגינליסט(אנ') מאסכולת המשמעות המקורית, ביסס את פרשנותו לחוקה על הטקסט שלה והאופן המקורי שבו התפרשה עם כתיבתה, והסתייג נמרצות מכל קריאה מרחיבה יותר שלה. הוא התנגד גם לפרשנות החוקה על פי כוונות מנסחיה וסבר שיש לפרשה רק על פי 'המשמעות הרגילה של לשון החוקה, בעת חקיקתה'. לגישה זו תומכים נוספים בבית המשפט העליון של ארצות הברית אך הוא היה לראש דובריה בבית המשפט. כטקסטואליסט(אנ'), הבליט את ההיצמדות לטקסט - במשמעותו 'הרגילה' - כמקור לפרשנות משמעותו של חוק. זאת תוך דחיית האפשרות של הסתמכות על כוונות המחוקקים וגורמים אחרים - שאינם החוק החרות - לצורך פרשנות.

על היחס בין טקסטואליזם לאוריגינאליזם אמר:

"הגישה האוריגינליסטית מתייחסת לחוקה כאל חוק, ומעניקה לה את המשמעות שהייתה מובנת ממילותיה בזמן שהן נחקקו. לפעמים היא מתוארת במובן של כוונה מקורית. לעולם לא תשמעו אותי מתייחס לכוונה מקורית. משום שכפי שאמרתי, אני קודם כל טקסטואליסט ורק לאחר מכן אוריגינליסט. אם אתה טקסטואליסט, לא אכפת לך מהכוונה, ולי לא אכפת אם למנסחי החוקה הייתה איזו משמעות סודית בדעתם כשאימצו את דבריה. אני מאמץ את המילים כפי שהן הוכרזו לעם האמריקאי ואת משמעותן של המילים האלו כפי שהן מובנות באופן הוגן".

זכויות המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעמיתיו השמרנים תמך סקאליה בצמצום כוחו של הקונגרס ובהגדלת כוחן של המדינות, לפי המבנה הפדרלי המקורי שאותו ראו כותבי החוקה לנגד עיניהם. כשהחליט הרוב, שאליו הצטרף, להתערב בפסיקת בית המשפט של מדינת פלורידה להמשיך את ספירת הקולות בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000, החלטה שהבטיחה את ניצחונו של ג'ורג' בוש הבן על אל גור, הותקף כצבוע. לדברי המתנגדים, ההחלטה סתרה את השקפתו לפיה אל לממשל הפדרלי להתערב בענייני המדינות. כבר בצו הביניים עורר סקאליה את חמת זעמם של תומכי המפלגה הדמוקרטית. הוא קבע שיש לעצור את הספירה לאלתר פן התמשכותה תפגע בלגיטימיות של ניצחון בוש, אם יזכה בעתירה לבסוף.

התנגדותו למציאת היתר בחוקה להפלה מלאכותית הייתה נחרצת. זו השאלה המפלגת את הציבור האמריקני ביחסו לבית המשפט יותר מכל. עם זאת, סקאליה הדגיש שכפי שאין בחוקה היתר להפלות, גם אין בה איסור להן - השאלה צריכה להיוותר לשיפוטן של המדינות. לגבי המתות חסד, הוא ניסח עמדתו ביובש במילים "אין זכות חוקתית למות".

השקפתו הייתה שאפליה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות אינה חוקתית וסותרת את ההבטחה לשוויון לפני החוק. הוא צמצם את הפרדת הדת מהמדינה.

סקאליה פסק בעקביות בזכות עונש המוות, גם כנגד מפגרים וקטינים. על אף התנגדותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעונש זה, הביע סקאליה את אמונתו כי אין בו סתירה להשקפה הקתולית. לדעתו, שופט קתולי שדתו מביאה אותו להתנגד לעונש מוות חייב לפסול עצמו מלשבת בדין. בהקשר זה, התנגד לשימוש במשפט בינלאומי בפרשנות החוקה והתפלמס על כך עם עמיתו סטיבן ברייר, מייצג ההשקפה ההפוכה.

התנועה ההומוסקסואלית החשיבה אותו לאחד מיריביה הגדולים. ב-2004 פסק בית המשפט שלא ניתן לאסור על קיום יחסי מין "שלא כדרך הטבע" (פסק דין לורנס נגד טקסס) והפך את היחסים החד-מיניים, אם הם נעשים בין בגירים ובהסכמה, לחוקיים בכל מדינות ארצות הברית. סקאליה כתב דעת מיעוט מתנגדת חריפה. בתגובה, כשהופיע בפני סטודנטים בניו יורק הדהים אותו סטודנט כששאל אותו האם הוא מקיים יחסים שלא כדרך הטבע (מעשה סדום) עם אשתו.

החלטתו שלא לפסול עצמו בדיון בעניינו של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני עוררה מחלוקת, לאחר שנודע שהשניים יצאו יחד לציד ברווזים. סקאליה הסביר שלא הייתה הצדקה לפסילה מאחר שהעתירה שבאה לפני השופטים כוונה כנגד צ'ייני בתוקף תפקידו בממשל, ולא באופן אישי. התשובה "קווה קווה" שהשיב בלעג לשאלה בנידון צוינה בתקשורת בתימהון.[1]

לעתים נדירות קרה שהיצמדותו לחוקה ולכוונתה המקורית הביאה אותו לתמיכה בהשקפה ליברלית. כך אירע כשסבר ששריפת דגלים מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הביטוי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטונין סקאליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רחביה ברמן, קוואק קוואק, אמר כבוד השופט העליון, וואלה! חדשות, 19 בפברואר 2004