שעבוד מצרים

עמוד מהגדת ברצלונה, מדפוס ספרד מהמאה ה-14

שעבוד בני ישראל במצרים הוא סיפור מקראי, המתואר בפרקים הראשונים של ספר שמות, ומהווה פרק מכונן בתולדות עם ישראל, בו היו בני ישראל משועבדים למצרים. השעבוד כלל מס עובד של עבודות כפיה, עבודת פרך וגזירות שונות, כגון רצח התינוקות הזכרים, והוא הסתיים עם מכות מצרים ויציאת בני ישראל ממצרים.

רקע

ה' התגלה אל אברהם במעמד ברית בין הבתרים, וכרת עמו ברית שבה בישר לו שזרעו יירש את ארץ כנען. באותו מעמד הוא הוסיף לבשר לו שזרעו ישועבד בארץ זרה שם הם יהיו עבדים ויעונו במשך 400 שנה, ולאחר מכן ייצאו ברכוש גדול ויזכו לירושת הארץ.

קרוב ל-200 שנה אחרי ברית בין הבתרים, בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כנען, שוּכּנוּ על ידי יוסף, המשנה למלך מצרים, בארץ גושן בברכתו של פרעה. משבעים נפשות הם התרבו לכדי מאות רבות של אלפים ומילאו את הארץ.

גזירות פרעה

לאחר מות יוסף "וכל הדור ההוא", קם במצרים "מלך חדש" ש"לא ידע את יוסף". הוא חשש מהתרבותם המהירה בני ישראל, ומחשש שמא ילחמו נגד העם המצרי ויגרשו אותו ממצרים. בין היתר הוא חשש שישראל עלולים לשמש כגיס חמישי במלחמה עתידית, ולהצטרף לאויבי מצרים. עקב כך גזר עליהם גזירות על מנת לבלום את הריבוי שלהם.

פיתום ורעמסס

ערך מורחב – פיתום ורעמסס

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס - בגזירה הראשונה חויבו בני ישראל לבנות לפרעה ערים לאוצרות המלוכה, שנקראו 'פיתום ורעמסס'. שעבוד זה כלל גם ביצוע עבודות השדה השוטפות בממלכה תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש אותם ולמעט את הילודה בקרב בני ישראל.

בעקבות גזירה זו ציפה העם המצרי להפחית את הילודה בבני ישראל מחמת העינויים והעמל, אך באורח ניסי המשיכו בני ישראל להתרבות וכפי שנאמר בתורה: ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב).

עבודת פרך

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ - לאחר שראו שלא פחתה הילודה, נתנה רשות למצרים להעביד את בני ישראל בעבודת פרך כפי רצונם, ואכן המצרים מיררו את חיי בני ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ובעבודות השדה.

רצח התינוקות הזכרים

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ - משנוכח פרעה לדעת שעבודות הפרך לבדן אינו משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”, זימן פרעה את המיילדות העבריות ודרש מהן להרוג את כל התינוקות הזכרים בשעת לידתם. המיילדות, שהיו יראות את ה' וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה, סיפרו לפרעה שהעבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כמו בעלי החיים, ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”.

משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה לצמצום הילודה, צווה על כל עמו להשליך ליאור ולרצוח כל תינוק עברי זכר שנולד, ולהחיות רק את הבנות.

התורה לא הסבירה מדוע גזר פרעה לרצוח דווקא את הבנים ולא את הבנות. תשובה לכך ניתן למצוא במקורות בתר-מקראיים שונים. על פי התרגום המיוחס ליונתן (לשמות א, כב), פרעה ידע על לידתו הצפויה של משה כגואלם של בני ישראל, מתוך חלום שפירשו לו חרטומיו. על פי מדרש שמות רבה, אלה אמרו לו: "גואל ישראל נתעברה בו אמו". יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי דבר אלוהים נגלה אל עמרם בחלום, בו נאמר לו כי בנו העתיד להיוולד, הוא הבן "שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל".

משך הגלות והשעבוד במצרים

בספר בראשית, במעמד ברית בין הבתרים, נאמר לאברהם כי צאצאיו יגלו לארץ זרה ויהיו עבדים במשך ארבע מאות שנה:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

— ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ג

לעומת זאת, בספר שמות נאמר כי גלות בני ישראל במצרים נמשכה 430 שנה:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

— ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים מ'–מ"א

נראה כי קיים הפרש של שלושים שנה בין פרקי הזמן שמציינים שני מקורות אלה, אולם יש הטוענים שהם מתייחסים לכל משך הגלות במצרים, ולא לתקופת השעבוד שהיא קצרה יותר.

הדעה הרווחת בקרב חז"ל באה לידי ביטוי ביצירה ״סדר עולם רבה״, שמיוחסת לרבי יוסי בן חלפתא. על פי מקור זה, 430 השנים שצוינו בספר שמות נמנו החל מהברית בין הבתרים ולא מירידת יעקב ובניו למצרים:

אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה, שנאמר: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו' (שמות יב מא), לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד)

— סדר עולם רבה, פרק א'

בהמשך ״סדר עולם״ נכתב כי 400 השנים שנובאו לאברהם בברית בין הבתרים נמנו רק מהולדת יצחק, 30 שנה מאוחר יותר, וכך מיושבת הסתירה בין המספר הנתון בספר בראשית לזה שמצוין בספר שמות:

נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (בראשית טו יג), ואי זה זרע, זה יצחק, שנאמר: כי ביצחק יקרא לך זרע

— סדר עולם רבה, פרק ג'

פירוש זה משתקף גם בטעמי המקרא, אשר מפרידים את המילים ״ארבע מאות שנה״ משאר הפסוק, ומעלים את האפשרות שהן מציינות תאריך יעד ליציאה ממצרים ולא את משך הזמן של הגלות והשעבוד.

על פי ״סדר עולם״ הגלות החלה בפועל עם ירידת בני ישראל למצרים, ונמשכה רק 210 שנים. החישוב מתבסס על משך חייו של יעקב, ועל עדותו שלו לגבי גילו בפגישתו עם פרעה מיד לאחר הירידה מצריימה:

ואבינו יעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה וגו'(שם מז ט), הרי ק"צ, נשתיירו שם ר"י שנים...

— סדר עולם רבה, פרק ג'

בהמשך מחושב כי משך תקופת השעבוד בפועל היה בין 87 ל-116 שנים:

יוסף מת בן ק"י שנה, אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף, ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, וכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל, למצרים, שנאמר: וימת יוסף וכל אחיו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם א' ח'), ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם, מכאן אמרו אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים, אחד מן החבורה שמת מירור תדאג כל החבורה, ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם א' ח'), נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה, ואין השעבוד יותר על כן, ולא פחות מפ"ז שנים כשנותיה של מרים...

— סדר עולם רבה, פרק ג'

״סדר עולם״ מציג גם את שושלת היחס של משה כדי לתמוך בחישוב שנות הגלות:

...או יכול כל ד' מאות שנה היו ישראל במצרים(?), והלא קהת מיורדי מצרים היה, וכתיב ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה וגו', ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה (שמות ו), ופ' שנים של משה הרי ש"נ שנה...

— סדר עולם רבה, פרק ג'

גם רש"י מצטט את סדר עולם רבה בשינויים מסוימים.

היו שחלקו על הפרשנות שהובאה ב״סדר עולם רבה״:

לדעת הגר"א, המנין של ארבע מאות ושלושים השנים החל מניסיון כבשן האש של אברהם ולא מברית בין הבתרים.

אליבא דרבי יהודה הנשיא במכילתא, אין סתירה בין תיארוך "דור רביעי" לבין אותן "ארבע מאות שנה", משום שהתאריכים תלויים במעשיו של עם ישראל:

רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

— מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני

נראה שלשיטתו התקיים בסופו של דבר התאריך המוקדם, ורק ארבעה דורות ישבו במצרים, משום שבני ישראל חזרו בתשובה מבעוד מועד.

לדעת שד"ל אין מנוס מלפרש את המספר 430 כפשוטו ומוכיח ממניית בני משפחת קהת (אחת משלוש המשפחות המרכיבות את שבט לוי) בספר במדבר שמלבד האנשים המצוינים כאבותיו של משה בפרשת וארא היו אנשים נוספים שאינם מוזכרים, ומשמקבלים הנחה זו אין צורך לקצר את שנות השעבוד מ 430 ל 210.

על כרחנו צריכים אנו לומר שהשמיט הכתוב קצת דורות בין קהת לעמרם, כי במדבר (ג׳:כ״ח) היו לקהת פקודים במספר כל זכר מבן חדש ומעלה 8600, ולא היו לו רק (אלא) ארבעה בנים שהעמידו משפחות, הרי לכל אחד מארבעה בני קהת בנים 2150; והנה עמרם לא הוליד רק (אלא) אהרן ומשה ומרים, ומשה לא הוליד רק (אלא) שני בנים ואהרן ארבעה, ואיך יתכן שיהיו לעמרם, וכן ליצהר ולחברון ועוזיאל 2150 נפשות בשנה השנית בצאתם מארץ מצרים? לפיכך צריך שנסכים... כי לוי, קהת ועמרם לא היו דורות תכופים זה לזה, אך דורות אחרים היו ביניהם, ולפי זה יתיישב כמשמעו מספר שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו בני ישראל במצרים {שמ׳ י״ב:מ׳}, ולפי זה יובן עוצם רבוי בני ישראל במצרים, שלא אמרה תורה שהיה דרך נס ממש.

— שד"ל על שמות פרק ו פסוק כ

טעם גזרת שעבוד מצרים

שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?

שאלה זו הועלתה אצל חז"ל בתחילת תקופת התלמוד:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (=השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'.

— נדרים לב, א

לפי חז"ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרשו) למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש היה על שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב"ה וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז"ל).

קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים. המהר"ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה'") כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ אנשים בעלי קרבת משפחה לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.

הנחת משה בתיבה

הגאולה משעבוד מצרים

משה וקבלת השליחות לגאולה

ערך מורחב – משה

בעיצומו של השעבוד, נולד משה לעמרם ויוכבד משבט לוי. בשל הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים. בסופם, הוא מוסתר בידי אמו בתוך תיבת גומא קטנה בין קני הסוף על שפת היאור, כדי שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו מרים מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בת פרעה, היורדת לרחוץ ביאור, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, אף על פי שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון פרעה.

בעת שבגר, יצא משה, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. הוא הציל עברי שהוכה בידי נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון. למחרת הוא ראה את עברי רב עם עברי אחר, ולאחר שהוא הוכיח אותם הוא מבין שהריגתו את המצרי נודעה. מחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשום ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוהים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.

עשר המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף

ערכים מורחבים – עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. פרעה סירב לשלח את בני ישראל, ובמקום זאת הכביד עוד יותר את עבודת הפרך על בני ישראל, וציווה שלא לספק להם קש ותבן להכנת הלבנים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשלח את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לכך שפרעה הסכים לשלח את בני ישראל וציווה עליהם לצאת מארצו. לפני היציאה, הם שאלו משכניהם המצרים תכשיטי כסף וזהב ושמלות, וכך הם יצאו ברכוש גדול כדברי הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים.

חציית ים סוף, פרסקו מאת אניולו ברונזינו, פאלאצו וקיו, פירנצה

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה וכן נשים וטף, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם. לאחר מספר ימים הם פנו בחזרה לכיוון מצרים, מה שגרם לפרעה לחשוב שהם תעו בדרך במדבר. בעקבות זאת, החליט פרעה לצאת בראש הצבא המצרי החזק ולדלוק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים (ע"פ חז"ל נקרע הים לשנים עשר גזרים שביל לכל שבט) והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מדרשים

• ר' סימאי סבר שהרעיון לשעבד את עם ישראל היה של בלעם, שהיה היועץ של פרעה יחד עם איוב ויתרו. לאחר שהתוכנית התקבלה יתרו התפטר מתפקידו, אבל איוב רק שתק.
• על פי חז"ל, בהתחלה עם ישראל עבדו בהתנדבות, ולאחר מכן העבודה הפכה לעבודת כפייה.
• על פי חז"ל, שבט לוי, שבט מנשה ושבט אפרים היו פטורים מהשעבוד.
• על פי חז"ל, משה שכנע את פרעה שייתן לעם ישראל את יום השבת כיום מנוחה.

ראו גם

• יציאת מצרים
• ברית בין הבתרים
• ספר שמות

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, "'יכול כל ארבע מאות שנה היו ישראל במצרים?' – הכרונולוגיה של שעבוד מצרים בראי סדר עולם רבה", בתוך: גם כך לא כתוב בתנ"ך, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009, פרק יג, עמ' 154–161.

קישורים חיצוניים

• מידע על שעבוד מצרים בקטלוג הספרייה הלאומית