פפירוס ברוקלין 35.1446
| פרטי הממצא | |
|---|---|
| סוג | מסמך |
| חומרים | פפירוס, דיו |
| אורך | 182 ס"מ |
| רוחב | 29.2 ס"מ |
| תוכן הממצא | |
| כתב | כתב היראטי |
| יצירת הממצא | |
| תאריך יצירה | 1809–1743 לפנה"ס |
| תרבות | מצרים העתיקה |
| פרטי האתר והחפירה | |
| תאריך גילוי | 1881–1896 |
| התגלה בידי | צ'ארלס אדווין וילבור |
| שם אתר | תבאי |
| פרטי הממצא כיום | |
| מיקום נוכחי | מוזיאון ברוקלין, ניו יורק |
  | |
פפירוס ברוקלין 35.1446 (באנגלית: Brooklyn Papyrus 35.1446) הוא הכינוי המודרני שניתן למסמך מצרי עתיק המתוארך למאה ה-17 לפנה"ס. המסמך מציג רשימות של תושבים מצריים. על צידו הקידמי מופיעה רשימה של 80 אזרחים, ועל צידו האחורי מופיעה רשימה של 95 עבדים, רובם ממוצא מערב אסייאתי, שמי או כנעני. המסמך כתוב בכתב היראטי, וככל הנראה נכתב באזור העיר תבאי. תהליך שחזורו המלא של המסמך הושלם ב-1955, והיום הוא שמור במוזיאון ברוקלין שבניו יורק.[1]
היסטוריית המסמך[עריכת קוד מקור | עריכה]
את כתבי הפפירוס גילה הארכאולוג צ'ארלס אדווין וילבור במצרים באחד ממסעותיו לאורך נהר הנילוס בשנים 1881–1896. נראה שכל הכתבים נמצאו בקרבת העיר תבאי שבמצרים. הנתונים שסיפק וילבור ביומנו אינם מספקים לצורך זיהוי המקום המדויק בו נמצאו הכתבים, ולכן מקום הגילוי של הכתבים מסתמך על הכתוב בהם בלבד, ונמצא בגדר השערה. וילבור הביא את ממצאיו לבריטניה, ולאחר מותו ב-1896 הבעלות על הכתבים עברה לאלמנתו. בשלב מסוים, בתו של וילבור קיבלה את הכתבים.[2]
בשנת 1935 החליטה בתו של וילבור להעביר חלק מממצאיו למחלקה המצרית במוזיאון ברוקלין. בין ממצאיו שהועברו למוזיאון הועברו גם כן כתבי הפפירוס, שבאותו הזמן היו בנויים מכ-600 חתיכות מפורקות. החתיכות הגדולות ביותר הוצגו לראווה במחלקה המצרית במוזיאון, בעוד ששאר החתיכות לא קיבלו יחס רב. בשנת 1938, הארכאולוג אלן גרדינר זיהה את חלק מהכתבים בתור "רשימה של עבדים זרים". 10 שנים לאחר מכן, בשנת 1948, נערך הניסיון הראשון להרכבת המסמך מבין החתיכות הרבות שהוחזקו במוזיאון, אך ניסיון זה עלה בתוהו.[2]
בין השנים 1950 ו-1952 התקיים ניסיון נוסף, ביוזמת מוזיאון ברוקלין, לבניית מסמך מ-600 החתיכות הזמינות. בשנת 1952, הצטרף האגיפטולוג ויליאם כריסטופר הייז למאמצים אלו. הייז מספר כי "העבודה הייתה מפרכת, לא רק עקב המספר העצום של החתיכות, אלא גם כי חתיכות רבות מהמסמך היו חסרות במאגר". לקראת סוף יוני בשנת 1952, כמעט כל החתיכות הזמינות חוברו יחדיו למסמך בודד, מלבד כ-50 קטעים קטנים שלהם עוד לא נמצא מקום מתאים. בשנת 1955 המסמך השלם פורסם על ידי הייז.[3]
תוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכן המסמך מחולק לשני צדדים - צידו הקידמי וצידו האחורי. המסמך נכתב באופן מתמשך לאורך שנים רבות על ידי כותבים שונים מערים שונות.[1]
צד קידמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק העליון של צידו הקידמי של המסמך מופיעה רשימה של 80 תושבים מצריים שברחו או נעלמו טרם סיימו את המטלות שהובאו להן על ידי השלטון. עקב חזרה על חלק מהשמות יותר מפעם אחת, נראה שמדובר ב-76 תושבים מצריים ולא ב-80. הרוב המוחלט של התושבים הם זכרים. בכל שורה, ראשית מופיע שם אביו של התושב, ולאחר מכן שמו הפרטי של התושב, באופן הבא:
6. הבן של סנייב, סובחוטפה
7. הבן של מנקחור, סנוורסט
8. הבן של אידנימירואשאו, אמנמחת
מרבית השמות המופיעים ברשימה הם שמות שהיו נפוצים בתקופת הממלכה התיכונה, ועל פי זיהוי השמות הללו ניתן לתארך את המסמך לתקופתה המאוחרת של הממלכה. השמות ברשימה הם שמות מקומיים הכוללים שמות של אלילים מצריים קדומים, וככל הנראה התושבים המופיעים ברשימה הם ילידי המקום. לתושבים המופיעים ברשימה אין תארים מיוחדים המצביעים על מעמד גבוה, וככל הנראה היו איכרים פשוטי עם, אך לא עבדים. בעמודות הבאות הרשימה מופיעים נתונים נוספים אודות אותם התושבים, כמו אזור מגוריהם, תעסוקתם, מינם, שטחים אליהם הם היו שייכים ושמות האנשים עבורם הם עבדו.
בעמודה האחרונה ברשימה מופיע צו עם פנייה לבית הכלא גדול בעיר תבאי, עם הוראה לטיפול בתושבים ששמם מופיע בעמודה הראשונה, בהתאם לחוק המקומי. בית הכלא הגדול מוזכר בהמון כתבים מצריים אחרים מאותה התקופה, ונראה שמדובר בבית הכלא המרכזי בעיר. הצו חוזר על עצמו עבור כל תושב, ומבקש למצות את הדין עם כל אחד מהם. הצו מציין את העבירה שאותה ביצע התושב ואת החוק הרלוונטי. עמודה זו היא המפורטת ביותר, והיא מספקת מידע רב על החוק ועל פעילות בתי הסוהר באותה התקופה.
צד אחורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצד האחורי של המסמך מופיעה גם כן רשימה, בה 95 שמות של עבדים. עבור כל ערך ברשימה, קיימות 4 עמודות: התואר הניתן לאדם ושמו הפרטי, הכינוי שניתן לאדם, תעסוקתו ומינו (וגילו – האם בוגר או צעיר). מתוך 95 השמות, 79 מהשמות נשמרו וניתנים לקריאה, בעוד ש-16 מהשמות אינם קריאים. מתוך 79 השמות שנשמרו, 34 מהשמות הם שמות מצריים מקומיים, ואילו 45 הם שמות בעלי מוצא שמי, כנעני או מערב אסייאתי. 20 מהשמות שייכים לזכרים בוגרים, ו-43 מהשמות שייכים לנקבות בוגרות. 8 מהשמות שייכים לזכרים צעירים, ו-6 מהשמות שייכים לנקבות צעירות.
המסמך מעניק את הכינוי "אסיאתים" ל-45 השמות שלא שייכים למצריים המקומיים. רוב השמות הללו נושאים תחילית המעידה על מוצא כנעני או סורי. לחלק גדול מהשמות הללו מופיעה בנוסף לשם המקורי חלופה מצרית שנוצרה מעיוות קל של השם המקורי. החלופה המצרית נועדה להקל על כתיבת והגיית השמות של העבדים.
לאורך כל הרשימה, שמות תואר כמו "עבד המלך" ו-"משרת" חוזרים על עצמם. חלק מהנקבות ברשימה מוזכרות בתור שפחות או עקרות בית. ניכר כי כל השמות המופיעים ברשימה היו שייכים לעבדים או משרתים ממעמד נמוך. בעמודת התעסוקה, חלק מהערכים השכיחים ביותר הם ספרים, אורגים, גננים ובנאים.
קשר מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברשימת העבדים המופיעה בחלקו האחורי של המסמך, חלק מהעבדים מתוארים בתור "אסיאתים". סגנון השמות ברשימה והתחילית החוזרת על עצמה מעידה על כך שחלק גדול מהשמות הללו בעלי מוצא שמי, ככל הנראה מאזור כנען. המסמך מביא ראיות לקשר החזק שניהלה מצרים תחת שלטון השושלת ה-13 עם תושבי כנען. המסמך מאשש את הטענה כי במאה ה-17 לפנה"ס שהו במצרים עבדים שמיים שאינם שייכים לאזור.[4]
קיים דמיון בין חלק מהשמות המופיעים ברשימה לשמות עבריים המוזכרים בתנ"ך, לדוגמה:[5]
- Munahhima (מֻנָחִימָה) – מנחם
- Sk-ra (שְׁקָּרָה) – יששכר
- Sp-ra (שְׁפָרָה) – שיפרה
- S-ra (שְׁרָא) – אשר
לדעת האגיפטולוג דייוויד רוהל, מדובר ברשימה של עבדים עבריים שהיגרו מכנען למצרים. על פי דבריו של רוהל, הפפירוס מהווה הוכחה לשעבוד של בני ישראל במצרים, כפי שמתואר במקרא.[6] בנוסף, רוהל טוען כי העובדה שהרוב המוחלט של העבדים ברשימה הם ממין נקבה תואמת לסיפור המקראי, בו התינוקות הזכרים הושלכו ליאור. הרב מאניס פרידמן מגיב לממצאים וטוען כי "העבודה שהעברים המשיכו להתרבות למרות הדיכוי, למרות העבדות ואף על פי שבניהם נהרגו – רק מראה שהייתה כאן תוכנית אלוהית בעבודה, ושכל התהליך מבוסס על נס".[6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- William C. Hayes, A Papyrus of the Late Middle Kingdom in the Brooklyn Museum. Brooklyn Museum, New York 1955
- Stephen Quirke, The administration of Egypt in the late Middle Kingdom: the hieratic documents. SIA Publications, New Malden (Surrey) 1990, ISBN 1-872561-01-2, pp. 127–154.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תצוגת הפפירוס במוזיאון ברוקלין, באתר מוזיאון ברוקלין
- הרחבה בנוגע לקשר בין ארץ ישראל ומצרים, באתר גילי חסקין
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Brooklyn Museum, www.brooklynmuseum.org
- ^ 1 2 William C. Hayes, A papyrus of the late Middle Kingdom in the Brooklyn Museum : Papyrus Brooklyn 35.1446, Brooklyn Museum: Brooklyn Museum, 1955, עמ' 5-6
- ^ William C. Hayes, A papyrus of the late Middle Kingdom in the Brooklyn Museum : Papyrus Brooklyn 35.1446, Brooklyn Museum: Brooklyn Museum, 1955, עמ' 6
- ^ Bernadette Menu, Le papyrus du Brooklyn Museum n° 35.1446, Institut d’égyptologie François Daumas, Archéologie des Sociétés Méditerranéennes, 2012
- ^ William C. Hayes, A papyrus of the late Middle Kingdom in the Brooklyn Museum : Papyrus Brooklyn 35.1446, Brooklyn Museum: Brooklyn Museum, 1955, עמ' 94
- ^ 1 2 Timothy P. Mahoney, Patterns of Evidence: Exodus: A Filmaker's Journey, Thinking Man Media, 2015