ג'ון מקיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ון מקיין
John McCain
מקיין, 2009
דיוקנו הרשמי של מקיין, 23 בינואר 2009
לידה 29 באוגוסט 1936
בסיס הצוללות קוקו סולו, אזור תעלת פנמה, פנמה
פטירה 25 באוגוסט 2018 (בגיל 81)
קורנוויל, אריזונה, ארצות הברית
שם מלא ג'ון סידני מקיין השלישי
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות של האקדמיה הימית של ארצות הברית, אנאפוליס, מרילנד
השכלה האקדמיה הימית של ארצות הברית, האוניברסיטה לביטחון לאומי
עיסוק איש צבא, פוליטיקאי, מדינאי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית, בפטיזם
בת-זוג קרול שפ (1965-1980)
סינדי מקיין (1980-2018)
סנאטור מטעם מדינת אריזונה
תקופת כהונה 3 בינואר 198725 באוגוסט 2018 (31 שנים)
הקודם בארי גולדווטר
הבא ג'ון קייל
חתימה חתימה

ג'ון סידני מקיין השלישיאנגלית: John Sidney McCain III‏; 29 באוגוסט 193625 באוגוסט 2018) היה מדינאי ופוליטיקאי אמריקאי אשר ייצג את מדינת אריזונה בסנאט של ארצות הברית מינואר 1987 ועד מותו. לפני כן כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית במשך שתי תקופות כהונה, ובמהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, אך הפסיד לברק אובמה.

מקיין סיים את לימודיו באקדמיה הימית של ארצות הברית ב-1958 ושרת בצי ארצות הברית, כבעל זיקה לצי מהיותו בן ונכד לאדמירלים. הוא שימש כטייס של מטוס תקיפה, ובמהלך מלחמת וייטנאם כמעט ונהרג בעקבות התאונה בנושאת המטוסים פורסטל ב-1967. במהלך מבצע רעם מתגלגל, במסגרתו הותקפה האנוי באוקטובר 1967, נפגע מטוסו של מקיין וזה נפצע קשה ונשבה בידי הצפון וייטנאמים. מקיין היה שבוי מלחמה עד 1973, ובשבי עונה וסירב לשחרורו המוקדם. הפצעים שספג במהלך המלחמה וכתוצאה מהעינויים הותירו אותו בעל מגבלות פיזיות לכל חייו. הוא פרש מהצי כקפטן ב-1981 ועבר לאריזונה, שם פתח בקריירה פוליטית. ב-1982 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, שם שירת במשך שתי תקופות כהונה. אל הסנאט נבחר ב-1987 ונבחר מחדש בקלות בחמש מערכות בחירות, אשר האחרונה בהן נערכה ב-2016.

אף על פי שבדרך כלל נקט בעקרונות שמרניים, למקיין היה מוניטין באמצעי התקשורת כ"רפובליקני-עצמאי" על נכונותו לחלוק על אידאולוגיית מפלגתו בנושאים מסוימים. לאחר שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית כאחד מ"חמישיית קיטינג" בשנות השמונים, טיהר את שמו ומיקד את מאמציו ברפורמה במימון קמפיינים פוליטיים, מה שהוביל בסופו של יום לחקיקת "החוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות" (אשר נודע בשם "חוק מקיין-פיינגולד") ב-2002. מקיין נודע ברמה הלאומית בשנות התשעים בגין מאמציו לנרמול יחסי ארצות הברית-וייטנאם, ועל אמונתו כי מלחמת עיראק הייתה צריכה להסתיים בהצלחה. הוא השתייך ל"כנופיית הארבע עשר" הדו-מפלגתית, אשר מילאה תפקיד מרכזי בפתרונות משברי מינויי שופטים.

מקיין הצטרף לבחירות המקדימות למועמדות הנשיאותית מטעם המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000, אך הפסיד למושל טקסס ג'ורג' ווקר בוש. הוא זכה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ב-2008 לאחר שיבה מהמדבר הפוליטי, ברם הפסיד בבחירות הכלליות. לאחר הבחירות החל לאמץ דעות ועמדות שמרניות יותר ויותר, והתנגד במידה רבה לפעולותיו השונות של ממשל אובמה, בעיקר בכל הנוגע לענייני מדיניות חוץ. ב-2015 מונה ליושב ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט. שנה לאחר מכן סירב לתמוך במועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ. לאחר שאובחן כחולה סרטן המוח ב-2017, הפחית את מעורבותו בפוליטיקה בכלל ובסנאט בפרט למען טיפוליו הרפואיים. המחלה הכריעה את מקיין בשלהי אוגוסט 2018. ארון קבורתו הוצב ברוטונדה של הקפיטול, וטקס אשכבתו הלאומי שודר מהקתדרלה הלאומית של וושינגטון.

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של מקיין, ג'ון ס. מקיין האב לצד בנו ואביו של מקיין, ג'ון ס. מקיין הבן על ספינת הצי האמריקאי במפרץ טוקיו, 2 בספטמבר 1945

ג'ון סידני מקיין השלישי נולד ב-29 באוגוסט 1936 בבית החולים[1][2] של בסיס הצוללות האמריקאי "קוקו סולו" (Coco Solo)[3] שבאזור תעלת פנמה, לאדמירל ג'ון "ג'ק" סידני מקיין הבן (אנ') ורעייתו רוברטה (לבית רייט) מקיין. למקיין היו אחות גדולה בשם סנדי ואח צעיר בשם ג'ו. באותה העת הייתה תעלת פנמה תחת ריבונותה של ארצות הברית. סבו וסבתו של ג'ון מקיין היו ילידי ארקנסו, מיסיסיפי וטקסס, והוא נצר למשפחות מדרום ארצות הברית הן מצד אמו והן מצד אביו[4]. ביתו של האב הקדמון מצד אביו של מקיין נמצא במחוז קארול שבמיסיסיפי[5]; ושם היה בבעלותם מטע בן כ-2,000 דונם ביישוב טאוק מ-1848 עד 1952. במטעים הוחזקו עבדים לפני מלחמת האזרחים האמריקאית - אשר חלק מצאצאי עבדים אלו חולקים את אותו שם המשפחה וקוראים לעצמם את "מקיינס השחורים". אחד מצאצאי העבדים שהוחזקו במטע של משפחת מקיין הוא מיסיסיפי ג'ון הארט.

לאילן היוחסין של מקיין מורשת ארוכה של שירות צבאי אמריקאי, הכולל את אבותיו שנלחמו כחיילים במלחמות האינדיאנים, מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, עבור כמה ממדינות קונפדרציית המדינות של אמריקה במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם הראשונה. אילן היוחסין כולל גם התנהגות לא-ישרה והצלחה כלכלית. סבו מצד אמו, ארצ'יבלד רייט (1875–1971), היה יליד מיסיסיפי שהגיע למוסקוגי שבאוקלהומה בשנות העשרים לחייו, הפר את החוק בעקבות הימורים בלתי-חוקיים. בגיל ארבעים חדל מלעבוד ונהיה למעין עקר בית. הוא גידל משפחה באוקלהומה ובדרום קליפורניה, והחדיר לרוברטה ולאחותה התאומה רונה הרגל של מסעות והרפתקאות לכל החיים[6]. ג'ק מקיין ורוברטה רייט ברחו מביתם והתיישבו בטיחואנה שבמקסיקו, בעוד אמה של רוברטה התנגדה לקשר בין השניים[7].

אביו של מקיין וסבו מצד אביו שירתו בצי והיגעו שניהם לדרגת אדמירל, והיו זוג הראשון של אב ובנו לקבל דרגת אדמירל ארבעה-כוכבים[8]. סבו, האדמירל ג'ון ס. מקיין האב (אנ') (1884-1945) היה טייס מטוסי תקיפה, אשר בשנת 1942 פיקד על כל פעולות האוויר הקרקעיות-תומכות בקרב גוודלקנל, ומי בסופו של דבר הוביל בשנים 1944–1945 באגרסיביות את "כח משימה נושאות מהירות" (fast carrier task force) בזירה הפסיפית באוקיינוס השקט במסגרת מלחמת העולם השנייה. פעילותו בקרב אוקינאווה ובמערכה בפיליפנים, נוסף על תקיפות אוויריות נגד טייוואן ויפן, גרמה להרס עצום של הצי הקיסרי היפני ושל כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן בתקופתה האחרונה של המלחמה. מותו ארבעה ימים לאחר טקס כניעת האימפריה היפנית עורר עניין רב באמצעי התקשורת. על לחימתו במלחמה עוטר בכוכב הכסף ובכוכב הארד.

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של מקיין כתלמיד בתיכון האפיסקופלי, 1954

עד גיל עשר, "ג'וני" מקיין (ג'וני היה כינוי שניתן לו במסגרת מסורת משפחתית של הבדל בין הדורות) עקר לעיתים תכופות עם משפחתו, כולל עם אחותו הגדולה סנדי (ילידת 1934) ואחיו ג'ו (יליד 1942). בעקבות אביו התגוררו האחים בניו לונדון שבקונטיקט, פרל הארבור בהוואי, ותחנות אחרות באוקיינוס ​​השקט. את חופשות הקיץ היה מעביר במטעי המשפחה בטאוק שבמיסיסיפי. אך מקיין תמיד חש כי על מורשתו להיות צבאית, ולא דרומית. מקיין למד בכל בתי הספר של צי ארצות הברית בהם יכל ללמוד, ולעיתים עובדה זו הזיקה להשכלתו שכן בתי ספר אלו היו ברמה תת-תקנית ותוכניות הלימודים שלהם היו בלתי יציבות או קבועות. לאחר המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, נעדר אביו מחייו של מקיין לזמן ממושך. חינוכו הפורמלי עבר לחזקת אמו, אשר ניצלה את נסיעותיה הרבות למרחקים ארוכים של המשפחה לחשיפת בניה לאתרים היסטוריים ותרבותיים. מאוחר יותר כתב על כך מקיין בספר זיכרונותיו: "היא לימדה אותי למצוא כל כך הרבה הנאה בחיים, עד כדי שהצרות לא יכלו להאפיל על שמחת החיים שלי". אמו הרפובליקנית דאגה לכך שמקיין יהי מעורה באירועים האקטואליים, על אף שהוריו נמנעו מלהזדהות מבחינה פוליטית עם אחת המפלגות בארצות הברית בשל הקריירה הצבאית של אביו.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אביו נשאר לשרת בצי, ולעיתים אף עבד בתפקידי קישור פוליטיים. המשפחה התיישבה בצפון וירג'יניה, ומקיין החל ללמוד ב"בית הספר של סנט סטפן" שבאלכסנדריה בשנים 1946–1949. במשך רוב ילדותו היה מקיין ילד אדיב, שקט ואמין, אך כאשר התחיל ללמוד בסנט סטפן נהפך לילד מתנגד וחסר משמעת. שנתיים נוספות בהן עבר עם אביו לתחנות שונות של הצי חלפו להן, ובסך הכל למד ב-20 בתי ספר בצעירותו. בעוד היה חסר משמעת בסנט סטפן, בבית הספר ללחימה בצי היה לתלמיד צייתן. ב-1951 הצטרף מקיין ל"תיכון האפיסקופלי" שבאלכסנדריה: בית ספר פרטי בעל השכלה אקדמית גבוהה, עם קוד כבוד קפדני, מסורת של זובור וסביבת חיים ספרטנית[9]. רוב התלמידים בבית ספר זה היו בנים של דרומיים עשירים, מהם קיבל מקיין מהם הצצה לאורח חיים אמיד ולשאיפות לקריירה מחוץ לעולם הצי. כינה את "פאנק" (חסר ערך) ו"מקנאסטי" (הלחם של תחילת שם משפחתו והמילה "דוחה") בשל אופיו הלחמתי. בתיכון זה החל לפתח דמות גברית קשוחה. מקיין סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ב-1954[10].

האקדמיה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של מקיין עת היותו שוחר באקדמיה הימית, 1954
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – האקדמיה הימית של ארצות הברית

לאחר שהצטיין בבחינות הקבלה שלו, ביוני 1954 החל מקיין ללמוד באקדמיה הימית של ארצות הברית שבאנאפוליס, מרילנד, בעקבות אביו וסבו. הוא לא נצטווה ללמוד דווקא שם על ידי הוריו ואף הם לא דנו בחלופות לאקדמיה. מקיין היה אמביוולנטי לגבי נוכחותו באקדמיה, ובחר שלא להתאים עצמו אל כללי האקדמיה וחלק ממסורותיה. בכל שנה ניתנו לו למעלה ממאה "נקודות שחורות" - שהרוויחו לו חברות ב"מועדון המאה" - על עבירות כגון נעליים לא מצוחצחות דיו, טעויות במצעדים צבאיים, חדר מבולגן ודיבור ללא רשות. אביו אף הגיע לאקדמיה כדי לנזוף בו על התנהגותו מספר פעמים. הוא שנא את "שנת הטירונות", במהלכה חווה, בין היתר לצד התעללויות אחרות, זובור כפרח חובלים. הוא לא היטיב עם בעלי דרגה גבוהה ובז להם.

מקיין היה בעל אינטליגנציה גבוהה, והצטיין במקצועות עיוניים כגון ספרות אנגלית, היסטוריה ולימודי ממשל. הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה מטעם האקדמיה בתוכנית לימודים שאימצו כל פרחי החובלים[11][12][13]. מעמדו בכיתה הורד יותר ויותר לא רק בשל ציונים ירודים אלא גם על התנהגות ומנהיגות, ששיקפו את הופעתו הרשלנית, את היחס המרדני שלו כלפי בעלי השררה באקדמיה ואת יחסיו העכורים עם קצינו האישי. בתקופת לימודיו באקדמיה היה סטודנט פופולרי, אולם עקב בעיות משמעת וחוסר השקעה במקצועות שאותם לא אהב, סיים במקום ה-894 מתוך 899 התלמידים במחזור שלו. בתקופת לימודיו עסק גם בהיאבקות ובאגרוף. מקיין סיים את לימודיו באקדמיה הימית ביוני 1958.

שירותו הצבאי ונפילתו בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מקיין
מקיין, 1964
לוטננט ג'ון מקיין, 13 בינואר 1964
השתייכות Seal of the United States Department of the Navy.svg  צי ארצות הברית
תקופת שירות 1958-1981 (23 שנים)
דרגה US-O6 insignia.svg קפטן
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת וייטנאם
עיטורים
כוכב הכסף, כוכב הארד, לגיון ההצטיינות, צלב התעופה המצוינת, לב הארגמן, מדליית האוויר ועוד
תפקידים אזרחיים
חבר בית הנבחרים וסנאטור מטעם אריזונה, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
מקיין (נשען על המטוס בצד ימין) עם יחידתו ומטוס ה-T-2 באקאיי שלהם, 1965

עם סיום לימודיו באקדמיה הימית, התגייס לצי והיה לחניך בקורס טיס, שאותו סיים ב-1960. עם סיום לימודי הטיסה הוצב כטייס A-1 סקייריידר על נושאות מטוסים בים הקריבי ובים התיכון. ב-1963 חזר לחוף והיה לקצין מטה ולמדריך טיסה. את שירותו במלחמת וייטנאם החל ב-1967 כטייס במטוס A-4 סקייהוק. תחילה הוצב על נושאת המטוסים "פורסטל" שהגיעה ביולי למפרץ טונקין, ומשם יצא למשימות תקיפה בצפון וייטנאם. ארבעה ימים לאחר תחילת הפעילות מקיין כמעט נהרג בתאונה בנושאת המטוסים פורסטל. בעת שהוא עמד להמריא, רקטה שנפלטה ממטוס אחר פגעה במטוס שלידו, וגרמה לשרשרת התפוצצויות ושריפה שבהן נהרגו 134 מאנשי צוות נושאת המטוסים והטייסים. מקיין הצליח לצאת מהמטוס וניסה לעזור לעוד טייס להיחלץ, אך התפוצצות נוספת העיפה אותו ממקומו והוא נפגע קלות מרסיסים. האסון השבית את נושאת המטוסים, ומקיין התנדב לעבור לנושאת מטוסים אחרת, אוריסקני.

ב-26 באוקטובר 1967, בגיחה ה-23 שלו מעל צפון וייטנאם, הופל מטוסו של מקיין מעל האנוי. בעת נטישת המטוס מקיין שבר את שתי ידיו ורגלו, ואיבד את הכרתו. הוא צנח לתוך אגם בהאנוי, כמעט טבע, אך חזר להכרה, והצליח לנפח חגורת הצלה בעזרת שיניו. הוא נמשה מהמים על ידי אזרחים צפון-וייטנאמיים ואז הוכה ואף נדקר על ידי המון זועם. לבסוף הוא הועבר ל"הילטון האנוי" - בית הכלא שבו הצפון וייטנאמים ריכזו שבויים בעת המלחמה. במשך כמה ימים הוא נחקר שם בעינויים, ולא קיבל טיפול רפואי לפציעותיו, עד ששוביו גילו שאביו הוא קצין בכיר. הוא שהה כשישה שבועות בבית חולים, ואז נשלח למחנה שבויים אחר בפרוורי האנוי. ממרץ 1968 הוא הושם בבידוד למשך שנתיים.

באמצע 1968 מונה אביו של מקיין למפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, ושוביו של מקיין הציעו לו להשתחרר, הן לשם יחסי ציבור, והן לשם גרימת דמורליזציה אצל החיילים האמריקנים שיראו שבעלי ייחוס זוכים ליחס מועדף. אולם מקיין סירב להשתחרר אלא אם כן כל מי שנלקח לפניו בשבי ישוחרר גם. בעקבות כך הוחרף היחס של שוביו כלפיו, והוא עונה עד שחתם על "וידוי" שבו השתמשו שלטונות צפון וייטנאם לצורכי תעמולה. במהלך תקופת העינויים ניסה מקיין להתאבד, אך שומריו סיכלו זאת. בשנת 1969 החל להשתפר היחס כלפי השבויים האמריקניים, ובהם מקיין, אולם הוא שוחרר רק ב-14 במרץ 1973, אחרי חתימת הסכם הפסקת האש בין ארצות הברית לצפון וייטנאם[14].

עם שובו של מקיין לארצות הברית הוא עבר תהליך שיקום ממושך מפציעותיו, ובמקביל למד למשך שנה במכללת המלחמה הלאומית. בשלהי 1974, לאחר שהצליח לחזור רשמית לכושר טיסה, הוצב מקיין בטייסת אימונים והכשרה של הצי, וב-1976 מונה למפקד הטייסת. ההתחככות הראשונה שלו בעולם הפוליטי הייתה כאשר מונה לקצין הקישור של הצי בסנאט. מקיין החליט לפרוש מהצי ב-1981 בדרגת קפטן (מקביל לקולונל בצבא היבשה), כשהבין שאין לו סיכוי לקבל קידום משמעותי.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו הראשונה לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין, אשר זה עתה השתחרר מהשבי בהאנוי מתראיין לעיתונות, 24 באפריל 1974

מקיין החליט להתמודד לבית הנבחרים של ארצות הברית משום שהיה מעוניין לעסוק אירועים עכשוויים, היה מוכן לאתגר חדש, ופיתח שאיפות פוליטיות בתקופתו כקצין הקישור של הצי בסנאט[15][16]. הוא עבר לפיניקס והחל לעבוד בחברת "הנסלי ושות'", חברת ההפצה הגדולה של חמו ג'ים הנסלי. כסגן נשיא לענייני יחסי ציבור במחלקת החלוקה, זכה מקיין לתמיכה פוליטית בקרב הקהילה העסקית המקומית, והתיידד עם דמויות בעלות כוח פוליטי רב ובהם הבנקאי צ'ארלס קיטינג, איש הנדל"ן פייף סימינגטון (לימים מושל אריזונה) ומו"ל העיתון דארו "דיוק" טולי[17]. התכנון המקורי של של מקיין היה להתמודד לבית הנבחרים מטעם מחוז הקונגרס החדש של אריזונה, שנוצר לאחר מפקד האוכלוסין של ארצות הברית ב-1980, אך מחוז הקונגרס לא כלל בתחומיו את פיניקס. באותה העת ג'ון ג'ייקוב רודס, נציגה הרפובליקני הוותיק של מחוז הקונגרס הראשון של אריזונה, הודיע ​​על פרישתו מהפוליטיקה בינואר 1982 לאחר 30 שנה בקונגרס. מושב זה הקיף אחלק מן העמק המזרחי שהיה כלול באזור המטרופולין של פיניקס. המחוז היה מעוז רפובליקני, ורעייתו סינדי מקיין רכשה בית מגורים באזור המחוז באותו יום בו פרש רודס מהקונגרס.

מקיין התמודד לבית הנבחרים מטעם מחוז הקונגרס הראשון, והודיע על מועמדותו באורח רשמי בשלה מרץ 1982. הוא ניצב בפני שלושה מועמדים במהלך הבחירות המקדימות שנערכו במפלגה הרפובליקנית, אשר כולם נכנסו למירוץ לפניו: חבר הסנאט של אריזונה ג'ים מק, חברת בית הנבחרים של אריזונה דונה קרלסון-ווסט, והפעיל האזרחי והוטרינר ריי ראסל. מקיין התמודד עם הטענות שהוא "טרמפיסט" שהגיע למחוז רק על מנת להיבחר ממנו ("carpetbagger"), כאשר בתגובה לשאלה שהופנתה לגביו באירוע בחירות התפרץ ואמר:

שמע, ידידי. אני שירתתי 22 שנים בצי. אבא שלי היה בצי, סבא שלי היה בצי. אנשים כמונו, בשירות צבאי, כל הזמן מחליפים את מקום המגורים. אנחנו צריכים לגור בכל חלקי המדינה ובכל חלקי העולם. הלוואי שהיה לי את הלוקסוס, כמוך, לגדול ולגור ולבלות את כל חיי במקום נחמד כמו מחוז הבחירה הראשון של אריזונה, אבל הייתי עסוק בדברים אחרים. למען האמת, כשאני חושב על כך, המקום שבו חייתי הכי הרבה זמן היה האנוי.

תשובה נזעמת זו הורידה את הנושא מסדר היום, והיוותה גורם חשוב לניצחונו של מקיין בבחירות המקדימות עם 32% מהקולות לעומת 26%, 22% ו-20% מהקולות ליריביו. בבחירות הכלליות ניצח מקיין את יריבו הדמוקרטי ברוב גדול של 66%.

כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של מקיין כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית, 1983

מיד עם כניסתו לקונגרס של ארצות הברית, הרשים את עמיתיו. סיפור שבייתו במלחמת וייטנאם, כישוריו החברתיים, וקשריו שפיתח במהלך כהונתו כקצין הקישור של הצי בסנאט הפכו אותו לפופולרי וכוכב בקרב חברי בית הנבחרים החדשים[18]. הוא נבחר לנשיא מחזור חברי בית הנבחרים הרפובליקנים שנכנסו לתפקידם ב-1983. לאחר שבאופן מסיבי שדלן את ההנהגה הרפובליקנית בבית הנבחרים, הוא הועבר אל הוועדה לענייני פנים של בית הנבחרים. הוא חשק בחברות בוועדה לענייני פנים משום שרצה לפתח מומחיות בנושאים הרלוונטיים למדינתו, כולל זכויות מים, ניהול קרקעות ציבוריות וענייני אינדיאנים. הוא היה חבר גם בוועדה לענייני הזדקנות של בית הנבחרים, אשר הייתה חשובה לו בשל האוכלוסייה הגמלאית הגדולה באריזונה, וזמן מועט לאחר מכן התמנה ליושב ראש כוח המשימה הרפובליקני לענייני אינדיאנים. הוא התחייב לשוב בכל סוף שבוע אל מחוז הקונגרס אותו הוא מייצג, ובשנתו הראשונה בבית הנבחרים נסע מגבעת הקפיטול שבוושינגטון הבירה אל האזור המטרפוליני של פיניקס וטוסון 47 פעמים. שם, נועד מקיין לעיתים קרובות עם בוחריו והופיע בפרהסיה פעמים רבות. פעולותיו אלו, בשילוב עם החלטת רעייתו סינדי להתגורר באריזונה ולא לעבור לוושינגטון הבירה, סייעה לבסס את מעמדו הפוליטי באריזונה.

מקיין נתן את חסותו למספר הצעות חוק שנגעו בענייני אינדיאנים, מאחר שמחוז הקונגרס אותו ייצג כלל בתחומיו את אוכלוסיית האינדיאנים הגדולה ביותר מבין כל מחוזות הקונגרס בארצות הברית. באוגוסט 1983 הוא הצביע נגד הצעת חוק שקראה להנצחת מרטין לותר קינג בחג לאומי[19], בתואנה כי הנצחתו ביום לאומי תגרור הוצאות רבות ומיותרות וכי ישנם כבר חגים פדרליים די והותר. ב-2 בנובמבר 1983 חתם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן על חוק יום מרטין לותר קינג.

קריירתו הפוליטית של מקיין, עת היותו חבר בבית הנבחרים, עלתה בקנה אחד עם זו של הנשיא רונלד רייגן, ומקיין מאוחר יותר תיאר את רייגן כמי שהפשיע רבות על חייו הפוליטיים. מקיין תמך במדיניות הכלכלית שהנהיג רייגן, מדיניות שזכתה לכינוי "רייגנומיקס". מקיין צידד בהתרת קיום תפילות בבית הספר והתנגד להפלות מלאכותיות[20]. מקיין הזדהה עם מרבית ההיבטים של מדיניות החוץ של ממשל רייגן, כולל עמדת הממשל הקיצונית נגד ברית המועצות. הוא תמך במדיניותו של ממשל רייגן כלפי סכסוכים לאומיים במרכז אפריקה, צידד במבצע זעם דחוף[21] ובתמיכת ארצות הברית בארגוני הקונטראס בניקרגואה. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הוא כיהן במועצת המנהלים של "המועצה האמריקאית לחירות עולמית", גוף של "הליגה האנטי-קומוניסטית העולמית", שהייתה קבוצה בינלאומית אשר סייעה, בין היתר, למורדים בניקרגואה; מקיין עזב את מועצת המנהלים ב-1984 לאחר שחשד שהמועצה מגבה פעילות בלתי-חוקית[22][23].

מקיין הצביע נגד החלטה משנת 1983, שאפשרה לנשיא רייגן להציב את כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית כחלק מהכוח הרב-לאומי בלבנון, בטענה כי הוא "אינו צופה יעדים בר השגה בלבנון". לאחר הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות, עמדתו של מקיין נגד מפלגתו ונשיאו זכתה לחשיפה תקשורתית לאומית, והחלה לבנות את המוניטין שלו כמעיין פוליטיקאי עצמאי. מקיין תמך עם בקבוצת השמרנים הצעירים של ניוט גינגריץ' בכמה ממאבקיהם נגד הנהגת המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, אך סירב להצטרף לאגודת ההזדמנות השמרנית של גינגריץ'. מקיין חש חיבה אישית ליושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, טיפ אוניל, וניהל מספר מערכות יחסים טובות עם דמוקרטים אחדים בבית הנבחרים, בהם פול סימון (אנ') ומו יודול (אנ'). מקיין נבחר בקלות מחדש לבית הנבחרים ב-1984, ללא התנגדות משמעותית מצד הרפובליקנים, ובבחירות הכלליות הביס את המועמד הדמוקרטי הארי וו. בראון כשהוא סוחף 78% מהקולות בעוד בראון זכה רק ל-22%. במהלך מסע הבחירות שלו באריזונה, הדגיש מקיין רק לעיתים רחוקות את שירותו בוייטנאם ואת חוויותיו מהשבי בהאנוי[24].

בתקופת הכהונה החדשה, זכה מקיין להיות חבר בוועדת החוץ של בית הנבחרים של ארצות הברית, נוסף על חברויותיו הקודמות בוועדות השונות. מקיין הצליח להעביר את חוק הפיתוח הכלכלי האינדיאני ב-1985, ובשנה שלאחר מכן עסק בחקיקה הנוגעת למשחקים האינדיאנים. הוא נקט בעמדות מתונות בתחומי החברה והסביבתנות, וצידד בדאגותיו של ג'ק קמפ לאפרו-אמריקאים ולקבוצות מקופחות אחרות. בשנת 1985 הוא שב לווייטנאם עם העיתונאי וולטר קרונקייט עבור חדשות CBS, וראה לראשונה את האנדרטה שהוצבה לזכר לכידתו. היה זה מסעו הראשון לווייטנאם מבין נסיעות אחדות שערך לשם. ב -1986 הצביע מקיין בעד ביטול וטו שהטיל רייגן על החוק המקיף נגד האפרטהייד שהטיל סנקציות על דרום אפריקה[25].

בדצמבר 1985 ביקר מקיין אצל העריץ הצ'יליאני אוגוסטו פינושה וחבר החונטה האדמירל חוסה טוריביו מרינו[26]. מקיין סיפר לשגרירות ארצות הברית בסנטיאגו דה צ'ילה כי שתי הפגישות היו ידידותיות וחמות, אך תיאר את פינושה כאובססיבי לסכנות הקומוניזם, ושווה אותו לאגודת ג'ון ברץ'[27]. מקיין לא ביקר אצל מנהיגי האופוזיציה במהלך מסוע בצ'ילה. מאחר ששגריר ארצות הברית בסנטיאגו עשה זאת זמן מועט לפני ביקורו של מקיין. הן פינושה והן שריו סירבו להיפגש בינואר 1986 עם סנאטור אמריקאי שנועד עם מנהיגי האופוזיציה. מקיין קרא מאוחר יותר לממשלת צ'ילה לכבד את משאל העם הקרב ובא ב-1988.

מסע הבחירות לסנאט ב-1986[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין החליט להתמודד לסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת אריזונה ב-1986, לאחר שנציגה הוותיק של אריזונה בסנאט בארי גולדווטר פרש לגמלאות[28]. אף רפובליקני לא התנגד למקיין בריש גלי, ולדברי מזכירת העיתונות שלו, ויקטוריה קלארק, כוחו הפוליטי הרב של מקיין שכנע יריבו הדמוקרטי המרשים ביותר, מושל אריזונה ברוס באביט, שלא להתמודד למושבו של גולדווטר[28]. במקומו להתמודד מול באביט ניצב מקיין מול יריב חלש יותר, לשעבר חבר בית המחוקקים של אריזונה ריצ'רד קימבאל, פוליטיקאי צעיר בראשית דרכו. בסופו של דבר, מקיין זכה בבחירות בקלות עם 60% מהקולות לעומת 40% שסחף קימבאל. העיתון "ניו יורק טיימס" אמר בזמנו כי מקיין נראה "מוכן להצטייר כדמות משמעותית בפוליטיקה הלאומית". במקביל, מעורבותו ההולכת וגוברת של מקיין במדיניות המפלגה הרפובליקנית באריזונה גרמה לרפובליקנים אחדים לנטור למקיין טינה. בין רפובליקנים אלו נמנו מושלת אריזונה ג'יין הול, שנודעה ביחסיה העכורים עם מקיין.

סנאטור מטעם אריזונה (1987–2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין עם כמה מבני משפחתו (משמאל לימין: רוברטה מקיין, אמו; ג'ון סידני מקיין הרביעי, בנו; מייגן מקיין, בתו; ורעייתו סיגני מקיין, אורחת הכבוד של הטקס) בטקס חניכת המשחתת ג'ון ס. מקיין (DDG-56) מסדרת המשחתות ארלי ברק במספנה באת' איירון וורקס שבעיר באת' במיין, 26 בספטמבר 1992
דיוקנו של מקיין בסנאט משנות התשעים
מקיין (משמאל), מזכיר ההגנה ויליאם כהן (במרכז) ויו"ר המטות המשולבים, גנרל ג'ון שאליקשווילי (מימין) מצדיעים במהלך טקס יום הזיכרון לשבויי מלחמה וחיילים נעדרים בפנטגון, 19 בספטמבר 1997

ראשית דרכו בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לסנאט ב-1987, שמר מקיין על פרופיל נמוך. הוא התמנה לחבר בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, עמה הייתה לו היכרות מוקדמת מעת כהונתו כקצין הקישור של הצי בסנאט. הוא היה גם חבר בוועדת המסחר ובוועדה לענייני אינדיאנים. מקיין היה תומך נלהב בחוק "גראם-רודמן", אשר אוכף קיצוצים אוטומטיים כאשר ישנו גירעון בתקציב. הוא הצביע בעד מועמדו של הנשיא רייגן לבית המשפט העליון של ארצות הברית, רוברט בורק, אך המינוי סוכל בידי הסנאט הדמוקרטי.

יום מרטין לותר קינג היה לבעיה גדולה במדינת מולדתו של מקיין, כאשר מושל אריזונה אוון מצ'אם (אנ') התנגד לחתום על אשרור קיום היום במדינה[29][30]. מקיין המשיך להתנגד ליום מרטין לותר קינג תוך שהוא תומך בהוראתו של מצ'אם לבטל החג הפדרלי. ב-1988 הודח מצ'אם מתפקיד המושל בגין עבירה פלילית. מקיין אמר למצ'אם בתגובה: "מעולם לא היית צריך להיבחר לתפקיד, ​​אתה מביך למפלגה"[31]. ב-1989 המשיך מקיין להתנגד לחג הפדרלי, אך מיתן את דעתו בנושא והודיע שהוא תומך בקיום יום שבתון באריזונה ללא ציון החג, בעקבות תדמית לא מחמיאה שהודבקה לאריזונה בעקבות התנגדות מנהיגיה לחג. מקיין הטיח ברפובליקנים שהתנגדו ליום השבתון: "אתם תאשרו זאת לכל הרוחות. תאשרו את יום השבתון, אתם גורמים לנו להיראות כמו שוטים". ב-1990 נערך משאל עם באריזונה בסוגיית החג הפדרלי; מקיין שכנע את הנשיא רייגן לצדד בקיום החג. עם זאת, מצ'אם הוביל בשנה זו מאמצים לסיכול ההחלטה על קיום החג, מאמצים אשר הניבו פרי[32].

במהלך שלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, זכה מקיין לנראות לאומית. הוא נשא נאום על התמדתם של האסירים בהילטון האנוי להכין את דגל ארצות הברית למרות המכות שקיבלו בעקבות זאת. הנאום הלהיט וריגש את הקהל בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988. הוא הוזכר על ידי העיתונות כמועמד אפשרי לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית ועמיתו למרוץ של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ומונה ליושב ראש "יוצאי המלחמות למען בוש". ב-1989 הגן באורח נחרץ על מועמדותו של ג'ון טאוור (אנ') למזכיר ההגנה של ארצות הברית, ואף התעמת בנושא עם פול וייריץ', אחד ממייסדי ארגון "הרוב המוסרי" (Moral Majority). התעמתות זו העיבה על יחסיו עם הימין הנוצרי במפלגה הרפובליקנית, ותרמה לתדמיתו כפוליטיקאי עצמאי שעומד על דעתו גם נגד תכתיבי המפלגה ("maverick").

מקיין תמך בפלישה האמריקאית אל פנמה ב-1989[33]. מקיין שיתף פעולה עם הסנאטור הדמוקרטי אל גור מטנסי בחקיקת "חוק בקרת טילים ופרוליפרציה" מ-1989, שהטיל סנקציות על חברות ומדינות העוסקות בסחר או בפיתוח של מערכות טילים בליסטיים בין-יבשתיים. השניים המשיכו לשתף פעולה בחקיקת "חוק אי-הפצת נשק לאיראן ולעיראק" מ-1992 (הידוע בשם "חוק גור-מקיין"), שהטיל עונשים על סוחרים ותאגידים המסייעים לאיראן או לעיראק ברכישת טכנולוגיית טילים[34].

פרשת קיטינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הפוליטית של מקיין, שהאמירה מעלה בעקבות ההמונאות שצבר, צנחה כאשר הסתבך יחד עם ארבעה סנאטורים דמוקרטיים, בהם ג'ון גלן ואלן קרנסטון, בפרשת שחיתות שבמרכזה עמד צ'ארלס קיטינג - איש עסקים אותו מקיין הכיר כשעבר לאריזונה, ושתרם סכומי עתק לחמשת הסנאטורים. צ'ארלס קיטינג היה הבעלים של "בנק לינקולן לחסכונות והלוואות", חברה בת של "התאגיד הקונטיננטלי האמריקאי", שפשט את הרגל בעקבות מספר הלוואות שהשתבשו. כדי להתגבר על החוב שצבר, קיטיניג הפר כללי "השקעה ישירה" בכך שהפנה חשבונות בנק להשקעות נדל"ן מסחריות באמצעות התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות. פעולות אלו משכו את תשומת לבם של הרגולטורים הפדרליים, אשר ניסו להשבית את בנק לינקולן. קיטינג יצר קשר עם חמישה סנאטורים להם תרם בעבר, וביקש שייפגשו עם הרגולטור הפדרלי האחראי לתחום בשמו וידונו עמו בעניין. חמשת הסנאטורים היו מקיין, גלן, קרנסטון, דונלד ריגל (אנ') ודניס דה קונסיני (אנ'), ובצוותא כונו "חמישיית קיטינג" (אנ').

המגעים הראשונים של מקיין וקיטינג היו ב-1981, והם אז לחברים אישיים. בשנים 1982–1987 קיבל מקיין תרומה בת 112,000 דולר אמריקני מקיטינג במסגרת תרומות פוליטיות חוקיות[35]. בנוסף, רעייתו של מקיין, סינדי ואביה ג'ים הנסלי, השקיעו כ-359,100 דולר במרכז קניות של קיטינג באפריל 1986, שנה לפני שמקיין נועד עם הרגולטורים. מקיין, משפחתו, והשמרטפית שלהם נסעו תשע פעמים על חשבונו של קיטינג. במרץ 1987, ביקש קיטינג ממקיין להיפגש עם הרגולטורים הפדרליים בנוגע להשבתת "בנק לינקולן", אך מקיין מיאן לבקשתו. קיטינג כינה את מקיין "סמרטוט" מאחורי גבו, וב -24 במרץ קיימו השניים פגישה וכחנית. ב-2 באפריל וב-9 באפריל 1987 נועדו מקיין והסנאטורים האחרים בגבעת הקפיטול עם הרגולטורים הפדרליים. תחילה עם אדווין גריי, יו"ר מועצת הבנקאות הפדרלית, ולאחר מכן חברים אחרים בסניף מועצת הבנקאות בסן פרנסיסקו, כדי לדון בענייניו של קיטינג. ב-2002 כתב מקיין כי השתתפויותיו בפגישות אלו היה "הטעות הגדולה בחייו".

הרגולטורים עזבו את קיטינג לנפשו, ובנק לינקולן נותר פעיל בעסקים. הבנק עדיין היה נואש למזומנים, ושכנע לקוחותיו להחליף את תעודות הפיקדון המבוטחות והפדרליות שלהם בתעודות אגרות חוב זיבוריות של התאגיד הקונטיננטלי האמריקאי. באפריל 1989 פשט בנק לינקולן את הרגל באורח סופי, וכ-23 אלף לקוחות נותרו עם איגרות חוב חסרות ערך, וחסכונותיהם של משקיעים קשישים רבים ירדו לטמיון. הרגולטורים הפדרליים הגישו תביעה אזרחית בגין הונאה נגד קיטינג, ובמקביל נחקרו חמשת הסנאטורים נחקרו בניסיון להשפיע על הרגולטורים.

בסופו של דבר, אף אחד מהסנאטורים הואשם בעבירה על החוק. במקום זאת, ועדת האתיקה של הסנאט חקרה אותם. רוברט ס. בנט, החוקר המיוחד של הוועדה, רצה לשלול כל חשד נגד הסנאטורים מקיין וגלן מפאת חוסר ראיות[36], אך הוועדה מיאנה[37]. לאחר דיונים פומביים, מקיין ננזף קלות על ידי הוועדה בגין הפעלת "שיקול דעת לקוי" על ניסיונותיו לדון עם הרגולטורים בענייניו של קיטינג. בדין וחשבון] של הוועדה משנת 1991 נכתב כי "פעולותיו של מקיין לא היו בלתי הולמות ואף לא גבלו ברשלנות חמורה ברמה של להגיע לפעולה ממסדית נגדו [...] הסנאטור מקיין לא הפר אף חוק של ארצות הברית או כלל מסוים של הסנאט של ארצות הברית". בשנים מאוחרות יותר, דיווחים רטרוספקטיביים שעסקו בפרשה שבו על הטענה כי מקיין נכלל בחקירת הסנאטורים בעיקר כדי שיהיה רפובליקני אחד מבין הסנאטורים הנחקרים.

פוליטיקאי רפובליקני-עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993 התנגד מקיין למעורבות אמריקאית במלחמת האזרחים בסומליה ואמר כי מדובר ב"משימה לא ממוקדת שאין לה מטרה". לאחר ששמונה עשר אמריקאים נהרגו קרב מוגדישו, הציג מקיין יוזמה להשבת חיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית שבסומליה למולדתם באופן מידי, אבך היוזמה לא עברה בסנאט. מקיין הוסיף להתנגד למבצע "תמיכת הדמוקרטיה" (Uphold Democracy) בהאיטי ב-1994. תחילה, התנגד מקיין למעורבות צבאית מצד ארצות הברית במלחמת בוסניה, והצביע ב-1992 נגד יוזמת ממשלו של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש להיתר שימוש ב"הפגנות כוח" בחבל הבלקן. השקפתו של מקיין בעניין מלחמות יוגוסלביה השתנתה לאחר טבח סרברניצה ב-1995, והוא הצביע בעד נתינת הרשאה לנאט"ו להפציץ את בוסניה והרצגובינה נגד צבא רפובליקת סרפסקה.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 מקיין מילא תפקיד מרכזי בנרמול היחסים בין ארצות הברית לבין וייטנאם, יחד עם הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי, שגם הוא לחם במלחמת וייטנאם, על אף התנגדות רבים מעמיתיו הרפובליקנים, וותיקי מלחמה רבים. בשנים 1991–1993 היה חבר מרכזי בוועדה מיוחדת של הסנאט שחקרה את גורלם של נעדרים ושבויים אמריקנים במלחמת וייטנאם. הוועדה קבעה כי "אין עדויות מהימנות על קיומם של אמריקנים חיים המוחזקים בשבי בדרום מזרח אסיה"[38]. קביעה זו הסירה מכשול חשוב בפני חידוש היחסים, שכן טענות בנושא שהושמעו בציבור האמריקני כלפי וייטנאם הפעילו לחץ על הפוליטיקאים האמריקנים להתנגד לחידוש היחסים עד שהעניין ילובן. ב-1994 מקיין וקרי הובילו החלטה של הסנאט שקראה לביטול האמברגו האמריקאי על וייטנאם, וב-1995 נתנו גב ציבורי לביל קלינטון כאשר חידש את היחסים הדיפלומטיים עם האויבת לשעבר[39][40].

ב-1993 ובשנה שלאחר מכן הצביע מקיין בעד מועמדיו של הנשיא ביל קלינטון לבית המשפט העליון של ארצות הברית, סטיבן ברייר ורות ביידר גינסבורג, אשר נתפסו בעיניו ככשירים לכהן כשופטים בבית המשפט העליון. מאוחר יותר הסביר כי "לפי החוקה שלנו, זו ההחלטה של הנשיא". מקיין תמך לא רק במועמדים הליברליים אלא גם בשמרנים, ובהם רוברט בורק וקלרנס תומאס.

ב-1994 החל מקיין ביחד עם הסנאטור הדמוקרטי ראס פיינגולד ביוזמה לרפורמות בנושא מימון בחירות שנועדה לסגור פרצה בחוק בנושא של תרומות כספיות למועמדים ושהגבילה אפשרות של גורמים שכביכול לא מעורבים ישירות בקמפיין בחירות להפיץ תעמולה לטובת מועמד מסוים[41]. יוזמה זו זכתה לאהדה ציבורית, אך נתקלה בהתנגדות עזה של הממסד הפוליטי משתי המפלגות, ושל גורמים אידאולוגיים בימין, במיוחד בימין הדתי (שטען שמודעות כאלה מאפשרות לו להילחם בהטיה הליברלית לטענתם של התקשורת). הצעת החוק נתקלה שוב ושוב בפיליבסטר[42], ולבסוף התקבלה רק ב-2002. אולם דווקא המאבק הקשה הממושך, שזכה לאהדה של התקשורת והציבור, הועיל לתדמית הציבורית של מקיין.

המונח "עצמאי-רפובליקני" ("maverick Republican") שימש לעיתים קרובות כתווית שהוצמדה למקיין, והוא גם השתמש בה בעצמו. בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1996, שוב מקיין נחשב למועמד פוטנציאלי לסגן נשיא ארצות הברית כעמיתו למרוץ של הסנאטור בוב דול מטקסס, אך בסופו של דבר לתפקיד זה נבחר מזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית לשעבר ג'ק קמפ[43]. בשנה שלאחר מכן, מגזין טיים הכליל את מקיין ברשימת "25 האנשים המשפיעים ביותר באמריקה"[44]. ב-1997 מונה מקיין ליושב ראש ועדת המסחר של הסנאט. הוא ספג ביקורת על שקיבל כספים מתאגידים ועסקים שונים במסגרת כהונתו בוועדה, אך מקיין הגבי לטענות וטען כי התרומות הקטנות שקיבל לא היו חלק מבעיית מימון הבחירות. מקיין החליט להתייצב כנגד תעשיית הטבק ב-1998, והציע חקיקה שתגדיל את המסים על סיגריות במטרה לממן מסעות פרסום נגד עישון, להרתיע מעשנים בגיל העשרה ולהגדיל את הכסף עבור מחקרים רפואיים. רעיונותיו אלה גובו מצד ממשל קלינטון, אם כי הם נתקלו בהתנגדות מצד תעשיית הסיגריות ומרבית הרפובליקנים, והצעת החוק לא הצליחה לעבור סיום דיון בהצבעה בסנאט האמריקאי (Cloture).

ראשית כהונתו השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1998 נבחר מקיין מחדש לתקופה כהונה שלישית בסנאט כשהוא מביס בקלות את יריבו מן המפלגה הדמוקרטית, עורך הדין אד ריינג'ר. במשפט ההדחה של הנשיא קלינטון בסנאט, שנערך בפברואר 1999, הצביע מקיין בעד הרשעת הנשיא הן במתן עדות שקר והן בשיבוש מהלכי משפט, ואמר שקלינטון הפר את השבועה שנשא כשנכנס לתפקידו. חודש אחר כך הצביע מקיין בעד מבצע כוח מאוחד נגד הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, ואמר כי יש לעצור את רצח העם המתמשך במלחמת קוסובו ומתח ביקורת על חוסר המעש של ממשל קלינטון. מאוחר יותר בשנת 1999, זכה מקיין ב"פרס צדודית אומץ הלב" בצוותא עם הסנאטור ראס פיינגולד על ניסיונם לחוקק רפורמה במימון הבחירות, אף על פי שהצעת החוק עודנה לא הצליחה לעבור את גמר הדיונים הסנאט.

באוגוסט 1999 יצא לאור ספר זכרונותיו של מקיין, "אמונה של אבותיי", בשיתוף עם מארק סאלטר (אשר חיבר עם מקיין את מרבית ספריו). מבקרי אמנות אחדים התרשמו מאד מהספר, ואף בניו יורק טיימס קבעו "זהו הרגע של מקיין לפתוח במסע בחירות לנשיאות ארצות הברית"[45]. הספר היה המוצלח והנודע ביותר מבין כל ספריו שפרסם ובמהרה נהיה לרב-מכר; מאוחר יותר אף ער אדפטציה טלוויזיונית ועובד לסרט טלוויזיה באותו השם[46]. הספר מגולל את הרקע המשפחתי של מקיין ואת ראשית חייו, מתאר את זמנו באנאפוליס ושירותו הצבאי טרם מלחמת וייטנאם ובמהלכה, ומסתיים עם שחרורו מהשבי ב-1973.

מסע הבחירות הנשיאותי (2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000
הבחירות המקדימות הרפובליקניות
ינואר עד יוני 2000
  ג'ון מקיין
צירים
1,496
244
קולות
62.00%
31.23%
2000 Republican Primary Results.svg
סמליל מסע הבחירות של מקיין לנשיאות בשנת 2000

מקיין הכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-27 בספטמבר 1999, בעיר נשואה שבניו המפשייר[47]. הוא אמר כי הוא מבצע "מאבק להשבת ממשלתנו חזרה מעמילי כוח ואינטרסים מיוחדים, ולהשבתה לעם ולתכלית החירות האצילית שבשמה היא אותנו משרתת". המועמד הראשון שהודיע יתמודד על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות היה מושל טקסס ג'ורג' ווקר בוש, אשר זכה לתמיכה פוליטית ומדינית מרוב הממסד המפלגתי בין היתר בשל היותו בנו של הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש[48].

בעוד מסע הבחירות של בוש התמקד בקריאה להגדלת הכוחות המזוינים, הורדת מסים, רפורמות בחינוך וסיוע למיעוטים; מסע הבחירות של מקיין שם את הדגש על רפורמות בנושא מימון הבחירות למען פוליטיקה נקייה יותר, שמושפעת פחות מהאינטרסים של התורמים הגדולים למערכות הבחירות. מקיין סחף אחריו אנשים רבים שנמנו על האגף המתון של המפלגה הרפובליקנית וכן מצביעים עצמאיים לא מעטים[49].

מקיין החליט להתמקד בפריימריז בניו המפשייר, שם שם פעמיו אל הבוחרים העצמאיים. הוא התנייד באמצעות אוטובוס בחירות שנקרא "שיחת אקספרס ישירה" (Straight Talk Express)[50]. הוא ערך ישיבות רבות באולמי העיריות השונות בהן ביקר, וענה על כל שאלה שהפנו אליו הבוחרים. ב-1 בפברואר 2000 זכה מקיין בפריימריז עם 49% מהקולות לעומת 30% שגרף בוש. הניצחון במפתיע בפריימריז, ברוב יחסית דול בן 19% של מקיין, הימם את יקיר הממסד הרפובליקני והמועמד המוביל בוש, והתרחש בזכות הסנטימנט האנטי-ממסדי של רבים מהבוחרים בניו המפשייר, ובייחוד של מצביעים עצמאיים, שיכולים להשתתף בפריימריז בניו המפשייר.

אולם, עד מהרה התאושש בוש עם ניצחון גדול בדלאוור וניצחון נוסף בקרוליינה הדרומית שבועיים לאחר מכן, שהושג לאחר קרב צמוד אשר נתפס לא פעם כמלוכלך[51]. אף על פי שבהמשך המירוץ הצליח מקיין לרשום ניצחון במדינת הבית שלו אריזונה, וכמו כן ניצח במישיגן ובמדינות אחדות בניו אינגלנד; על ניצחונות אלו האפילו ניצחונותיו הרבים של בוש בכל שאר חלקי הארץ. לנוכח המשך ההובלה של בוש, ומפאת חוסר יכולתו להתמודד עם קצב גיוס התרומות שלו, בתחילת חודש מרץ פרש מקיין מהמירוץ, וניצחונו של בוש הובטח. בשורה התחתונה, בפריימריז זכה בוש עם 62.0% מהקולות, ומקיין הפסיד כשלו 31.23%[52][53]. כעבור חודשיים תמך בוש במועמדותו של בוש, והופיע מדי פעם עמו במהלך מסע הבחירות הכללי[50].

בין שני מסעי בחירות נשיאותיים (2000–2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאו כפוליטיקאי רפובליקני-עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש ומקיין אוחזים בעוגת יום הולדת לכבוד יום הולדתו ה-69 של מקיין בבסיס חיל האוויר לוק, 29 באוגוסט 2005

לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000, הייתה במידה רבה מרירות ונטירת טינה מתמשכת בין הנשיא בוש למקיין ובין הסגלים שלהם[54]. היחסים העכורים בין הסנאטור הוותיק לנשיא מקיין התבטאו בכעסו של מקיין על ממשל בוש ששכר כמה מעוזריו לאיוש משרות ותפקידים בבית הלבן[55]. מדיניות בלתי פורמלית של ממשל בוש מנעה מאנשי הסגל של מקיין אלפי תפקידים ממשלתיים[56].

בשנת 2001 החל מקיין להתנגד לבוש תוך נקיטת עמדות נגד ממשלו בנושאים אחדים[57]. בינואר 2001 נכנס "חוק מקיין-פיינגולד" לישורת האחרונה בסנאט האמריקאי; החוק זכה להתנגדות מצד בוש ורוב הממסד הרפובליקני[57], אך בעקבות תוצאות הבחירות לקונגרס של ארצות הברית ב-2000, החוק עבר את הדיונים בסנאט בעת ובעונה אחת עד שמכשולים פרוצדורליים עיכבו את החוק שוב. במאי 2001, הצביע מקיין נגד רפורמת קיצוצי המס הראשונה של בוש. בוש נמנה בין שני הרפובליקנים היחידים (השני היה לינקולן צ'ייפי) שהצביעו נגד הרפורמה[58].

כאשר הסאנטור הרפובליקני ג'ים ג'פורדס (אנ') מורמונט עזב את המפלגה הרפובליקנית ונהיה לסנאטור עצמאי, עברה השליטה בסנאט מידי הרפובליקנים לדמוקרטים, גונן מקיין על ג'פורדס[57]. באותה התקופה עלו השערות כי גם מקיין עזב את שורות המפלגה הרפובליקנית ונהפך לסנאטור עצמאי במחצית הראשונה של שנת 2001. אז, למפלגה הרפובליקנית היה רוב בסנאט על המפלגה הדמוקרטית ביחס של 49–51, ומקיין היה אחד משלושה רפובליקנים שעתידים היו לערוק מהמפלגה כעצמאים, יחד עם ג'פורדס ולינקולן צ'ייפי. מקיין תמיד הכחיש בתוקף את ההשערות לפיהן יעזוב את המפלגה הרפובליקנית כעצמאי, אם כי הודה כי רעיון זה עבר בראשו לא פעם. מכל מקום, הדיון הציבורי סביב הישארותו של מקיין רפובליקני היווה עילה למבקריו השמרנים באריזונה לארגן נגדו עצרות מחאה במאי וביוני 2001[57].

פיגועי 11 בספטמבר ולאחריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן רשמי של הסנאטור מקיין
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – פיגועי 11 בספטמבר

פיגועי 11 בספטמבר היו נקודת מפנה ביחסי בוש-מקיין. במהלך הפיגועים, שבוצעו ב-11 בספטמבר 2001, מקיין שהה במשרדו שבקפיטול. לאחר שפונה מהקפיטול אל אזור אחר בוושינגטון הבירה, הופיע מקיין שבע עשרה פעמים בכלי התקשורת הלאומיים ובאריזונה כדי להגיב על ההתקפות. בימים שלאחר מכן, נהפך לאחד הקולות המנהיגותיים הבולטים ביותר בארצות הברית, באומרו: "אם יש שעל האמריקאים לדעת, זה שזה יהיה מאבק ארוך ... האמריקאים התרגלו להתגברויות מהירות. לא נקלענו למאבק ממושך שכזה מאז מלחמת וייטנאם". מקיין הצביע בעד חוק הפטריוט של בוש באוקטובר 2001. מקיין נהפך לתומך נלהב של בוש ודגל בשימוש באמצעים צבאיים נגד האחראים למלחמת אפגניסטן. לאחר שדגל בגישה חריפה נגד שלטון הטליבאן באפגניסטן, כולל שימוש בכוחות קרקע צבאיים, סיכם א מאמרו בוול סטריט ג'ורנל: "מלחמה היא עסק אומלל, בואו נעבור את זה כבר"[59]. יחד הסנאטור הדמוקרטי ג'ו ליברמן ניסחו את החוק שייסד את הוועדה לחקר אירועי 11 בספטמבר[60], בעוד הוא והסנאטור פריץ הולינגס (אנ') נתנו את חסותם ל"חוק אבטחת התעופה והתעבורה", אשר הקים את רשות אבטחת התעבורה של ארצות הברית (TSA). ב-18 באוקטובר 2001 הצהיר מקיין על בתוכנית האירוח "הלייט שואו עם דייוויד לטרמן" כי "ישנה אינדיקציה מסוימת, ואין לי את המסקנות, שמוצאה של מחלת הגחלת שהגיעה אלינו אולי - בדגש על אולי - מעיראק". להצהרה זו ניתן פומבי פחות משבוע לפני סדרת תחקירים של רשת הטלוויזיה ABC לפיהן דגימות ממתקפת האנתרקס מצביעות על כך שהן קשורות באופן ייחודי לעיראק.

חוק מקיין-פיינגולד המשיך להתעכב בגלל פיגועי 11 בספטמבר וההתאוששות מהם. לבסוף, במרץ 2002, בסיוע השפעותיה של שערוריית אנרון, עבר החוק בבית הנבחרים ובסנאט, ובאורח רשמי קרוי "החוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות". באותו היום חתם הנשיא בוש על החוק. בוש סירב לערוך את טקס החתימה על החוק בגן הוורדים של הבית הלבן, ולא רצה לתת להצלחה של מקיין במה ציבורית. אף על פי כן, החוק הוא החקיקה המוצלחת ביותר של מקיין[57]. לדברי פול אלכסנדר, שכתב ביוגרפיה אודות מקיין ב-2002: "החוק הוא מהמפורסמים ביותר בתחום החקיקה הפדרלית בהיסטוריה הפוליטית-מודרנית של ארצות הברית"[61].

בינתיים, בדיונים הציבוריים על הפעולה הצבאית האפשרית של ארצות הברית נגד עיראק, היה מקיין תומך נלהב בעמדתו של בוש, ותיאר סדאם חוסיין כ"עריץ בעל שיגעון גדלות, אשר אכזריותו ופגיעתו בנורמות הציוויליזציה ידועות לשמצה".לאחר שהצהיר באופן חד-משמעי כי הוא מאמין שלעיראק נשק להשמדה המונית, אמר מקיין כי עיראק היא "סכנה נוכחית וברורה לארצות הברית"[57]. לפיכך, באוקטובר 2002 הצביע בעד "פתרון עיראק" (Iraq Resolution). טרם מלחמת עיראק ומיד לאחר מכן, הסכים מקיין עם טענות ממשל בוש כי הכוחות המזוינים של ארצות הברית הוא המושיעים של העם העיראקי[62].

בחודש מאי 2003 הצביע מקיין נגד רפורמת קיצוצי המס השנייה של בוש, שאפשר את הארכתו והאצתו של רפורמת הקיצוצים הראשונה (אשר הצביע נגדה גם), ואמר כי אין זה נכון בזמן מלחמה. בנובמבר 2003, לאחר שסע לעיראק, תהה מקיין בפומבי על טיפולו של מזכיר ההגנה של ארצות הברית דונלד רמספלד בכל הנוגע למלחמה שמנהלת ארצות הברית בשלט רחוק בעיראק, ואמר כי "כל המגמות נמצאות בכיוון הלא נכון" ושישנו צורך יותר במספר רב יותר של חיילים אמריקאים בהתמודדות עם המצב המתדרדר במשולש הסוני. בדצמבר 2004, מקיין הכריז בבוטות כי איבד כל אמון ברמספלד[63]. בתחום ההתחממות העולמית פעל כנגד מדיניות ממשל בוש, כאשר יחד עם ג'ו ליברמן ניסה מאז 2003, ללא הצלחה, לחוקק חוקים שיטילו מכסות מרביות לפליטת גזי חממה.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהיו חברים במפלגות יריבות, שמרו מקיין וג'ון קרי על ידידות. בתמונה, מזכיר המדינה קרי משוחח עם הסנאטור מקיין בפורום הכלכלי העולמי שבדאבוס, שווייץ, 23 בינואר 2014
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, שוב עלה שמו של מקיין כמועמד אפשרי לתקיד סגן נשיא ארצות הברית, רק הפעם כעמיתו למרוץ של המועמד הדמוקרטי, הסנאטור ג'ון קרי ממסצ'וסטס[64][65]. קרי ומקיין היו קרובים מאוד מאז עבודתם המשותפת בשנות ה-90 של המאה ה-20 בוועדה המיוחדת של הסנאט לענייני שבויי מלחמה וחיילים נעדרים במלחמת ווייטנאם, והשילוב בין שני הסנאטורים נתפס הקסים את הבוחרים העצמאיים[64]. גם הסקרים שבחנו האם זוג נשיאותי המורכב מקרי ומקיין יצליח להיבחר ביססו את תמיכתם של העצמאיים[65]. דומה היה כי מקיין אכן לא פסל את האפשרות בריאיון עיתונאי שנערך במרץ 2004, אך המטה שלו דחה את האפשרות שעות לאחר מכן[66]. ביוני 2004 דוח כי קרי הציע למקיין באורח רשמי להיות עמיתו למרוץ אם כי מקיין מיאן לבקשתו[64]. לשכתו של מקיין הכחישה גם היא באורח רשמי כי מטהו של קרי הציע למקיין את תפקיד סגן הנשיא[65]. בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית לשנת 2004, תמך מקיין בנלהבות במועמדותו של הנשיא בוש לכהונה שנייה כנשיא, ושיבח את טיפולו של בוש במלחמה העולמית בטרור מאז פיגועי 11 בספטמבר[67].

באותה השנה עמד מקיין לבחירה מחדש לסנאט. חבר בית הנבחרים של ארצות הברית גאז ג'ף פלייק, נחשב למועמד רפובליקני אפשרי נגד מקיין. סטיבן מור, נשיא המועדון לצמיחה כלכלית, הוביל את הדיון הציבורי על מועמדותו האפשרית של פלייק וציין כי "החברים במועדון שלנו מתעבים את ג'ון מקיין". פלייק החליט בסופו של דבר שלא להציג מועמדותו. בבחירות הכלליות לסנאט באריזונה זכה מקיין ב-77% מקולות הבוחרים והביס את המועמד דמוקרטי סטיוארט סטרקי, מורה למתמטיקה בכיתה ח'.

אחרי מסע הבחירות לנשיאות שערך ב-2000, הופיע מקיין פעמים רבות בתוכניות בידור בטלוויזיה ואף בקולנוע, והופעות שעלו יותר ויותר לאחר הבחירות הנשיאותיות ב-2004. ב-12 באוקטובר 2004 התארח בפרק שלסאטרדיי נייט לייב, ונהפך לסנאטור השלישי שמתארח בתוכנית הפופולרית לאחר פול סיימון וג'ורג' מקגוורן.

הקונגרס ה-109 (2005-2007)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מדיניות הפנים של ממשל ג'ורג' ווקר בוש

במאי 2005 הוביל מקיין את "כנופיית הארבע עשר" (שכללה 7 סנאטורים מכל מפלגה, בהם מרי לנדרו, לינדזי גרהאם, דניאל אינווי, רוברט בירד, לינקולן צ'ייפי וג'ו ליברמן) בסנאט, אשר פשרה מחלוקות תוך ניצול זכותם של חברי הסנאט של ארצות הברית לבצע פיליבסטר בדיונים על מינוי שופטים פדרליים, אך ורק ב"נסיבות יוצאות-דופן"[68]. הפשרות שהובילה הכנופיה ערערו את מנהג הפיליבסטר, אך עדיין רפובליקנים אחדים נותרו מאוכזבים מכך שהפשרות הללו לא באו במקום פיליבסטרים אחרים על מועמדים לתפקידי שופטים[69]. מתוקף תפקידו כ"מנהיג" הכנופיה, מקיין הכריע באמצעותה את מינויים של ג'ון רוברטס וסמואל אליטו, וכינה אותם "שניים מהשופטים המשובחים ביותר שמונו אי פעם לבית המשפט העליון של ארצות הברית".

בניגוד להצבעותיו ב-2001 וב-2003, תמכה מקיין בהארכת קיצוצי המס של בוש במאי 2006, באומרו כי אם לא יתמוך בהארכה, ייתן יד להגדלת שיעור המס. יחד עם הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי, מקיין היה תומך נלהב ברפורמה מקיפה בתחום ההגירה לארצות הברית, אשר תכלול בין היתר תוכניות למהגרי עבודה ואכיפת בקרת גבולות. "חוק הגנת אמריקה והגירה מבוקרת" מעולם לא הוכרז ב-2005, ואילו חוק ההגירה הממלכתי מ-2006 עבר בסנאט במאי 2006 אך לא בבית הנבחרים של ארצות הברית. ביוני 2007, קידם הנשיא בוש בתמיכתם של מקיין ואחרים חקיקה בקונגרס שתאפשר לו לתת את אשרות העבודה שרצה לספק למהגרים שבארצות הברית, ומצד שני להגדיל עוד יותר את תקציב משטרת הגבולות. הצעת החוק (Comprehensive Immigration Reform Act of 2007) קודמה כיוזמה דו-מפלגתית[70].

מסע הבחירות לנשיאות (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין מודיע על התמודדותו לנשיאות ארצות הברית בפורטסמות' שבניו המפשייר, 25 באפריל 2007
הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לוחץ את ידה של סינדי מקיין לצד בעלה, יום בחירתו של מקיין למועמד הרפובליקני לנשיאות, 5 במרץ 2008

מקיין הודיע ​​רשמית על כוונתו להתמודד לתפקיד נשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-25 באפריל 2007, בפורטסמות' שבניו המפשייר, בעוד כחודש לפני ההכרזה הרשמית הודיע בתוכניתו של דייוויד לטרמן כי בכוונתו להתמודד לנשיאות[71]. הוא אמר: "אני יודע להילחם - אך גם לעשות שלום. אני יודע מי אני - ומה אני רוצה לעשות", אמר מקיין בנאום. "עומדים בפנינו אתגרים - אך איני חושש מהם. אני מוכן לקראתם"[72].

בניגוד להתמודדותו ב-2000, הפעם הגיע מקיין אל הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 כבעל הכרה לאומית, בעל חסות על רפורמה מצליחה במימון הבחירות וכבעל יוזמות גדולות לרפורמות בתחום השדלנות, ונודע היטב בזכות יכולתו לעמוד מול מפלגתו ולשתף פעולה עם הדמוקרטים. שירותו הצבאי ותקופתו כשבוי מלחמה, נוסף על קריירה ארוכה, מוצלחת ועשירה בהצעות חוק בסנאט של ארצות הברית תרמו גם הם להתמודדותו הנשיאותית של מקיין. במהלך מחזור הבחירות של 2006, השתתף מקיין ב-346 אירועי תרומות והצליח לגייס למעלה מ-10.5 מיליון דולר אמריקני מטעם המועמדים הרפובליקנים. ב-2007 החל מקיין לגייס תרומות פוליטיות מטעם עסקים ומהתעשייה עבור מסע הבחירות הנשיאותי הקרב ובא, תוך שהוא מבטיח באופן סימולטני כי תרומות שכאלה לא ישפיעו על החלטות שיעשה[73]. אף על פי שנחשב למועמד המוביל בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית למועמדות הנשיאותית על ידי פרשנים אחדים, מקיין פיגר בסקרים במקום השני אחרי ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני בראשית שנה זו[74].

למקיין היו בעיות גיוס כספים ותרומות במחצית הראשונה של 2007, בין היתר הודות לתמיכתו ברפורמת ההגירה המקיפה מאותה השנה, שלא הייתה פופולרית בקרב ציבור הבוחרים הרפובליקני[75]. בראשית יולי נערך קיצוץ כוח אדם במטה הבחירות של מקיין, אך מקיין הודיע כי ימשיך בהתמודדותו לנשיאות[76]. מאוחר יותר באותו חודש, מנהל מסע הבחירות של מקיין והאסטרטג הראשי עזבו שניהם את מטה הבחירות[77]. מקיין פיגר מאד בסקרים הלאומיים, ולעיתים תכופות ניצב במקום השלישי או הרביעי עם 15% או פחות תמיכה.

במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית חידש מקיין את מעמדו כאנדרדוג פוליטי. בדיוק כמו בבחירות הנשיאותיות ב-2000, הוא התנייד על אוטובוס בחירות בשם "שיחת אקספרס ישירה" ועשה שימוש רב בכלי התקשורת, כדוגמת עימותי בחירות ואירועי נתינת חסות[78]. בדצמבר 2007, הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית היו מעורערות, כאשר אף אחד מהמועמדים המובילים לא הוביל במרוץ וכולם היו נתונים פגיעות משמעותית וכשלכל אחד מארבעת המועמדים העיקריים (מקיין, מיט רומני, רודי ג'וליאני ומייק האקבי) אסטרטגיית בחירות שונה[79]. גורל מסע הבחירות של מקיין נקשר במידה רבה במצב בעיראק. עוד ב-2006 קרא מקיין לתיגבור משמעותי כוחות ארצות הברית בעיראק. עמדה זו לא הייתה פופולרית, ותרמה לירידה בכוחו בתחילת 2007, שכללה מלבד ירידה בסקרים גם ירידה בתרומות וקיצוץ חד בפעולות מטה הבחירות. אולם בסוף השנה, כאשר התיגבור אותו לבסוף ביצע ממשל בוש הצליח להוריד את רמת האלימות בעיראק, עלתה שוב קרנו של מקיין. מקיין התמקד בניסיון לנצח בניו המפשייר, בה ניצח ב-2000 את ג'ורג' בוש בתקווה שניצחון שם ישמש כמקפצה להמשך ההתמודדות.

"יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), שבמהלכו נערכו בחירות מוקדמות בספר רב של מדינות, ביסס כמעט לחלוטין את ניצחונו של מקיין. בשל פיצול הקולות בין רומני להאקבי זכה מקיין במספר רב של צירים, כמעט פי שלושה מרומני, בעיקר בזכות ניצחונותיו במדינות המאוכלסות קליפורניה ואילינוי. בעקבות התוצאות פרש רומני מהמירוץ, אך האקבי (שהיה במקום השלישי במניין הצירים) החליט להמשיך להתמודד על אף שסיכוייו לזכות במועמדות נראו אפסיים. כשנשאל מדוע הוא ממשיך להתמודד אף על פי שמתמטית אין לו כמעט סיכוי, ענה האקבי, "לא למדתי מתמטיקה, אבל למדתי משהו על נסים, ואני עדיין מאמין בהם." בתמיכת האגף השמרני המאוחד (לאחר פרישת רומני) הצליח האקבי להביך את מקיין ולזכות בניצחונות בהתמודדויות הראשונות אחרי "יום שלישי הגדול", בלואיזיאנה ובקנזס. אך בהמשך זכה מקיין בהתמודדויות ב"מדינות הפוטומק" (וירג'יניה, מרילנד ווושינגטון הבירה), וב-4 במרץ הצליח לאסוף את מספר הצירים הנדרש לזכות בהתמודדות[80].

המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מקיין מאזין לנאומה של עמיתתו למרוץ, מושלת אלסקה שרה פיילין בוירג'יניה, 10 בספטמבר 2008
סמליל מסע הבחירות של מקיין לנשיאות
תוצאות הבחירות. במדינות הצבועות באדום הושג רוב למקיין, ואילו במדינות הצבועות בכחול הושג רוב לאובמה

מקיין נולד באזור תעלת פנמה, אשר היה תחת ריבונות אמריקאית. אילו היה נבחר לנשיאות, היה הופך לנשיא ארצות הברית הראשון שנולד מחוץ לארבעים ושמונה המדינות היבשתיות (כלל המדינות פרט לאלסקה והוואי). הנושא הפך למחלוקת משפטית ציבורית, שכן חוקת ארצות הברית מחייבת את הנשיא להיות אזרח ארצות הברית בלידתו (natural born citizen). אחרי שהעניין היה נתון לביקורת משפטית משתי המפלגות, החלטה לא מחייבת של הסנאט של ארצות הברית, קבעה פה אחד כי מקיין עונה להגדרת "יליד ארצות הברית בלידתו" כבחוקה[81]. לו היה נבחר, היה מקיין נכנס לתפקידו בגיל 72 שנים ו-144 ימים, כנשיא המבוגר ביותר שנכנס אל הבית הלבן[82].

מקיין התייחס לחששות שהועלו לגבי גילו והמתקדם ובעיותיו הבריאותיות מעברו, וציין ב-2005 שהבריאות שלו "במצב מצוין". בשנים שקדמו לבחירתו כמועמד הרפובליקני לנשיאות, טופל מקיין בסוג של סרטן העור הקרוי מלנומה, וניתוח שעבר ב-2000 השאיר צלקת בולטת בצד שמאל של פניו. דומה כי מצבו הבריאותי של מקיין היה חיובי, לפי מומחים עצמאיים, במיוחד משום שלא עבר אירוע רפואי משמעותי בשבע השנים האחרונות[83]. במאי 2008, הותיר מטה הבחירות של מקיין לעיתונות לעיין ברשומותיו הרפואיות של מקיין באופן רופף, והוא תואר כמי שהחלים ממחלת הסרטן, בעל לב תקין וחזק, ובדרך כלל במצב בריאותי טוב[84].

כאשר הסנאטור ברק אובמה מאילינוי נבחר למועמדה המשוער המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בראשית יוני 2008, הציע מקיין לערוך עמו עימותי בחירות בהיכלים עירוניים מקומיים, אך אובמה מיאן ודרש לערוך עימותי בחירות מסורתיים לקראת הסתיו[85]. בחודש יולי נערך ארגון מחדש במטה הבחירות של מקיין, וסטיב שמידט נהיה לאסטרטג הראשי ולבעל השליטה המבצעית המלאה על מסע הבחירות[86]. ריק דייוויס נותר כמנהל במסע הבחירות אך הורד בבכירות תפקידו. דייויס ניהל את מסע הבחירות הנשיאותי של מקיין ב-2000; בשנים 2005 ו-2006 התריעה קהילת המודיעין האמריקאית בפני סגלו של הסנאטור מקיין על חשדותיה לגבי קשרים חשודים שניהל דייוויס עם עמיתיו ברוסיה, אך לא התריעה על תפקודו של דייוויס פעם נוספת[87][88]. במהלך קיץ 2008, הוביל אובמה בכלליות בסקרים הלאומיים על מקיין בפער דו-ספרתי, והוביל גם במדינות עיקריות אחדות[89][90]. מקיין הצליח להשיב את תדמית האנדרדוג המוכרת שלו, שהייתה חלק משמעותי מהאתגרים הכלליים שעמדו בפני הרפובליקנים בשנת הבחירות.

ב-29 באוגוסט 2008, חשף מקיין כי מושלת אלסקה, שרה פיילין, תהא עמיתתו למרוץ והמועמדת הרפובליקנית לסגנית נשיא ארצות הברית[91]. מקיין היה המועמד הנשיאותי השני (אחרי וולטר מונדייל ב-1984) לבחור באישה כעמיתתו למרוץ והמועמד הרפובליקני הראשון לעשות כן[92]. ב-3 בספטמבר 2008, מבחרו מקיין ופיילין הוכרזו כמועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות הנשיאות בהתאמה, בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית בסיינט פול שבמינסוטה. מקיין זינק בסקרים הלאומיים ועקף את אובמה בעקבות כינוס הוועדה המוצלח, בשעה שפיילין העלתה את שיעור התמיכה הרפובליקני במקיין. עם זאת, החשיפה הראשונית של פיילין לתקשורת הלאומית כמועמדת לסגנית הנשיא הייתה גרועה להפליא[93]. תגובות הבוחרים לפיילין נעשו שליליות יותר ויותר, במיוחד בקרב עצמאים ובוחרים אחרים שהיו מודאגים לגבי כישוריה, ושהטילו דופי וספק ביכולותיה לכהן כפוליטיקאית הראשונה בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית[94].

ב-24 בספטמבר הודיע מקיין כי משהה באופן זמני את מסע הבחירות שלו ועל שיבתו אל הקפיטול כדי להשתתף בגיבוש חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית לשנת 2008[95]. הוא קרא לאובמה לחבור אליו והציע לדחות את עימות הבחירות הנשיאותי הראשון עם אובמה, במטרה לדון על חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית בפני הקונגרס, שנגרם כתוצאה ממשבר הסאבפריים והמשבר הכלכלי העולמי. התערבותו של מקיין סייעה להעניק לרפובליקנים בבית הנבחרים הזדמנות להציע שינויים בתוכנית הייצוב שהייתה קרובה להסכמה[96]. אחרי שאובמה דחה את הצעת דחיית העימות של מקיין, הסכים מקיין לערוך את העימות כמתוכנן ב-26 בספטמבר[97] לאחר שהתכנסו הוא ואובמה ביוזמת הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בעניין ייצוב הכלכלה[98].עימות בחירות נשיאותי נוסף התקיים ב-7 באוקטובר, וכמו לאחר העימות הראשון קבעו סקרים כי אובמה ניצח בעימות[99]. עימות נשיאותי סופי נערך ב-15 באוקטובר, בו קבעו סקרים כי אובמה ניצח שוב כשמנגד פרשנים קבעו כי מקיין ניצח[100].

במהלך עימות הבחירות הנשיאותי האחרון ולאחריו, השווה מקיין את מדיניותו המוצעת של אובמה לסוציאליזם, ולעיתים קרובות הגדיר את "ג'ו השרברב" כסמל לחלומותיהם של עסקים קטנים ובינוניים בארצות הברית, שיסוכלו במהלך נשיאותו של אובמה[101][102]. מקיין נמנע מלהזכיר את הדרשות שנויות המחלוקת של הכומר של אובמה ג'רמייה רייט[103], אם כי מטה הבחירות של מקיין תקף לעיתים תכופות את יחסיו של אובמה עם בנוגע ליחסיו עם הטרוריסט המקומי ביל איירס[104]. עצרות הבחירות של מקיין נעשו ארסיות יותר ויותר, כשתומכיו שהשתתפו בעצרות השמיצו את אובמה והביעו בגסות רגשות אסלאמופובים ואנטי-אפרו-אמריקאים[105]. במהלך עצרת בחירות במינסוטה, שאלה את מקיין גייל קווינל, אחת מתומכותיו, שהיא "לא סומכת על אובמה כי הוא ערבי". מקיין השיב כתגובה: "לא גברתי. הוא איש משפחה הגון, אזרח, שבמקרה עליו אני חולק רק בנושאים עקרוניים"[106]. תגובתו של מקיין נחשבה לאחד מן הרגעים העדינים ביותר במסע הבחירות ואף שנים מאוחר יותר נחשבה האמירה כסמן של נימוס בפוליטיקה של ארצות הברית[107].

הבחירות נערכו ב-4 בנובמבר, וברק אובמה הוכרז כזוכה בבחירות בסביבות השעה 11:00 לפי שעון החוף המזרחי[108]. מקיין נשא את נאום ההפסד שלו בפיניקס בירת אריזונה כעשרים דקות לאחר מכן[109]. בנאום, ציין את המשמעות ההיסטורית והמיוחדת בבחירתו של אפרו-אמריקאי לנשיאות ארצות הברית[110]. בסופו של דבר זכה מקיין ב-173 קולות מחבר האלקטורים בעוד אובמה זכה ב-365 אלקטורים. מקיין לא זכה במרבית המדינות החשובה כפנסילבניה ואוהיו, ואף איבד אלקטורים רפובליקנים מסורתיים. מקיין זכה ב-46% מקולות האזרחים בעוד אובמה זכה ב-53%[111].

כהונתו בסנאט לאחר בחירות 2008 לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארית כהונתו הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור מקיין והנשיא אובמה במסיבת עיתונאים משותפת בבית הלבן, 4 במרץ 2009

ב-2 בנובמבר 2004 נבחר מקיין לכהונה רביעית בת שש שנים עד ל-2010. לאחר שהפסיד לאובמה בבחירות הנשיאותיות, שב מקיין להשלים את כהונתו הרביעית בסנאט. באמצע נובמבר 2008 הוא נועד עם הנשיא הנבחר אובמה, והשניים שוחחו על נושאים משותפים להם[112]. באותם הימים הודיע מקיין כי הוא יתמודד מחדש לסנאט לכהונה חמישית במהלך הבחירות לסנאט ב-2010[113]. עם התקרבו של מועד השבעתו של אובמה לנשיאות, התיוועץ אובמה במקיין במגוון נושאים, במידות שהיו נדירות במערכת יחסים בין נשיא נבחר ליריבו המובס. יש הגורסים כי נאום ההשבעה של אובמה, אשר היה בסימן מציאת מטרה גדולה יותר מהפרט, נכתב לאחר התייעצויות רבות של אובמה עם מקיין[114].

עם זאת, מקיין נהפך למנהיג האופוזיציה הרפולביקנית ל"חוק השיקום וההשקעה" (American Recovery and Reinvestment Act of 2009), ואמר כי החוק כרוך בהוצאות רבות מדי ביחס לתמריצים כלכליים מועטים[115]. מקיין הוסיף להתנגד למועמדותה של סוניה סוטומיור לבית המשפט העליון של ארצות הברית באומרו כי הוא "לא מאמין שהיא אינה תואמת את אמונתו באיפוק שיפוטי". באוגוסט 2009, אולי בעקבות תחושות ייאוש בגלל התבוסה בבחירות האחרונות לנישאות, החל מקיין לצדד ולתמוך במפלגה הרפובליקנית יותר מתמיד בקריירה הסנאטוריאלית שלו[116]. מקיין טען מחדש כי הניצחון אפשרי במלחמת אפגניסטן וביקר את אובמה על התעכבותו בהחלטה האם לשלוח עוד מן הכוחות המזוינים של ארצות הברית אל אפגניסטן[117].

מקיין מתח ביקורת חריפה על אובמה על החלטתו לבטל את בניית מתקן מערכת ההגנה מפני טילים האמריקאית בפולין, מיאן להצטרף למשא ומתן על חקיקות בנושא שינויי אקלים, והתנגד בתוקף לחוק הגנת החולה וטיפול בר השגה[118]. מקיין הוביל פיליבסטר מוצלח בדיונים על ביטול מדיניות "אל תשאל, אל תספר" ויצג את עמדת המתנגדים לשילוב הומואים ולסביות מוצהרים בצבא ארצות הברית. בין הגורמים שגרמו לשינוי כיוונו של מקיין לצד השמרני יותר נמנים עזיבת חברי סגל, חשש מחודש בנוגע לגודל החוב הלאומי והיקף הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, חשש מפני קריאת תיגר אפשרית עליו מצד הרפובליקנים השמרנים בבחירות 2010 לסנאט, וחוסר רצונו להצטייר כברווז צולע ולתת למעמדו הלאומי (שגאה כשהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות) להתפוגג.

בראשית 2010, החליט חבר בית הנבחרים ושדר הרדיו לשעבר ג'ון דייוויד הייורת' להתמודד נגד מקיין על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לייצוג אריזונה בסנאט. הייוורת' זכה לתמיכה חלקית מתנועת מסיבת התה, האגף השמרני במפלגה הרפובליקנית[119][120]. הייוורת' השתמש בסלוגן "השמרן העקבי" כביקורת על היותו של מקיין "עצמאי-רפולביקני" בשלהי שנות התשעים ובמהלך העשור הראשון של המאה ה-21, ולאחר הבחירות לנשיאות ב-2008 הפך להיות שמרן. מקיין, על אף שהשתמש במונח זה בשנים עברו, התייחס לסלוגן הביקורתי - "מעולם לא ראיתי את עצמי כמי שלא עקבי, אני מחשיב את עצמי כמי שמשרת את תושבי אריזונה כמיטב יכולתו".

הקונגרס ה-112 (2011-2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור מקיין נואם במהלך שימוע בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, 4 ביוני 2013

מקיין הושבע לתקופת כהונתו החמישית בסנאט ב-3 בינואר 2011. בעוד המפלגה הרפובליקנית נטלה את הרוב בבית הנבחרים מידי המפלגה הדמוקרטית, הסנאט נותר תחת שליטת הדמוקרטים. מקיין המשיך להיות החבר הבכיר בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט.

כאשר מהומות האביב הערבי העסיקו את העולם בראשית 2011, קרא מקיין לנשיא מצרים חוסני מובארכ לפרוש מתפקידו, ובאותה נשימה לארצות הברית לקדם את הרפורמות הדמוקרטיות המתבקשות באזור על אף הסיכונים הכרוכים בכך מפני פנאטים דתיים: "ההזדמנות הטובה ביותר עבור ממשלה פרו-דמוקרטית ולא לממשלה אסלאמית-קיצונית היא תהליך פתוח ושקוף". מקיין אמר כי "רוחות השינוי עדיין נושבות", והן עשויות להגיע אף לרוסיה ורפובליקה העממית של סין[121]. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלוב, היה מקיין אחד מהתומכים החזקים ביותר מהקונגרס בהתקיפה הצבאית הבינלאומית על לוב. באפריל 2011 הוא ערך ביקור אצל המיליציות שנלחמו בעריץ מועמר קדאפי ובמועצת המעבר הלאומית בבנגאזי. ביקור זה היווה את ביקורה של אישיות אמריקאית בכירה לראשונה אצל הכוחות המורדים במשטר קדאפי. במהלך הביקור כינה את המורדים כ"גיבורים" שלו, וקראו להם לקבל כלי נשק, הדרכה מקצועית ותמיכה קרקעית, אם כי לא בהכרח דווקא מארצות הברית[122]. בעקבות מבצע חנית נפטון המוצלח, בו חיסל צוות 6 של אריות הים את רב-המרצחים אוסאמה בן-לאדן, בירך מקיין את אובמה ואת הכוחות המזוינים של ארצות הברית ושיבח אותם על סגירת המעגל לה ייחלו אמריקאים רבים.

מקיין הצביע בעד חוק הפיקוח על התקציב לשנת 2011, אשר פתר את משבר תקרת החוב של ארצות הברית באוגוסט 2011. בחודש נובמבר אותה השנה, במסגרת חוק העוסק בתקציב ובהוצאות מחלקת ההגנה של ארצות הברית (הנקרא באנגלית "National Defense Authorization Act for Fiscal Year 2012"), הציעו מקיין והסנאטור קארל לוין ממישיגן לאפשר לצבא ארצות הברית לבצע מעצרים בלתי-מוגבלים של אזרחים, ללא כתב אישום או עריכת משפט פלילי, אך ורק מטעמי חשד לפעילות טרור[123]. לאחר שהחלו התנגדויות להצעה בתואנה כי מעצרים מסוג זה עלולים לפגוע בזכויות החוקתיות של אזרחי ארצות הברית בפרט ובזכות להליך משפטי הוגן, מקיין הסכים לפטור את האזרחים מהוראה זו לכשתתקבל לפי בחינת שפתם.

במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית 2012, מקיין הודיע על תמיכתו במי שהיה יריבו ב-2008, מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני, בפריימריז הרפובליקני בניו המפשייר. לאחר מכן אף ניהל עבורו במידה מסוימת את מסע הבחירות, אך השווה את מערכת הבחירות הכוללת לטרגדיה יוונית בשל פרסומות ה"סופר פאקס" (Super-PACs; גופי התרמה חוץ-מפלגתיים) המרובות יתר על המידה, שלטענתו פגעו בכל המתמודדים וסיכנו את הניצחון הסופי בבחירות הכלליות כך שהפכו אותו לפחות יעיל נגד הנשיא אובמה. ביוני 2012, חזר להטעים את אחד מסימני המסחר הבולטים שלו: תיוג פסק דין Citizens United נגד FEC של בית המשפט העליון של ארצות הברית מ-2010 כ"נאיבי" ו"יהיר", והדגיש את סלידתו מפסק הדין באומרו כי "אני חושב שיהיו שערוריות הקשורות להחלטה הגרוע ביותר של בית המשפט העליון של ארצות הברית במאה ה-21"[124]. מקיין המשיך לקדם את מסעות הבחירות של רומני ושל מועמדים רפובליקנים לסנאט האמריקני בבחירות 2012 בארצות הברית לנשיאות ולקונגרס, בתקווה להיות יושב ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט במידה והרפובליקנים ייטלו את הרוב מהדמוקרטים בסנאט. תקוותיו אלו נגוזו כאשר רומני הפסיד לנשיא המכהן אובמה וכשסנאטורים רפובליקנים איבדו את מושבם ליריביהם הדמוקרטים.

הוא המשיך להיות מן האורחים השכיחים ביותר בתוכניות האירוח של בקרי ימי ראשון, וניהל יחסים טובים יותר עם מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט מיץ' מקונול. בהדרגה חזר להיות סנאטור בולט לאחר ההתאוששות מההפסד לאובמה ב-2008, אם כי תדמיתו ופועלו כרפובליקני-עצמאי פחתו[125]. הוא היה לאחד המבקרים הקולניים ביותר של ממשל אובמה על טיפולו באחראים למתקפת הטרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי ב-11 בספטמבר 2012, ובריאיון שנערך חמישה ימים אחר כך הצהיר שהוא סבור שמדובר במתקפה מתוכננת מראש והוא איננו חושב שמדובר באקט ספונטני שבוצע כתוצאה מהסרט "תמימות המוסלמים", כביקורת על דברי שגרירת ארצות הברית באומות המאוחדות סוזן רייס[126]. מקיין ציין כי "רוב האנשים לא מביאים עימם רקטות נגד טנקים ונשק כבד להפגנות. זה היה מעשה של טרור"[127]. מקיין ועמיתו לינדזי גרהאם הודיעו כי יעשו כל שביכולתם לטרפד את מינויה הצפוי של רייס למזכירת המדינה של ארצות הברית במקומה של הילרי קלינטון במסגרת שינוי הרכב הקבינט של ארצות הברית בממשל ברק אובמה בעקבות הבחירות. מאמציהם של מקיין ושאר הסנאטורים הרפובליקנים לטרפד את מינויה של רייס הוכיחו את יעילותם כאשר באמצע דצמבר 2012 הודיעה האחרונה כי היא מוותרת על מועמדותה לתפקיד[128], ואובמה החליט למנות לתפקיד את ג'ון קרי, חברו משכבר הימים של מקיין.

הקונגרס ה-113 (2013-2015)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הקונגרס ה-113 של ארצות הברית
מקיין משוחח עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בעת ביקורו בניו דלהי, 3 ביולי 2014
נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו עם הסנאטור מקיין בעת ביקורו של האחרון בקייב, 25 בספטמבר 2015

בראשית 2013, מקיין עסק (במסגרת היותו החבר הבכיר בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט) בתשאולים קשוחים בנוגע למועמדותו של חברו ועמיתו צ'אק הייגל, לשעבר סנאטור מנברסקה, למזכיר ההגנה של ארצות הברית. בסופו של דבר הצביע מקיין נגד מינוי של הייגל, אך לפני כן התנגד לפיליבסטר שתוכנן במטרה לטרפד את המינוי, ובכך פינה את הדרך לאישור מינויו של הייגל למזכיר ההגנה ברוב של 58 סנאטורים מול 41.

במהלך שנת 2013 דומה היה כי מקיין שב לתדמיתו כרפובלקיני-עצמאי. הוא הוקיע את הבדלנות הרפובליקנית והגדיר אותה כנסחפת, בהערה אחת ממרץ בה כינה את הסנאטורים ראנד פול וטד קרוז ואת חבר בית נהבחרים ג'סטין עמאש כ"ציפורים תימהוניות" הערה שנייה מאפריל אותה השנה בה אמר כי "יש מספר רגעים בהם אני חש שיש לי הרבה יותר במשותף עם מדיניות החוץ של הנשיא אובמה מאשר עם מדיניות החוץ של מפלגתי שלי". במאי יצא מקיין למסע בלתי-מוכרז לסוריה בעיצומה של מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר חצה את גבול סוריה-טורקיה מהעיר קיליס שבדרום טורקיה. מקיין, כתומך קולני בהתערבות צבאית מצד ארצות הברית בסכסוך המזוין בין ממשלת סוריה למורדים, נועד עם הגנרל סלים אידריס מהצבא הסורי החופשי ומורדים אחרים[129]. הוא קרא לחמש את המורדים בנשק כבד ולהקמת אזור אסור לטיסה מעל שמי סוריה. בעקבות דיווחים על כך ששניים מהמורדים עמם נועד אחראים לחטיפתם של 11 צליינים לבנוניים אשתקד, מקיין התווכח בפומבי על זהויות האנשים עמם נועד ואמר כי לא נפגש ישירות עם האחראים לחטיפה לכאורה. אחרי המתקפה הכימית בע'וטה באוגוסט, קרא מקיין שוב להתערבות צבאית אמריקאית כבדה נגד ממשלתו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, והתאונן על כך שהפעולות שנוקט ממשל אובמה הן כמו "דקירת דמשק עם סיכה". בראשית ספטמבר 2013, לאחר פגישה עם אובמה בבית הלבן, הוא ביקש מהקונגרס לתמוך בבקשתו של אובמה לנקוט בפעולות צבאיות נגד סוריה. התפתחויות אלה הצביעו על כך שמקיין שיפר ושיקם את יחסיו עם הנשיא אובמה בפרט ועם ממשלו בכלל, וכן עם מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט הארי ריד והסנאטור הדמוקרטי הבכיר צ'אק שומר.

בחודש ינואר 2014, המפלגה הרפובליקנית של אריזונה גינתה את מקיין באורח רשמי על מה שראתה כדפוס הצבעות ליברלי "הרסני ומזיק". לגינוי לא הייתה כל השפעה מעשית, אך הראה כי הביקורת ברמה הארצית אותה סופג מקיין על היותו שמרן במידה בלתי מספקת עודנה נמשכת[130]. מקיין היה תומך באירועי היברומאידאן ובמחאות העממיות נגד נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' וממשלתו, ובדצמבר 2013 נשא נאום בכיכר העצמאות האוקראיני - מאידאן נזאלז'נוסטי. עם הפלת ממשלתו של ינוקוביץ' ובעקבות התערבותה הצבאית של רוסיה בעניינים פנימיים אוקראיניים, נהפך מקיין לתומך קולני במתן אספקת נשק לכוחות המזוינים של אוקראינה, ואמר כי הסנקציות שהוטלו על הפדרציה הרוסית אינן משביעות את הדעת.

מקיין התנגד בתקיפות להיבטים רבים במדיניות החוץ של אובמה, וביוני 2014, בעקבות הישגיה של המדינה האסלאמית במתקפתה על צפון עיראק, הוא גינה את מה שראה ככישלון אמריקאי בהגנה על עברה המוצלח של ארצות הברית בעיראק וקרא לכלל חברי המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית להתפטר מתפקידם. מקיין אמר לעיתונות האמריקאית ב-12 ביוני: "האם על צוות הביטחון הלאומי של הנשיא להתפטר? התשובה היא בהחלט כן. אם אני נשמע כועס זה מפני שאני כועס"[131]. מקיין המשיך להיות פעיל בסוגיות מדיניות חוץ. ביולי אותה השנה נסע להודו, בשעה שפרשת הציתותים בארצות הברית העיבה על היחסים הדיפלומטיים בין וושינגטון לניו דלהי[132]. ​​

בעקבות תוצאות בחירות 2014 בארצות הברית, בהן נטלו הרפובליקנים את הרוב בסנאט מידי הדמוקרטים, מקיין צפוי היה להתמנות ליושב ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, והוא נכנס באורח רשמי לתפקיד ב-3 בינואר 2015, עם השבעת הקונגרס ה-114 של ארצות הברית[133].

הקונגרס ה-115 (2015-2017)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הקונגרס ה-115 של ארצות הברית
מקיין ומיט רומני מתראיינים לעיתונות בבית ספר תיכון במסה שבאריזונה במהלך מסע בחירתו מחדש לסנאט של מקיין, 12 בדצמבר 2015
מקיין עם נשיאת הרפובליקה הסינית צאי אינג-ון, כראש משלחת ועדת הכוחות המזוינים לטאיפיי, 5 ביוני 2016

כאשר התכנס לו הקונגרס ה-114 של ארצות הברית בינואר 2015 היוו הרפובליקנים את הרוב בסנאט, מה שהעמיד את מקיין בראשות ועדת הכוחות המזוינים, מטרה ארוכת-שנים שהציב לעצמו[134]. בתפקיד זה הוא הוביל כתיבת חקיקה אשר שמה לה למטרה לשנות חלקים מחוק גולדווטר-ניקולס משנת 1986 על-מנת להשיב את האחריות על מערכות נשק ורכישתם גדולות חזרה אל תת-מזכיר ההגנה האמריקאי לנושאי רכש, טכנולוגיות ולוגיסטיקה ואל שירותי נשק פרטיים. כיושב ראש הוועדה, השתדל מקיים לשמור על שיתוף פעולה דו-מפלגתי וניהל קשר טוב עם החבר הבכיר בוועדה ג'ק ריד. בחודש אפריל 2015, מקיין הודיע ​​כי הוא יתמודד לכהונה שישית בסנאט מטעם אריזונה[135]. בשעה שהשמרנים ותנועת מסיבת התה כעסו על עליו, לא ברור היה אם יציבו נגדו מועמד רציני שיערער אותו בבחירות[136]. במהלך שנת 2015, התנגד מקיין בחריפות להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית בו תמך ממשל אובמה, ואמר כי מזכיר המדינה ג'ון קרי הוא "הזוי" ו"מכר עצמו בקלות דעת" במשא ומתן עם טהראן[137]. מקיין תמך בהתערבות הצבאית של ערב הסעודית ומדינות ערב נוספות בתימן נגד החות'ים השיעים וכוחות נאמנים לנשיא תימן לשעבר עלי עבדאללה סאלח, ואמר: "אני בטוח שאזרחים נהרגו במלחמה. אך לא בממדי ההוצאות להורג של החות'ים"[138].

במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-2016, הצהיר מקיין כי יתמוך במועמד הרפובליקני אשר יהא גם אם יהא זה דונלד טראמפ. ברם בעקבות נאום אנטי-טראמפ שנשא מיט רומני ב-3 במרץ, מקיין הסכים עם החששות והאמירות שהביע רומני נגד טראמפ וברשתות החברתיות כתב כי "...אמירותיו טראמפ בנוגע לביטחון הלאומי הן מסוכנות"[139]. היחסים העכורים בין טראמפ למקיין נתגלעו למחלוקות כבר בראשית מסע הבחירות של טראמפ לנשיאות ב-2016, כאשר מקיין התייחס לחדר מלא בתומכי טראמפ כ"משוגעים", וטראמפ השיב: "הוא העליב אותי, והוא העליב את כולם בחדר ההוא [...] הוא גיבור מלחמה רק משום שהוא נתפס, אני מעריך אנשים שלא נתפסו[140] [...] אולי הוא גיבור מלחמה, אבל עכשיו הוא אמר דברים רבים ורעים על הרבה אנשים". לאחר שב-3 במאי נהפך טראמפ למועמדה המשוער של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, אמר מקיין כי המצביעים הרפובליקנים אמרו את דברם והוא יתמוך בו[141].

ב-2016 התמודד מקיין מחדש לכהונה שישית בסנאט. בבחירות הפנימיות במפלגה הרפובליקנית למועמדת לסנאט מאריזונה התייצב מול קלי וורד, תומכת נלהבת של טראמפ, ולאחר מכן צפוי היה להתמודד מול חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השני של אריזונה, אן קירקפטריק הדמוקרטית, שהייתה אתגר פוטנציאלי עבורו בבחירות הכלליות[142][143]. במעגלים פנימיים שלו הביע מקיין את חששותיו מפני חוסר הפופולריות של טראמפ (אשר הודיע על תמיכתו בו) בקרב מצביעו ההיספנים, אבל מקיין היה מודאג עוד יותר מאי-קבלת קולם של המצביעים הרפובליקנים השמרנים תומכי טראמפ; הוא המשיך לתמוך בטראמפ על מנת להגביר את סיכוייו אם כי ניסה לדון בענייניו מעט ככל האפשר בשל חילוקי הדעות ביניהם[144][145]. עם זאת, מקיין ניצח את וורד באחוז דו-ספרתי וכך גם את קירקפטירק בבחירות הכלליות. כאשר שוחררה הקלטה של טראמפ בה נשמע משוחח עם העיתונאי בילי בוש תוך שימוש בשפה גסה, הוא הרגיש בטוח מספיק כדי ב-8 באוקטובר למשוך את תמיכתו בטראמפ. מקיין הצהיר כי "ההערות המבישות של טראמפ בענייני נשים ותגובותיו על תקיפות מיניות" לא אפשרו לו "להמשיך לספק תמיכה אפילו מותנית בו", והוסיף כי אמנם לא יצביע להילרי קלינטון, אך בפתק ההצבעה ירשום "שמרן רפובליקני טוב כלשהו אשר מתאים לכהן כנשיא". מקיין, בגיל 80, הביס את קירקפטריק והבטיח את תקופת כהונתו השישית בסנאט מטעם מדינת אריזונה.

כהונה אחרונה בסנאט ודעיכה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין נואם בועידת מינכן לביטחון 2017, 17 בפברואר אותה השנה
מקיין מצביע את הצבעתו ההיסטורית נגד ביטול חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה ובכך מכשיל את רפורמת הבריאות המוצעת של דונלד טראמפ, 27 ביולי 2017

מקיין עמד בראש שימוע של ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט ב-5 בינואר 2017, שבה סנאטורים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד וקצינים מודיעיניים בכירים (בהם ראש המודיעין הלאומי ג'יימס קלאפר, מנהל סוכנות הביון המרכזית מייקל רוג'רס ואנשי פיקוד הסייבר של ארצות הברית) עמדו ב"חזית מאוחדת", תוך מסקנתם הנחרצת כי ממשלת רוסיה עשתה שימוש בהדלפות והאקינג במטרה להשיפע על הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016[146]. ביוני 2017, הצביע מקיין בעד עסקת הנשק השנויה במחלוקת של הנשיא טראמפ עם ערב הסעודית[147].

ביטול והחלפת חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה ("אובמה-קייר") היה במרכז מסע הבחירות מחדש לסנאט של מקיין ב-2016, וביולי 2017 אמר: "אין ספק: הקונגרס של ארצות הברית חייב להחליף את 'אובמה-קייר', אשר פגע בתושבי אריזונה עם אחד מביטוחי הבריאות היקרים ביותר במדינה והותיר 14 מתוך 15 מחוזות אריזונה עם אפשרות בודדה להתפרנס בשנה החולפות". הוא הוסיף כי הוא תומך ברפורמת בריאות (health care) בר-השגה ואיכותי, אך התנגד להצעת החוק התלויה ועומדת בסנאט להחלפת ה"אובמה-קייר" בטענה כי היא לא מגנה מספיק על ביטוח הבריאות הפדרלי "מדיקייד" באריזונה[148].

בתגובה למותו של חתן פרס נובל לשלום הסיני ליו שיאובו, שמת מסרטן סופני בכבד בזמן מעצרו הממשלתי, אמר מקיין כי "זו רק הדוגמה האחרונה לתקיפותיה של הרפובליקה העממית של סין על זכויות האדם, הדמוקרטיה והחירות"[149]. בספטמבר 2017, כאשר רדיפת הרוהינגיה במיאנמר הפכה לטיהור אתני של המיעוט המוסלמי הרוהינגי, הודיע ​​מקיין על צעדים לביטול שיתוף פעולה צבאי עתידי עם מיאנמר[150]. באוקטובר 2017 שיבח מקיין את החלטתו של הנשיא טראמפ לשלול את הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית ואת רצונו לפרוש מן ההסכם. מקיין אמר כי "מדיניות אובמה נכשלה "בעמידה מול האיום הרב-צדדי של איראן. הנשיא טראמפ הציג בנאומו היום שינוי מבורך זה זמן רב"[151].

מקיין עבר ניתוח קרניוטומיה פולשני בסניף מאיו קליניק שבפיניקס ב-14 ביולי 2017, על-מנת להסיר קריש דם מעל עינו השמאלית. היעדרותו מהסנאט בשל בריאותו הרופפת גרמה למנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מקונל, לעכב את ההצבעה על רפורמת הבריאות של הרפובליקנים אשר נועדה להחליף את "אובמה-קייר". חמישה ימים לאחר מכן, רופאים ממאיו קליניק הודיעו כי תוצאות המעבדה מהניתוח אשר נערך למקיין אישרו את נוכחותו של גליובלסטומה מולטיפורמה, שהוא גידול מוחי אגרסיבי מאד[152]. אפשרויות הטיפול הרגילות לגידול זה כוללות רדיותרפיה וכימותרפיה, אף על פי שגם עם טיפול אינטנסיבי בגידול זמן ההישרדות הממוצע הוא כ-14 חודשים. מקיין החלים בעבר ממחלות סרטן אחדות, בהן מלנומה.

הנשיא טראמפ פרסם הצהרה פומבית שאיחלה להחלמתו המהירה של מקיין[153], בהם ברק אובמה וג'ורג' הרברט ווקר בוש[154]. ב-19 ביולי פרסם משרדו בסנאט של מקיין הודעה לפיה "הסנאטור מקיין מעריך את פרץ התמיכה שקיבל בימים האחרונים, והוא במצב רוח טוב בשעה שהוא ממשיך להתאושש בבית עם משפחתו באריזונה. הוא אסיר תודה לצוות הרפואי במאיו קליניק על הטיפול המסור שלהם, והוא בטוח שכל טיפול עתידי במחלה יהא יעיל". ב-24 ביולי הכריז מקיין ברשת החברתית טוויטר כי הוא ישוב לסנאט של ארצות הברית למחרת[155].

מקיין שב אל הסנאט ב-25 ביולי, פחות משבועיים לאחר ניתוח מוח. מקיין, היה הקול המכריע בהצבעה שהפילה את התוכנית הרפובליקנית להחלפת חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה. יחד הסנאטורים סוזן קולינס ממיין וראנד פול מקנטקי[156], הצביע מקיין נגד ביטול רפורמת הבריאות של אובמה ובכך הכשיל את יוזמתו של הנשיא טראמפ, שנוא-נפשו[157]. מקיין לא הצביע בסנאט אחרי דצמבר 2017, ובמקום להיות נוכח בקפיטול שבוושינגטון הבירה נשאר במדינתו אריזונה לטיפוליו במחלת הסרטן. ב-15 באפריל 2018 הוא עבר ניתוח לטיפול בזיהום שגרם לדיברטיקוליטיס, ולמחרת דווח כי מצב בריאותו יציב.

מותו והלווייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתו של מקיין, מייגן, מבכה ומתאבלת על ארון קבורתו בקפיטול של מדינת אריזונה, 30 באוגוסט 2018

משפחתו של מקיין הודיעה ב-24 באוגוסט 2018, כי הפסיק את טיפוליו הכימותרפיים בגידול הקטלני שבראשו[158][159]. יום למחרת ההודעה הלך מקיין לעולמו בשעה 04:28 לפי שעון אריזונה, כשהוא מוקף ברעייתו ובבני משפחתו, בביתו שבקורנוויל, אריזונה, בן 81 במותו[160][161].

ארון קבורתו של מקיין הוצב בקפיטול מדינת אריזונה שבפיניקס ב-29 באוגוסט (יום הולדתו ה-82), וב-30 באוגוסט נערך לו טקס אשכבה מקומי בכנסייה הבפטיסטית של פיניקס הצפונית. ב-31 באוגוסט גווייתו הוטסה אל וושינגטון די.סי. ושם ארונו הוצב פעם נוספת ברוטונדה של הקפיטול האמריקאי, ויום אחר כך, ב-1 בספטמבר, נערך לו טקס אשכבה לאומי בקתדרלה הלאומית של וושינגטון. אמנם במשך שנים רבות השתייך אל הכנסייה האפיסקופלית, אאך ב-17 השנים שקדמו למותו השתייך אל הכנסייה הבפטיסטית הדרומית. הוא נקבר בבית הקברות של האקדמיה הימית של ארצות הברית ב-2 בספטמבר, ליד קברו של מי שהיה עמיתו לכיתה באקדמיה הימית וחבר אמת במהלך החיים, האדמירל צ'ארלס לארסון (אנ')[162]. לפני מותו ביקש מקיין שייספד בידי הנשיאים לשעבר ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה[163], בעוד שביקש שהנשיא המכהן דונלד טראמפ לא יגיע לאף אחד מטקסי אשכבותיו[164], כנ"ל לגבי מי שהייתה מושלת אלסקה ועמיתתו למרוץ בבחירות 2008 לנשיאות, שרה פיילין[165]. מקיין עצמו תכנן את סידורי הקבורה ובחר את מי שנשאו את ארון קבורתו בטקס האשכבה בוושינגטון, בהם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, הסנאטור לשעבר ראס פיינגולד, מזכיר ההגנה לשעבר ויליאם כהן, השחקן וורן בייטי והדיסידנט הרוסי ולדימיר קארה-מורזה[166].

מנהיגים זרים רבים השתתפו בטקס אשכבתו הלאומי של מקיין בוושינגטון הבירה. בין המנהיגים ניתן למנות את מזכ"ל ארגון האמנה הצפון-אטלנטית ינס סטולטנברג, נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו, נשיא הפרלמנט של טאיוואן סו ג'יה-צ'יואן, שר ההגנה של קנדה רג'יט סאג'ן (Harjit Sajjan), שרי החוץ וההגנה של אסטוניה יורי לואיק וסוון מיקסר בהתאמה, שר החוץ של ליטא לינאס לינקביציוס (Linas Linkevičius), שר החוץ של לטביה אדגר רנקביץ', ושר החוץ של ערב הסעודית עאדל אל-ג'ובייר.

עם מותו של מקיין, על דאג דוסי, מושל אריזונה, למנות מחליף למקיין בסנאט עד לקיום הבחירות המיוחדות לסנאט באריזונה יס-2020 ושישלים את שארית כהונתו השישית של מקיין בסנאט, אשר תומה בינואר 2023. דוסי החליט למנות את ג'ון קייל, שכבר כיהן בעבר כסנאטור מטעם אריזונה, להחליף את מקיין בסנאט עד 2020[167]. על פי חוקי אריזונה, על מחליפו של מקיין להיות חבר במפלגתו של הסנאטור המנוח - המפלגה הרפובליקנית. השערות של העיתונות על מועמדים פוטנציאליים להחלפת מקיין בסנאט כללו את אלמנתו של סינדי, הסנאטור לשעבר קייל, ושני חברים לשעבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אריזונה מאט סלמון וג'ון שאדג. דוסי אמר שיקיים פגישות רשמיות בנדון רק אחרי טקס האשכבה וקבורתו של מקיין, וב-4 בספטמבר, יומיים לאחר שנטמן מקיין באקדמיה הימית, מינה דוסי את קייל למלא את מקומו של מקיין[168].

תגובות מהעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות הלוויות הכבוד הצבאיות של המשמר הלאומי של אריזונה נושא את ארון קבורתו של מקיין אל קפיטול מדינת אריזונה שבפיניקס, 30 באוגוסט 2018

אישים ומנהיגים רבים הביעו את צערם על מותו של מקיין ושלחו את תנחומיהם למשפחתו. בין אותם אישים נמנים חברי קונגרס רבים, כל נשיאי ארצות הברית לשעבר שנותרו בחיים: ג'ימי קרטר, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה[169]; סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן וסגן הנשיא הכהן מייק פנס[170]; בנותיו של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, טרישה ניקסון קוקס וג'ולי ניקסון אייזנהאואר[171]; נשיא צרפת, עמנואל מקרון; נשיאת טאיוואן, צאי אינג-ון[172]; נשיא אוקראינה, פטרו פורושנקו וראש ממשלת אוקראינה וולודימיר גרויסמן; ראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון וראש הממשלה לשעבר מלקולם טרנבול; ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי; ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו וקודמו בתפקיד סטיבן הרפר[173]; קנצרלית גרמניה אנגלה מרקל ושר החוץ בממשלתה, הייקו מאס; ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי; ראש הרשות המבצעת באפגניסטן, עבדאללה עבדאללה; שר החוץ של פקיסטן, שאש מחמוד קורשי; טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה של טיבט ורבים אחרים[174].

גם בישראל הובעו תנחומים על מותו של מקיין. נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין כינה את מקיין כ"אדם ומנהיג בעל ערכים איתנים, ידיד אמת של ישראל"[175]. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התייחס למותו של מקיין ואמר: "תמיד אוקיר בלבי את הידידות האיתנה שלו כלפי עם ישראל וכלפיי באופן אישי. תמיכתו העקבית בישראל נבעה מאמונתו בערכי הדמוקרטיה והחופש. מדינת ישראל מצדיעה לג'ון מקיין"[176]. שרת המשפטים איילת שקד הספידה גם היא את מקיין בפוסט שהעלתה לרשת החברתית "טוויטר"[177]. גם יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד, בחר להספיד את מקיין ברשת החברתית "טוויטר" וכינה אותו כ"חייל ישר בעולם של פוליטיקאים"[178]. בין אישי הציבור הישראלים שהספידו את מקיין נמנים יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין ושר החינוך נפתלי בנט[179], חבר הכנסת נחמן שי ויושב ראש מפלגתו אבי גבאי[180], השר לביטחון פנים גלעד ארדן וחברי הכנסת יהודה גליק ומרב מיכאלי[181], שר הביטחון אביגדור ליברמן וראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק[182].

תגובת הבית הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ארצות הברית שעל גג הבית הלבן מורד לחצי התורן לזכרו של מקיין, סרטון שצולם בידי קול אמריקה ב-27 באוגוסט 2018

הנשיא דונלד טראמפ, אשר היה ידוע ביחסיו העכורים עם מקיין, דחה את כוונות הבית הלבן לשחרר הצהרת תנחומים המשבחת את חייו ופועלו של מקיין, וברשומה שפרסם ברשת החברתית "טוויטר" לא כתב דבר על מקיין עצמו והביע תנחומים למשפחתו של מקיין באופן כללי[183]. בנוסף, דגל ארצות הברית אשר התנוסס על גג הבית הלבן ושהורד לחצי התורן ביום מותו של מקיין (25 באוגוסט), הועלה חזרה לראש התורן בהוראתו של טראמפ בחצות יום ה-27 באוגוסט[184]. הנשיא טראמפ אמר כי סיקור התקשורתי על מותו של מקיין הנו מופרז בהתחשב בכך שמקיין מעולם לא היה נשיא ארצות הברית. בניגוד להחלטה הראשונית של הבית הלבן, מושלים רבים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, הורו להוריד את דגלי ארצות הברית במדינותיהם לחצי התורן עד לקבורת מקיין. מנהיגי הסנאט הרוב והמיעוט בסנאט, מיץ' מקונל וצ'אק שומר בהתאמה, ביקשו את תמיכת מחלקת ההגנה של ארצות הברית בבקשתם להוריד את כל דגלי ארצות הברית המתנוססים על מבנים ממשלתיים ציבורים לחצי התורן[185]. בבית הלבן התרככו בעקבות הביקורות הציבוריות הנוקבות והשיבו את הדגל לחצי התורן ב-27 באוגוסט[186][187], בעוד הנשיא טראמפ פרסם באיחור הצהרה בה הוא משבח את שירותו של מקיין למען המדינה, וחתם על צו נשיאותי שהורה להוריד את כל דגלי ארצות הברית לחצי התורן עד לקבורתו של מקיין[188].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הרשמית של ג'ון וסינדי מקיין
משפחתו של מקיין בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-2008. שורה ראשונה מימין לשמאל: סידני, דאגלס ואנדרו. שורה שנייה מימין לשמאל: ברידג'ט, ג'ק, סינדי (רעייתו), ג'ימי ומגי. סיינט פול, מינסוטה, 4 בספטמבר

מקיין נישא לראשונה ב-1965 לקרול שֶפּ. מקיין הכיר את שפ עוד בתקופת לימודיו באקדמיה של הצי באנפוליס בשנות החמישים, כשהיא הייתה בת זוגו של חניך אחר מכיתתו של מקיין, לו היא נשאה. מקיין פגש אותה שוב כשהיה מוצב בבסיס בפלורידה. באותה תקופה היא כבר התגרשה מבעלה הראשון, שממנו היו לה שני ילדים, ועבדה כדוגמנית מסלול ובגדי-ים. אחרי הנישואין אימץ מקיין את שני ילדיה מנישואיה הראשונים, וב-1966 נולדה להם בת משותפת, סידני. אולם שנה לאחר מכן נפל מקיין בשבי, ובני הזוג לא התראו למשך חמש שנים וחצי.

ב-1969, במהלך שהותו של ג'ון מקיין בשבי, קרול נפצעה קשה בתאונת דרכים שהותירה אותה עם רגלים מרוסקות, אגן שבור, וצלקות בפניה, ודרשה שיקום ממושך. קרול מקיין הסתירה מבעלה את פציעתה במשך היותו בשבי, לא הזכירה אותה במכתביה אליו, ודאגה כי הדבר לא יפורסם בכלי התקשורת, על מנת לא לפגוע במוראל שלו, והדבר נודע לו רק כששוחרר ב-1973[189]. גם מקיין סבל ממצב בריאותי רעוע, ועבר טיפולים נגד סרטן העור ששב וצץ אצלו ב-1993, ב-2000 וב-2002. כמו כן סבל מפציעות שנגרמו לו בעת נפילתו בשבי, ולא טופלו כיאות. כך למשל לא היה מסוגל להרים את ידיו מעבר לגובה הכתפיים.

את אשתו השנייה, סינדי הנסלי הצעירה ממנו בכ-18 שנה, פגש מקיין במסיבת קוקטייל בהוואי באפריל 1979 כשהוא היה, במסגרת תפקידו כקצין קישור של הצי לסנאט, חלק ממשלחת של הסנאט בדרכה לסין, והיא הייתה בחופשה עם הוריה. הם התאהבו מיידית, והחלו ברומן אינטנסיבי שכלל טיסות הדדיות רבות בין וושינגטון לאריזונה. באותו תקופה הוא עדיין היה נשוי לקרול, וחי איתה. הוא הגיש בקשה לגירושים בפברואר 1980 והגירושים נכנסו לתוקף באפריל[190]. כחמישה שבועות לאחר מכן הוא נישא מחדש לסינדי. בהסכם הגירושים ניתנה לקרול המשמורת על הילדים, ומקיין היה נדיב מבחינת חלוקת הרכוש והממון. מקיין כתב באוטוביוגרפיה שלו מ-2002 שפירוד ממושך כמו זה שנכפה עליו ועל קרול כשהיה בשבי גורם לקשיים בזוגיות, אך שהוא מייחס את התמוטטות הנישואין שלו לאנוכיות שלו עצמו, ולחוסר הבגרות שלו יותר מאשר למלחמה בוייטנאם; קרול, בראיון נדיר ב-1995, אמרה: "התפרקות נישואינו לא נגרמה בגלל התאונה שלי או וייטנאם. אינני יודעת אם זה לא היה מתרחק אילולי ג'ון היה בשבי. יותר מכל, אני מייחסת את זה לכך שג'ון היה בן 40, ורצה להיות שוב בן 25"[189].

בעקבות נישואיו לסינדי עבר מקיין, שכבן למשפחה של אנשי צבא ואיש צבא בעצמו למעשה לא היה לו מקום מגורים קבוע, לאריזונה, שם התגורר עד מותו. בניגוד למשפחות רבות של חברי קונגרס הם לא השתקעו בוושינגטון לאורך זמן. סינדי עד מהרה החליטה לחזור לחיות באריזונה, וג'ון נהג לחזור כל סוף שבוע מוושינגטון. אחרי כמה הפלות שסינדי עברה, נולדו לבני הזוג בין 1984 ל-1988 שלושה ילדים. סינדי היא היורשת של אחת מחברות ההפצה הגדולות של אנהאוזר-בוש. בני הזוג ניהלו את עסקיהם הכספיים בנפרד, אך ג'ון מקיין השתמש לא פעם בהונה של אשתו לצורך מימון מסעות הבחירות שלו[191]. במשך שנים רבות סינדי נמנעה מלהיכנס לעסקי החברה המשפחתית, והמשיכה לעסוק בתחום החינוך המיוחד שבו יש לה תואר שני. ב-1988 ייסדה ארגון התנדבותי שאירגן משלחות סיוע רפואיות והקים בתי חולים שדה באזורי אסון במדינות העולם השלישי. ב-1991 כשהייתה במשלחת בבנגלדש בעקבות סופת ציקלון שפגעה במדינה, פגשה בבית היתומים של האם תרזה בשתי יתומות שנזקקו לסיוע רפואי בארצות הברית. היא הביאה אותן איתה, ובני הזוג מקיין אימצו אחת מהן (השנייה אומצה על ידי זוג חברים שלהם).

מקיין גדל כחבר בכנסייה האפיסקופלית. בהשפעת סינדי הוא זוהה כבפטיסט, אולם הוא לא הרבה לדבר בפומבי על אמונותיו הדתיות.

מקיין וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטורים ג'ון מקיין וג'ו ליברמן עורכים מסיבת עיתונאים במלון המלך דוד שבירושלים, 25 בפברואר 2011

מקיין היה בעל דעות חיוביות על ישראל ונחשב לסנאטור פרו-ישראלי. למקיין אף היו יחסים טובים עם יהודים בכלל ויהודי ארצות הברית בפרט, שהתבטאו בין היתר בידידות ארוכת השנים עם הסנאטור היהודי ג'ו ליברמן מהמפלגה הדמוקרטית, שאותו רצה כעמיתו למרוץ בבחירות 2008 לנשיאות[192].

בנאום שנשא בפני הוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור ב-23 באפריל 2002 אמר מקיין כי "אל למנהיג אמריקאי למכור שלום כוזב לבעלת בריתנו, מאחר שזכותה של מדינת ישראל להגנה עצמית פחות לגיטימית משלנו, ולהתעקש על כך שישראל תנהל משא ומתן על הסדר מדיני, בעוד שהטרור נותר כלי המיקוח המועדף על הפלסטינים"[193]. במלחמת לבנון השנייה ב-2006 התייחס מקיין לתפקידה של מדינת ישראל בסכסוך עם לבנון ועם חזבאללה במהלך גיוס קולות למועמדת הרפובליקנית לתפקיד מושל אילינוי, ג'ודי באר טופינקה. לאחר שישראל הפציצה את נמל התעופה הבינלאומי רפיק אל-חרירי[194], גיבה מקיין את ישראל באומרו: "וודאי שמעתם את עמיתנו באירופה אומרים ש'הישראלים חייבים להפסיק'. מה נעשה אם מישהו יחצה את גבולותינו, יהרוג את החיילים שלנו וישבה אותם? אתם חושבים שהיינו נוהגים באיפוק מוחלט?"[195].

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, בראיון לעיתונאי ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק" במאי אותה השנה, נשאל מקיין האם הרעיון הציוני צודק והאם הוא נחל הצלחה. מקיין השיב: "אני חושב שאני סטודנט להיסטוריה וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של העם היהודי ואת הרעיון הציוני לא יכול שלא להעריץ את אלה שהקימו את המולדת היהודית, אני חושב שזה מדהים שהציונות נמצאת באמצע המלחמות והמשפטים הגדולים והיא מקיימת את האידיאלים של דמוקרטיה וצדק חברתי וזכויות אדם. מדינת ישראל נשארת תחת איום משמעותי מצד ארגוני הטרור, כמו גם את המשך הדאגה של האיראנים למחוק את ישראל מהמפה"[192]. במהלך מערכת בחירות זו אמר כי במידה וייבחר לבית הלבן יעביר את שגרירות ארצות הברית בישראל אל ירושלים[196].

מקיין קרא במרץ 2011 לשחרורו המוקדם של המרגל הישראלי יונתן פולארד, אשר נידון למאסר בן 30 שנה על העברת סודות מדינה של ארצות הברית לישראל[197]. בנובמבר אותה השנה, התבטאו נשיא צרפת ניקולא סרקוזי והנשיא אובמה נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בלעג, כאשר הסתודדו זה עם זה בפסגת G-20[198][199]. מקיין הוקיע את דברי שני המנהיגים ואמר כי הוא "מעריץ גדול של ראש הממשלה נתניהו". הוא טען שממשל אובמה נכשל בכל הנוגע לענייני המזרח התיכון והאמירות של סרקוזי ואובמה לא מועילות ליחסי ארצות הברית-ישראל שנמצאים במילא בהתדרדרות[192]. ב-18 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן ברצועת עזה, גינה מקיין בראיון לרשת הטלוויזיה ABC את הביקורות על הקטל ברצועה, ואמר: "מה אנו היינו עושים אם מאות טילים היו נורים עלינו ממקסיקו? אני חושב שהיינו מגיבים בדיוק כפי שישראל מגיבה"[200].

ב-2015 הגיעו יחסי ארצות הברית-ישראל לשפל, הן עקב נאומו של נתניהו בפני הקונגרס והן עקב הסכמות לוזאן על תוכנית הגרעין האיראנית. מקיין הביע בפומבי את דאגותיו מהשפל, ואמר כי היחסים בין שתי המדינות גרועים מתמיד בעקבות ציפיותיו הבלתי-ריאליות של אובמה מישראל[192]. בשלהי דצמבר 2016, אחרי שאובמה בחר שלא להטיל וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מפעל ההתנחלויות בישראל, גינה מקיין את אי הטלת הווטו, ובהצהרה רשמית שפרסם כתב כי "העברת ההחלטה מציינת פרק מביש נוסף בהיסטוריה האנטי-ישראלית המשונה של האו"ם"[201]. על החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ להעביר את שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב-יפו לירושלים בשלהי דצמבר 2017 אמר: "כבר מזמן האמנתי שירושלים היא בירת ישראל האמתית. עם זאת, סוגיות הנוגעות למעמדה הסופי והקבוע של ירושלים חייבות להיפתר בסופו של דבר על ידי ישראלים ופלסטינים כחלק מתהליך שלום בינלאומי[202].

תדמית ציבורית ותרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה בה נראים מקיין ועמיתתו למרוץ שרה פיילין נדרסים על ידי "המציאות הכלכלית", בעוד מקיין חוזר על המנטרה "סחר חופשי! סחר חופשי! סחר חופשי... סחר מפוקח?! אני אפילו לא יודע מה זה!
קריקטורה של מקיין המציגה אותו כאדם כעסן ורגזן, ספטמבר 2014

אופיו האישי של מקיין היה מאפיין דומיננטי בדימויו הציבורי. תדמיתו הציבורית כללה את השירות הצבאי הקשה שעבר ואת השירות הצבאי של אבותיו, הנסיבות והמתחים שהובילו לסיום נישואיו הראשונים ולנישואיו השניים, דמות ה"רפובליקני-עצמאי", מזגו[203], וקשריו ההדוקים עם ילדיו משני נישואיו[204]. הקסם הפוליטי של מקיין היה יותר לא-מפלגתי ופחות אידאולוגי בהשוואה לפוליטיקאים לאומיים רבים אחרים. המוניטין והמעמד שרכש לעצמו נבעו בחלקם משירותו במלחמת וייטנאם. תקופתו בשבי הווייטנאמי הותירה אותו נכה ומצולק, ועל מצבו הגונפי הרעוע נוסף גם ניתוח לטיפול במלנומה. במהלך מסע הבחירות לנשיאות שניהל ב-2008, התלוצץ על מצבו הגופני ואמר: "יש לי צלקות רבות יותר מלפרנקנשטיין"[205].

סופרים ומחברים נהגו לשבח את מקיין על אומץ לבו לא רק במלחמה אלא גם בפוליטיקה, וכתבו עליו באהדה[206]. שינוי עמדותיו הפוליטיות של מקיין וסגנונו במהלך ואחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, וכן התנכרותו העצמית לתיוגו כ"רפובליקני עצמאי", הותירו סופרים רבים להביע את מורת רוחם ולתהות מה קרה למקיין שאוותו הכירו[207][208]. להערכתו של מקיין, הסנאטור מאריזונה היה פשוט וישיר, אך חסר סבלנות. תכונותיו האחרות של מקיין כללו חיבה לקמעות מזל, לטיולים רגליים, וחוש הומור שלעיתים היה שחור וחסר גבולות. ב-1998 התבדח על כך שמשפחת קלינטון אינה ראויה להידפס על העיתוני: "אתה יודע למה צ'לסי קלינטון כל כך מכוערת? כי ג'נט רינו היא אבא שלה"[209]. מקיין התנצל לאחר מכן בצורה מרובה, ובבית הלבן של ביל קלינטון התקבלה התנצלותו. מקיין לא נרתע מלעסוק במגרעותיו, והתנצל עליהם מאוחר יותר. הוא היה ידוע על היותו לפעמים קוצני ורגזן עם עמיתיו בסנאט, אם כי יחסיו עם אנשי הסגל שלו היו לבביים יותר, וחברי צוותו רכשו לו נאמנות. הוא ניהל קשר יציב עם שני סנאטורים, ג'ו ליברמן ולינדזי גרהאם, על מדיניות חוץ הנצית בה דגלו ועל נסיעותיהם הרבות לחו"ל, והם הפכו לכינוי "שלושת האמיגוסים"[210].

מקיין הכיר בכך שבעברו אמר דברים מוגזמים וחסרי מעצור[211], אבל באותה נשימה אמר כי סיפורים רבים על התנהגותו מופרכים[212]. השוואה פסיכואנליטית שפרסם הפרופסור סטנלי רנשון מראה שמקיין לא היה המועמד הנשיאותי הראשון שהיה בעל מזג חם, ומבקרת התרבות ג'וליה קלר טוענת שהבוחרים מעוניינים במנהיגים נלהבים, עסוקים, לוהטים ופזיזים[203]. מדי פעם מקיין השתמש בניבולי פה וצעקות, אם כי מקרים כאלה הפכו לפחות תכופים במרוצת השנים[213][214]. ג'ו ליברמן, מחבריו הקרובים ביותר, התייחס למזגו החם של מקיין: "זה לא סוג של כעס שנובע כתוצאה מאובדן שליטה, הוא אדם מבוקר מאוד". הסנאטור לשעבר ת'אד קוקרן ממיסיסיפי, שהכיר את מקיין במשך עשרות שנים ונלחם בו בתחום ה-Earmark, הביע דאגתו במידה וייבחר מקיין לנשיאות: "הוא לא יציב, הוא מסוחרר, הוא מאבד שליטתו בכעס והוא מדאיג אותי". למרות זאת, כשמקיין נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הודיע קוקרן על תמיכתו בו. מערכת עיתון שיקגו טריביון כינתה את מקיין "פטריוט הראוי להיחשב בין הסנאטורים המעטים בהיסטוריה של ארצות הברית ששמותיהם מוכרים יותר מנשיאים אחדים"[215].

כל בני משפחתו היו בקשר טוב עם מקיין, והוא הגן עליהם מפני ההשלכות השליליות של קריירתו הפוליטית הלאומית[216]. המסורת הצבאית של משפחתו משתרעת גם על פני הדור האחרון: בנו, ג'ון סידני מקיין הרביעי ("ג'ק") סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית של ארצות הברית ב-2009, והפך לדור הרביעי של משפחת מקיין לעשות זאת, והוא טייס מסוק; בנו ג'יימס לחם במלחמת עיראק עם חיל הנחתים של ארצות הברית בשני סבבים; ובנו דאג היה טייס בצי. בתו מייגן הפכה לבלוגרית ברשת החברתית טוויטר בדיון על עתידה של המפלגה הרפובליקנית בעקבות הבחירות ב-2008, והציגה מספר מנטיותי הפוליטיות של מקיין כ"רפובליקני-עצמאי".

מקיין הופיע במספר סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה בזמן שהיה סנאטור מכהן. הוא הופיע בהופעות קמע אחדות ללא קרדיט בסדרה "24" ובסרט "לדפוק חתונה" ובסדרה "מחלקת גנים ונוף" אף הופיע פעמיים. מקיין גם אירח את סאטרדיי נייט לייב ב-2002 והופיעה בשני פרקים של התוכנית ב-2008[217].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Paul Alexander, Man of the People: The Life of John McCain, Hoboken, New Jersey: John Wiley & Sons, 2002, ISBN 0-471-22829-X
  • David Brock and Paul Waldman, Free Ride: John McCain and the Media, New York: Anchor Books, 2008, ISBN 0-307-27940-5
  • Elizabeth Drew, Citizen McCain, New York: Simon & Schuster, 2002, ISBN 0-641-57240-9
  • Barbara Silberdick Feinberg, John McCain: Serving His Country, Brookfield, Connecticut: Millbrook Press, 2000, ISBN 0-7613-1974-3
  • John G. Hubbell, P.O.W.: A Definitive History of the American Prisoner-Of-War Experience in Vietnam, 1964–1973, New York: Reader's Digest Press, 1976, ISBN 0-88349-091-9
  • John Karaagac, John McCain: An Essay in Military and Political History, Lanham, Maryland: Lexington Books, 2000, ISBN 0-7391-0171-4
  • Stuart I. Rochester and Frederick Kiley, Honor Bound: American Prisoners of War in Southeast Asia, 1961–1973, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1999, ISBN 1-55750-694-9
  • Cliff Schecter, The Real McCain: Why Conservatives Don't Trust Him and Why Independents Shouldn't, Sausalito, California: PoliPoint Press, 2008, ISBN 0-9794822-9-1
  • Matt Welch, McCain: The Myth of a Maverick, New York: Palgrave Macmillan, 2007, ISBN 0-230-60396-3

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Faith of My Fathers, Random House, August 1999, ISBN 0-375-50191-6
  • Worth the Fighting For, Random House, September 2002, ISBN 0-375-50542-3
  • Why Courage Matters: The Way to a Braver Life, Random House, April 2004, ISBN 1-4000-6030-3
  • Character Is Destiny: Inspiring Stories Every Young Person Should Know and Every Adult Should Remember, Random House, October 2005, ISBN 1-4000-6412-0
  • Hard Call: Great Decisions and the Extraordinary People Who Made Them, Hachette, August 2007, ISBN 0-446-58040-6
  • Thirteen Soldiers: A Personal History of Americans at War, Simon & Schuster, November 2014, ISBN 1-4767-5965-0
  • The Restless Wave: Good Times, Just Causes, Great Fights, and Other Appreciations, Simon & Schuster, May 2018, ISBN 978-1501178009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Atlantic Side: Society Notes, מתוך העיתון Panama American‏, 31 באוגוסט 1936 (באנגלית)
  2. ^ מייקל דובס, The Fact Checker: John McCain's Birthplace, באתר וושינגטון פוסט, 20 במאי 2008 (באנגלית)
  3. ^ מייקל דובס, The Fact Checker: Citizen McCain, באתר Wayback Machine (מאורכב מאתר וושינגטון פוסט), 2 במאי 2008 (באנגלית)
  4. ^ גארי בויד רוברטס, On the Ancestry, Royal Descent, and English and American Notable Kin of Senator John Sidney McCain IV, באתר האגודה הגנאלוגית היסטורית של ניו אינגלנד, 15 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  5. ^ ג'ייק טאפר וסוזי פרקר, McCain's ancestors owned slaves, באתר Wayback Machine (מאורכב מאתר סאלון), 15 בפברואר 2000 (באנגלית)
  6. ^ אורת' מאוורין, The Road Trip of 2 Lifetimes, and Still Going, באתר ניו יורק טיימס, 14 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  7. ^ ג'ון מיצ'האם, JOHN MCCAIN: HIDDEN DEPTHS, באתר ניוזוויק, 29 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  8. ^ דן נאווקי וביל מולר, CHAPTER II: AT THE NAVAL ACADEMY, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  9. ^ מייקל לייהי, A Turbulent Youth Under a Strong Father's Shadow, באתר וושינגטון פוסט, 31 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  10. ^ ג'ון ארנדל, Episcopal fetes a favorite son, באתר אלכסנדריה טיימס, 6 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  11. ^ A Brief History of the United States Naval Academy, באתר האקדמיה הימית של ארצות הברית, 27 באפריל 2008 (באנגלית)
  12. ^ Changing Educational Goals at the United States Naval Academy, באתר אייר יוניברסיטי, מאי-יוני 1977 (באנגלית)
  13. ^ ג'יימס טראוב, What a Naval Officer Now Knows, באתר ניו יורק טיימס, 19 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  14. ^ מרק בודן, בן לאדן - החיסול, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2012, עמוד 66.
  15. ^ דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: Arizona, the early years, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  16. ^ דוויין גילברטסון, McCain, his wealth tied to wife's family beer business, באתר אריזונה ריפבליק, 23 בינואר 2007 (באנגלית)
  17. ^ דאגלס פרנץ, THE 2000 CAMPAIGN: THE ARIZONA TIES; A Beer Baron and a Powerful Publisher Put McCain on a Political Path, באתר ניו יורק טיימס, 21 בפברואר 2000 (באנגלית)
  18. ^ ג'ודי קנטור ודייוויד מ. האלבפינגר, Behind McCain, Outsider in Capital Wanting Back In, באתר ניו יורק טיימס, 17 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  19. ^ אירווין מולוטסקי, Mockery of Bush an Attempt To Be Funny, Forbes Says, באתר ניו יורק טיימס, 6 בדצמבר 1999 (באנגלית)
  20. ^ ר. וו. אפל ג'וניור, NATIONAL ROLE IS SEEN FOR ARIZONA NOMINEE, באתר ניו יורק טיימס, 2 בנובמבר 1986 (באנגלית)
  21. ^ מאט באי, The McCain Doctrines, באתר ניו יורק טיימס, 18 במאי 2008 (באנגלית)
  22. ^ פיט יוסט, McCain linked to group in Iran-Contra affair, באתר סן פרנסיסקו כרוניקל, 7 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  23. ^ אלנה שור, US election: Democrats threaten to hit McCain on Iran-Contra link, באתר הגרדיאן, 7 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  24. ^ דייוויד ד. קירקפטריק, Writing Memoir, McCain Found a Narrative for Life, באתר ניו יורק טיימס, 12 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  25. ^ דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: McCain becomes the 'maverick', באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  26. ^ ג'ון דינגס, La desconocida cita entre John McCain y Pinochet, באתר Centro de Investigación e Información Periodística‏, 24 באוקטובר 2008 (בספרדית)
  27. ^ מברקו של מקיין לשגרירות האמריקאית בסנטיאגו, מחלקת המדינה של ארצות הברית, 10 בינואר 1986 (באנגלית)
  28. ^ 28.0 28.1 דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: The Senate calls, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  29. ^ דירק ג'ונסון, Ex-Gov. Mecham Raises Hackles Again in Arizona, באתר ניו יורק טיימס, 8 באוגוסט 1990 (באנגלית)
  30. ^ ג'יימס בנט, ג'ון ה. קושמן ג'וניור, ג'יימס דאו וכתבים אחרים, THE 1992 ELECTIONS: STATE BY STATE; West, באתר ניו יורק טיימס, 5 בנובמבר 1992 (באנגלית)
  31. ^ מייקל לייהי, McCain: A Question of Temperament, באתר וושינגטון פוסט, 20 באפריל 2008 (באנגלית)
  32. ^ רוברט ריינהולד, Arizona Struggles Anew to Erase Its Negative Image, באתר ניו יורק טיימס, 16 בנובמבר 1990 (באנגלית)
  33. ^ דייוויד ג'קסון, McCain: Life shaped judgment on use of force, באתר USA Today‏, 25 במרץ 2008 (באנגלית)
  34. ^ ג'ון מ. ברודר, Despite a Secret Pact by Gore in '95, Russian Arms Sales to Iran Go On, באתר ניו יורק טיימס, 13 באוקטובר 2000 (באנגלית)
  35. ^ Excerpts of Statement By Senate Ethics Panel, באתר ניו יורק טיימס, 28 בפברואר 1991 (באנגלית)
  36. ^ ריצ'רד ל. ברק, Ethics Committee is Urged to Clear 2 of 5 in Savings Inquiry, באתר ניו יורק טיימס, 2 בספטמבר 1990 (באנגלית)
  37. ^ הלן דיוואר, Panel Finds 'Credible Evidence' Cranston Violated Ethics Rules, באתר וושינגטון פוסט, 8 בפברואר 1991 (באנגלית)
  38. ^ ר. קורט קיקווד, Evidence of POWs From Vietnam, באתר ניו אמריקן, 1 בספטמבר 2018 (באנגלית)
  39. ^ ג'יימס ולאש, GOOD MORNING, VIETNAM, באתר מגזין טיים, 24 ביולי 1995 (באנגלית)
  40. ^ ג'ון אלוסויס פארל, At the center of power, seeking the summit, באתר בוסטון גלוב, 21 ביוני 2003 (באנגלית)
  41. ^ תוכן החוק במלואו (באנגלית)
  42. ^ Campaign Finance Bill Likely Dead For The Year, באתר CNN‏, 26 בפברואר 1998 (באנגלית)
  43. ^ דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: Overcoming scandal, moving on, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  44. ^ ביוגרפיה: הסנאטור ג'ון מקיין, באתר פוקס ניוז, 23 בינואר 2003 (באנגלית)
  45. ^ ריצ'רד ברנסטיין, BOOKS OF THE TIMES; Standing Humbly Before a Noble Family Tradition, באתר ניו יורק טיימס, 1 באוקטובר 1999 (באנגלית)
  46. ^ "אמונה של אבותיי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  47. ^ סוכנות הידיעות, מקיין הכריז באורח רשמי על מועמדותו לנשיאות, באתר CNN‏, 27 בספטמבר 1999 (באנגלית)
  48. ^ פרנק ברוני, Quayle, Outspent by Bush, Will Quit Race, Aide Says, באתר ניו יורק טיימס, 27 בספטמבר 1999 (באנגלית)
  49. ^ George Bush, באתר webcitation.org (באנגלית)
  50. ^ 50.0 50.1 דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: The 'maverick' runs, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  51. ^ Tricks, South Carolina and John McCain, באתר The Nation‏, 14 בינואר 2008 (באנגלית)
  52. ^ US President - R Primaries, באתר Our Campaigns (באנגלית)
  53. ^ דייוויד פיירסטון ואליסון מיטצ'ל, THE 2000 CAMPAIGN: THE OVERVIEW; In Hot Debate, Bush and McCain Collide Over Campaign's Tactics, באתר ניו יורק טיימס, 16 בפברואר 2000 (באנגלית)
  54. ^ פיטר בייקר, Alliance and Rivalry Link Bush, McCain, באתר וושינגטון פוסט, 29 באפריל 2007 (באנגלית)
  55. ^ אליזבת בומלייר, Two McCain Moments, Rarely Mentioned, באתר ניו יורק טיימס, 24 במרץ 2008 (באנגלית)
  56. ^ ג'יימס קארניי, Frenemies: The McCain-Bush Dance, באתר מגזין טיים, 16 ביולי 2008 (באנגלית)
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 57.3 57.4 57.5 ביל נאווקי וביל מולר, McCain Profile: The 'maverick' and President Bush, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  58. ^ פירוט ההצבעה על הרפורמה בסנאט, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
  59. ^ ג'ון מקיין, [No Substitute for Victory: War is hell. Let's get on with it], וול סטריט ג'ורנל, 26 באוקטובר 2001 (באנגלית)
  60. ^ Senate bill would implement 9/11 panel proposals, באתר CNN‏, 8 בספטמבר 2004 (באנגלית)
  61. ^ פול אלכסנדר, איש האנשים: חייו של ג'ון מקיין, הוצאת ג'ון וילי ובניו, 2002, עמ' 168 (באנגלית)
  62. ^ McCain turns Bush on Iraq war surge, באתר וושינגטון טיימס, 21 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  63. ^ דן נאווקי וביל מולר, McCain Profile: The 'maverick' goes establishment, באתר אריזונה ריפבליק, 1 במרץ 2007 (באנגלית)
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 דן באלץ וג'ים ואנדהיי, McCain's Resistance Doesn't Stop Talk of Kerry Dream Ticket, באתר וושינגטון פוסט, 12 ביוני 2004 (באנגלית)
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 דייוויד מ. האלבפינגר, McCain Is Said to Tell Kerry He Won't Join, באתר Wayback Machine (המקור בניו יורק טיימס, מתאריך 12 ביוני 2004) (באנגלית)
  66. ^ AP‏, McCain: I'd 'entertain' Democratic VP slot, באתר USA Today‏, 10 במרץ 2004 (באנגלית)
  67. ^ שון לפלין, McCain praises Bush as 'tested', באתר CNN‏, 31 באוגוסט 2004 (באנגלית)
  68. ^ Senators compromise on filibusters, באתר CNN‏, 24 במאי 2005 (באנגלית)
  69. ^ קארל האלס, Distrust of McCain Lingers Over ’05 Deal on Judges, באתר ניו יורק טיימס, 25 בפברואר 2008 (באנגלית)
  70. ^ משרד דובר הבית הלבן, Fact Sheet: Border Security and Immigration Reform, באתר Wayback Machine (המקור נלקח מאתר הבית הלבן, 17 במאי 2007) (באנגלית)
  71. ^ רויטרס, מקיין אצל לטרמן: אתמודד לנשיאות, באתר ynet, 1 במרץ 2007
  72. ^ AP, מקיין: איני המועמד הכי צעיר, אבל אני הכי מנוסה, באתר ynet, 25 באפריל 2007
  73. ^ ג'פרי ה. ברינבאום וג'ון סולומון, McCain's Unlikely Ties to K Street, באתר וושינגטון פוסט, 31 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  74. ^ דייוויד ד. קיקפטריק, McCain Lags in Income, but Excels in Spending, באתר ניו יורק טיימס, 15 באפריל 2007 (באנגלית)
  75. ^ רוברט יון, McCain lags in fundraising, cuts staff, באתר CNN‏, 2 ביולי 2007 (באנגלית)
  76. ^ Lagging in Fundraising, McCain Reorganizes Staff, באתר NPR‏, 2 ביולי 2007 (באנגלית)
  77. ^ ליז סידוטי, McCain Campaign Suffers Key Shakeups, באתר האוקלהומן, 10 ביולי 2007 (באנגלית)
  78. ^ ג'ונתן מרטין, McCain's comeback plan, באתר פוליטיקו, 19 ביוני 2007 (באנגלית)
  79. ^ McCain sees resurgence in his run for president, מאורכב מתוך אתר The Des Moines Register‏, 17 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  80. ^ יצחק בן-חורין, מקיין - המועמד הרפובליקני; קלינטון עדיין במרוץ, באתר ynet, 5 במרץ 2008
  81. ^ מייקל דובס, McCain's Birth Abroad Stirs Legal Debate, באתר וושינגטון פוסט, 2 במאי 2008 (באנגלית)
  82. ^ דנה באש, With McCain, 72 is the new... 69?, באתר CNN‏, 4 בספטמבר 2006 (באנגלית)
  83. ^ לורנס אלטמן, On the Campaign Trail, Few Mentions of McCain’s Bout With Melanoma, באתר ניו יורק טיימס, 9 במרץ 2008 (באנגלית)
  84. ^ סוכנות הידיעות, Medical records show McCain is in good health, באתר Wayback Machine (המקור נלקח מאתר הרלד טריביון, 23 במאי 2008) (באנגלית)
  85. ^ סוכנות הידיעות, Obama, McCain Fail To Agree On Town Halls, באתר CBS‏, 13 ביוני 2008 (באנגלית)
  86. ^ דן באלץ ומייקל ד. שיר, McCain Puts New Strategist Atop Campaign, באתר וושינגטון פוסט, 3 ביולי 2008 (באנגלית)
  87. ^ ג'פרי ה. בירנבאום וג'ון סולומון, Aide Helped Controversial Russian Meet McCain, באתר וושינגטון פוסט, 25 בינואר 2008 (באנגלית)
  88. ^ מארק אמס וארי ברמן, McCain’s Kremlin Ties, באתר The Nation‏, 1 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  89. ^ יצחק בן-חורין, מקיין בצרות: מפסיד במדינות שבהן בוש ניצח, באתר ynet, 5 באוקטובר 2008
  90. ^ סקר בארה"ב: אובמה מוביל ב-14% על מקיין, באתר ערוץ עשר, 15 באוקטובר 2008
  91. ^ יצחק בן-חורין, מקיין בחר במושלת אלסקה שרה פיילין לסגניתו, באתר ynet, 31 באוגוסט 2008
  92. ^ יצחק בן-חורין, דוגמנית, כתבת ומושלת אהודה: סגניתו של מקיין, באתר ynet, 29 באוגוסט 2008
  93. ^ יצחק בן-חורין, פיילין מביכה: אני קוראת את כל המגזינים, באתר ynet, 1 באוקטובר 2008
  94. ^ סוכנויות הידיעות, 60% מהאמריקנים: לשרה פיילין אין די ניסיון, באתר ynet, 2 באוקטובר 2008
  95. ^ יצחק בן-חורין, מקיין השהה את הקמפיין בגלל המשבר הכלכלי, באתר ynet, 24 בספטמבר 2008
  96. ^ ג'ונתן וייסמן, How McCain Stirred a Simmering Pot, באתר וושינגטון פוסט, 27 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  97. ^ יצחק בן-חורין, מקיין הודיע: אופיע לעימות עם אובאמה, באתר ynet, 26 בספטמבר 2008
  98. ^ יצחק בן-חורין, ארה"ב: בוש, מקיין ואובאמה דנו בהצלת המשק, באתר ynet, 26 בספטמבר 2008
  99. ^ יצחק בן-חורין, אובאמה ומקיין החליפו האשמות על המשבר, באתר ynet, 8 באוקטובר 2008
  100. ^ אילן גורן וגיל תמרי, סקר: אובמה ניצח בעימות, פרשנים: מקיין היה טוב יותר, באתר ערוץ עשר, 16 באוקטובר 2008
  101. ^ רויטרס‏, האם ברק אובמה סוציאליסט?, באתר וואלה! NEWS‏, 18 באוקטובר 2008
  102. ^ טל שניידר, ג'ו השרברב גנב את ההצגה, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2008
  103. ^ יצחק בן-חורין, ארה"ב: אובאמה הסתבך בגלל כומר פרובוקטיבי, באתר ynet, 15 במרץ 2008
  104. ^ ג'ונתן מאן, החבר הבעייתי של אובמה, באתר nrg‏, 24 באפריל 2008
  105. ^ יצחק בן-חורין, מקיין יצא להגנת אובאמה וספג קריאות בוז, באתר ynet, 11 באוקטובר 2008
  106. ^ סוכנויות הידיעות, ‏צפו בשערורייה החדשה של טראמפ: "איך אפשר להיפטר מהמוסלמים?", באתר מעריב השבוע, 18 ביולי 2015
  107. ^ מאט באי, A Turning Point in the Discourse, but in Which Direction?, באתר ניו יורק טיימס, 8 בינואר 2011 (באנגלית)
  108. ^ יצחק בן-חורין, ארה"ב אמרה את דברה: אובאמה נבחר לנשיא, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
  109. ^ יצחק בן-חורין, מקיין מכיר בהפסד: ניצחון אובאמה - רגע היסטורי, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
  110. ^ אהרון ברנע, ‏ג'ון מקיין הפסיד בכבוד, באתר ‏mako‏‏, ‏5 בנובמבר 2008‏
  111. ^ עופר קניג, הבחירות בארצות הברית: ברק אובמה, ובגדול, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 בנובמבר 2008
  112. ^ ג'ייק טאפר, Obama, McCain Meet While Bill Speaks About Hillary, באתר ABC‏, 17 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  113. ^ כריס קיליזה, McCain's Next Step: Re-Election in 2010, באתר וושינגטון פוסט, 19 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  114. ^ טום ברון, Obama speech strong but anti-climatic, באתר Wayback Machine (מאורכב מתוך אתר ניוזדיי, 20 בינואר 2009) (באנגלית)
  115. ^ קארל האלס, Senators Reach Deal on Stimulus Plan as Jobs Vanish, באתר ניו יורק טיימס, 6 בפברואר 2009 (באנגלית)
  116. ^ גרג גירוקס, McCain: Maverick No More?, באתר Wayback Machine (מאורכב מאתר CQ Politics‏, 19 באוגוסט 2009) (באנגלית)
  117. ^ ג'יי ניוטון-סמול, John McCain: Can He Mend Fences with the Right?, באתר מגזין טיים, 8 באוקטובר 2009 (באנגלית)
  118. ^ ליסה לרר, McCain slams 'horrendous' climate bill, באתר פוליטיקו, 19 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  119. ^ ג'ניפר סטיינהאואר, From Right of Radio Dial, a Challenge to McCain, באתר ניו יורק טיימס, 8 בפברואר 2010 (באנגלית)
  120. ^ פיטר סלבין, Hard line on immigration marks GOP race in Arizona, בתאר וושינגטון פוסט, 22 במאי 2010 (באנגלית)
  121. ^ סוזן פייג', ריצ'רד וולף ומימי הול, White House races for game plan, באתר USA Today‏, 14 בפברואר 2011 (באנגלית)
  122. ^ סוכנות הידיעות האמריקאית, McCain: Libyan rebels are "my heroes", באתר CBS‏, 22 באפריל 2011 (באנגלית)
  123. ^ טד בארט, Senate passes defense bill with detainee policy compromise, באתר CNN‏, 2 בדצמבר 2011 (באנגלית)
  124. ^ הולי גילברט, McCain on campaign finance: 'The system is broken', באתר CNN‏, 17 ביוני 2012 (באנגלית)
  125. ^ ג'ניפר סטיינהאואר, Once a Rebel, McCain Now Walks the Party Line, באתר ניו יורק טיימס, 27 ביולי 2012 (באנגלית)
  126. ^ ג'ייק טאפר, Ambassador Susan Rice: Libya Attack Not Premeditated, באתר ABC‏, 16 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  127. ^ ג'ניפר בנדרי, John McCain: Libya Attacks On U.S. Officials Were Planned By Terrorists, באתר הפינגטון פוסט, 16 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  128. ^ ארה"ב: סוזן רייס פורשת מהמרוץ לתפקיד שרת החוץ, באתר וואלה! NEWS‏, 13 בדצמבר 2012
  129. ^ יצחק בן-חורין, ג'ון מקיין חדר לשטח סוריה ונפגש עם מורדים, באתר ynet, 28 במאי 2013
  130. ^ איבון וינגט סנצ'ז, Arizona GOP censures McCain for ‘disastrous’ record, באתר אריזונה ריפבליק, 25 ביוני 2015 (באנגלית)
  131. ^ קווין בארון, McCain Calls for Obama’s National Security Team to Resign Over Iraq, באתר National Journal‏, 12 ביוני 2014 (באנגלית)
  132. ^ דייוויד בראנסטורם, India seeks assurances from U.S. over spying reports, באתר רויטרס, 2 ביולי 23014 (באנגלית)
  133. ^ מייקל הופמן, GOP Win Sets Stage for McCain to Put Pressure on Pentagon, Industry, באתר Military.com‏, 5 בנובמבר 2015 (באנגלית)
  134. ^ ג'ניפר סטיינהאואר, With Chairmanship, McCain Seizes Chance to Reshape Pentagon Agenda, באתר ניו יורק טיימס, 9 ביוני 2015 (באנגלית)
  135. ^ קיילי צ'ייני, McCain announces reelection bid, באתר פוליטיקו, 7 באפריל 2015 (באנגלית)
  136. ^ מנו ראג'ו וקיילי צ'ייני, Is the tea party afraid of John McCain?, באתר פוליטיקו, 15 באפריל 2015 (באנגלית)
  137. ^ מייקל קרוולי, Kerry and McCain: Once friends, now foes, באתר פוליטיקו, 13 במאי 2015 (באנגלית)
  138. ^ לי פאנג, U.S. SENATORS HEM AND HAW ON SAUDI ARABIA’S HUMAN RIGHTS ABUSES, באתר The Intercept‏, 1 באוקטובר 2015 (באנגלית)
  139. ^ סוכנויות הידיעות‏, רומני יצא נגד טראמפ: "הוא זיוף"; המועמד השיב אש: "הוא התחנן לתמיכתי", באתר וואלה! NEWS‏, 4 במרץ 2016
  140. ^ ניו יורק טיימס, הגרדיאן והארץ, הסנאטור ג'ון מקיין מת ממחלת הסרטן בגיל 81, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2018
  141. ^ מאנו ראג'ו, Flake, McCain split over backing Trump, באתר CNN‏, 6 במאי 2016 (באנגלית)
  142. ^ רועי סמיוני, השריף הגיי, המהגרת וקצין הצבא. הקרב על הקונגרס, באתר ynet, 3 בנובמבר 2016
  143. ^ בוגרס אוורט, How McCain finally decided he couldn't stomach Trump anymore, באתר פוליטיקו, 8 באוקטובר 206 (באנגלית)
  144. ^ מארק ז. בארבאק, As John McCain fights for reelection, the Trump problem cuts two ways — both against him, באתר לוס אנג'לס טיימס, 24 באוגוסט 2016 (באנגלית)
  145. ^ מאט פולר, John McCain Unendorses Donald Trump, באתר הפינגטון פוסט, 8 באוקטובר 2016 (באנגלית)
  146. ^ סקוט שיין ומאט פלגנהיימר, Countering Trump, Bipartisan Voices Strongly Affirm Findings on Russian Hacking, באתר ניו יורק טיימס, 5 בינואר 2017 (באנגלית)
  147. ^ ג'ורדן קרני, Senate rejects effort to block Saudi arms sale, באתר The Hill‏, 13 ביוני 2017 (באנגלית)
  148. ^ דן נאווקי, McCain is not happy with the new Senate health bill. Here's what he wants, באתר אריזונה ריפבליק, 14 ביולי 2017 (באנגלית)
  149. ^ כריסטין ואנג, Trump praises Xi soon after death of Chinese dissident, באתר CNBC‏, 13 ביולי 2017 (באנגלית)
  150. ^ סוזן פרצ'יו, John McCain to punish Myanmar in defense bill, באתר דה וושינגטון אקזמינר, 12 בספטמבר 2017 (באנגלית)
  151. ^ ג'וש דלק, McCain: Iran has literally been getting away with murder, באתר The Hill‏, 13 באוקטובר 2017 (באנגלית)
  152. ^ אורלי אזולאי, ‏הסנאטור מקיין חולה בסרטן במוח, באתר "ידיעות אחרונות", 21 ביולי 2017
  153. ^ עומרי נחמיאס‏, ג'ון מקיין אובחן כחולה בסרטן במוחו: "גיבור שיתמודד בנחישות", באתר וואלה! NEWS‏, 20 ביולי 2017
  154. ^ McCain tweets: I'll be back soon, so stand-by, באתר פוליטיקו, 20 ביולי 2017 (באנגלית)
  155. ^ סוכנויות הידיעות, למרות הסרטן: ג'ון מקיין יגיע להצבעה בסנאט, באתר ynet, 25 ביולי 2017
  156. ^ סוכנויות הידיעות‏, ושוב, מקיין: המהלך של טראמפ לביטול אובמקר ספג מכה כואבת, באתר וואלה! NEWS‏, 23 בספטמבר 2017
  157. ^ סוכנויות הידיעות, מכה אנושה לטראמפ: הסנאט דחה ביטול "אובמה-קר", באתר ynet, 28 ביולי 2017
  158. ^ מערכת ישראל היום, ‏משפחתו של ג'ון מקיין: "הוא הפסיק את הטיפול בסרטן", באתר ישראל היום, 24 באוגוסט 2018
  159. ^ רויטרס, ‏סוף המאבק: ג'ון מקיין הפסיק את הטיפול בסרטן בו הוא חולה, באתר מעריב השבוע, 24 באוגוסט 2018
  160. ^ עמרי נחמיאס וסוכנויות הידיעות‏, שרד את השבי והתמודד לנשיאות: הסנאטור ג'ון מקיין מת מסרטן בגיל 81, באתר וואלה! NEWS‏, 26 באוגוסט 2018
  161. ^ סוכנויות הידיעות, הסנאטור הרפובליקני והמועמד לנשיאות לשעבר ג׳ון מקיין מת בגיל 81, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 26 באוגוסט 2018
  162. ^ סוכנויות הידיעות, מקיין נטמן בטקס אשכבה פרטי ליד חברו הטוב מתקופת הצי, באתר Hebrew News‏, 3 בספטמבר 2018
  163. ^ סרטונים גיבור מלחמה ופוליטיקאי ישר: פרידה מג'ון מקיין, כתבתו של מואב ורדי בכאן 11, 26 באוגוסט 2018 באתר יוטיוב
  164. ^ AP, מקיין במסר אחרון: "די לפילוג". טראמפ לא יבוא להלוויה, באתר ynet, 28 באוגוסט 2018
  165. ^ גם על שרה פיילין נאסר להגיע להלוויית ג'ון מקיין, באתר ynet, 31 באוגוסט 2018
  166. ^ ג'וש מאייר, McCain's choice of Russian dissident as pallbearer is final dig at Putin, Trump, באתר פוליטיקו, 28 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  167. ^ סוכנויות הידיעות, חוזר לגבעת הקפיטול: הרפובליקן ג'ון קייל מחליף את ג'ון מקיין המנוח בסנאט, באתר Hebrew News‏, 4 בספטמבר 2018
  168. ^ מריה פולטה, Former U.S. Sen. Jon Kyl will be John McCain's successor in the U.S. Senate, באתר אריזונה ריפבליק, 4 בספטמבר 2018 (באנגלית)
  169. ^ מרי ג'ו פיצל, Six presidents, nation, world react to John McCain's death, באתר אריזונה ריפבליק, 25 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  170. ^ מורגן גלסטרטר, Biden on McCain's death: 'He never lost sight of what he believed most: Country First', באתר The Hill‏, 25 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  171. ^ STATEMENT BY TRICIA NIXON COX AND JULIE NIXON EISENHOWER ON THE PASSING OF SENATOR JOHN MCCAIN, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון (באנגלית)
  172. ^ סקוט מורגן, Taiwan expresses condolences over death of John McCain, באתר Taiwan News‏, 26 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  173. ^ סוכנויות הידיעות, Trudeau, Harper among Canadians paying tribute to U.S. Sen. John McCain, באתר CBS‏, 25 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  174. ^ The Latest: Services and Other Events Set for McCain, באתר U.S. News & World Report‏, 26 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  175. ^ נתניהו על מותו של ג׳ון מקיין: "פטריוט אמריקני גדול וידיד אמת של ישראל״, באתר חדשות 0404‏, 26 באוגוסט 2018
  176. ^ נתניהו: תמיד אוקיר בלבי את הידידות האיתנה של ג'ון מקיין כלפי עם ישראל, באתר ynet, 26 באוגוסט 2018
  177. ^ ציוצה של שקד בטוויטר המספיד את מקיין, באתר טוויטר, 25 באוגוסט 2018
  178. ^ ציוצו של לפיד בטוויטר המספיד את מקיין, באתר טוויטר, 25 באוגוסט 2018
  179. ^ חזקי ברוך, נתניהו: ישראל מצדיעה לג'ון מקיין, באתר ערוץ 7, 26 באוגוסט 2018
  180. ^ יוני גרין, אבל בארה"ב: ג׳ון מקיין, הסנאטור ידיד ישראל, מת מסרטן בגיל 81, באתר חרדים10, 26 באוגוסט 2018
  181. ^ בישראל מספידים את הסנאטור ג'ון מקיין: "ירד מבמת חייו כגיבור", באתר מעריב השבוע, 26 באוגוסט 2018
  182. ^ יונתן פולק, ידיד אמת של ישראל: הסנטור ג'ון מקיין נפטר הלילה, באתר אקטואליק, 26 באוגוסט 2018
  183. ^ סוכנויות הידיעות‏, דיווח: בבית הלבן שיבחו את ג'ון מקיין, אך טראמפ מסר הצהרה מצומצמת, באתר וואלה! NEWS‏, 27 באוגוסט 2018
  184. ^ סוכנויות הידיעות, שיחת היום בוושינגטון: הקטנוניות של טראמפ בנוגע למותו של מקיין, באתר Hebrew News‏, 27 באוגוסט 2018
  185. ^ ג'ון ורהובק, Bipartisan group of governors orders flags at half-staff through McCain's burial, באתר ABC‏, 27 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  186. ^ ניו יורק טיימס, רויטרס, AP והארץטראמפ הורה להשיב את דגל ארה"ב בבית הלבן לחצי התורן לזכרו של ג'ון מקיין, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2018
  187. ^ גיא כהן, מות מקיין: הדגל שוב הורד לחצי התורן, באתר ערוץ 7, 28 באוגוסט 2018
  188. ^ קן מאייר, Trump Issues Statement on McCain After Silence Met With Criticism: ‘I Respect’ His Service, באתר Mediaite‏, 27 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  189. ^ 189.0 189.1 The Separate Peace of John And Carol - כתבה בוושינגטון פוסט
  190. ^ McCain’s broken marriage fractured other ties as well - כתבה בלוס אנג'לס טיימס
  191. ^ Cindy’s fortune: An asset and a liability באתר Politico
  192. ^ 192.0 192.1 192.2 192.3 רן דגוני, ‏ג'ון מקיין, ידיד ישראל: מה הוא חשב על נתניהו, אובמה וטראמפ, באתר גלובס, 26 באוגוסט 2018
  193. ^ תוכן הנאום במלואו, באתר הרשמי של הסנאטור ג'ון מקיין, 23 באפריל 2002 (באנגלית)
  194. ^ חנן גרינברג וסוכנויות הידיעות, צה"ל הפציץ את מעוז החיזבאללה בביירות, באתר ynet, 14 ביולי 2006
  195. ^ סוכנות הידיעות האמריקאית, McCain: Israel's response is appropriate, באתר Wayback Machine (המקור נלקח מאתר tucson.com, מתאריך 16 ביולי 2006) (באנגלית)
  196. ^ אלחנן שפייזר, ‏גיבור אמריקני, תומך ישראל: פרידה מג'ון מקיין, בעיתון מקור ראשון, 26 באוגוסט 2018
  197. ^ סוכנות הידיעות, Sen. McCain calls for release of Israeli spy, באתר וושינגטון פוסט, 10 במרץ 2011 (באנגלית)
  198. ^ סרקוזי: "נתניהו שקרן", אובמה: "לך נמאס ממנו?", באתר וואלה! NEWS‏, 8 בנובמבר 2011
  199. ^ חזקי ברוך, סרקוזי לאובמה: נתניהו שקרן, באתר ערוץ 7, 8 בנובמבר 2011
  200. ^ סרטונים הסנאטור ג'ון מקיין חולק את השקפותיו על ישראל, ריאיון עיתונאי לרשת הטלוויזיה האמריקאית ABC‏, 18 ביולי 2014 (באנגלית) באתר יוטיוב
  201. ^ STATEMENT BY SASC CHAIRMAN JOHN McCAIN ON U.N. SECURITY COUNCIL’S PASSAGE OF ISRAELI SETTLEMENTS RESOLUTION, באתר הרשמי של הסנאטור ג'ון מקיין, 23 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  202. ^ McCAIN ON PRESIDENT TRUMP’S DECISION TO RECOGNIZE JERUSALEM AS CAPITAL OF ISRAEL, באתר הרשמי של הסנאטור ג'ון מקיין, 6 בדצמבר 2017 (באנגלית)
  203. ^ 203.0 203.1 ג'וליה קלר, Me? A bad temper?, באתר שיקגו טריביון, 1 במאי 2008 (באנגלית)
  204. ^ ג'ניפר סטיינהאואר, Bridging 4 Decades, a Large, Close-Knit Brood, באתר ניו יורק טיימס, 27 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  205. ^ רוג'ר סימון, McCain's Health and Age Present Campaign Challenge, באתר פוליטיקו, 24 בינואר 2007 (באנגלית)
  206. ^ מייקל לואיס, I Liked a Pol, באתר ניו יורק טיימס מגזין, 21 בנובמבר 1999 (באנגלית)
  207. ^ דייוויד מרגוליק, MCCAIN THE MAVERICK FIGHTS FOR HIS SOUL: MARGOLICK, באתר ניוזוויק, 2 באפריל 2010 (באנגלית)
  208. ^ ג'יימס פאלווס, The Mystery of John McCain, באתר The Atlantic‏, 3 בדצמבר 2010 (באנגלית)
  209. ^ דייוויד קורן, A joke too bad to print?, באתר Wayback Machine (מאורכב מאתר סלון, 25 ביוני 1998) (באנגלית)
  210. ^ ג'ניפר סטיינאואר, Foreign Policy's Bipartisan Trio Becomes Republican Duo, באתר ניו יורק טיימס, 26 בנובמבר 2012 (באנגלית)
  211. ^ מייקל הירש, A Conversation About What’s Worth the Fight, באתר Wayback Machine (מאורכב מאתר ניוזוויק, 7 באפריל 2008) (באנגלית)
  212. ^ On The HUSTINGS, באתר ניו יורק סאן, 21 באפריל 2008 (באנגלית)
  213. ^ פול קיין, GOP Senators Reassess Views About McCain, באתר וושינגטון פוסט, 4 בפברואר 2008 (באנגלית)
  214. ^ מייקל קראניש, Famed McCain temper is tamed, באתר בוסטון גלוב, 27 בינואר 2008 (באנגלית)
  215. ^ מערכת העיתון, John McCain, American patriot, באתר שיקגו טריביון, 25 באוגוסט 2018 (באנגלית)
  216. ^ אליזבת בומילר, Two McCain Moments, Rarely Mentioned, באתר ניו יורק טיימס, 24 במרץ 2008 (באנגלית)
  217. ^ ג'ון מקיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)