פרידריך לודוויג גאורג פון ראומר

פרידריך לודוויג גאורג פון ראומר
Friedrich Ludwig Georg von Raumer
לידה	14 במאי 1781; ורליץ, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	14 ביוני 1873 (בגיל 92); ברלין, הקיסרות הגרמנית
מדינה	ממלכת פרוסיה
מקום קבורה	ברלין
השכלה	אוניברסיטת גטינגן; אוניברסיטת האלה-ויטנברג; Joachimsthalsches Gymnasium ;
מעסיק	אוניברסיטת ברלין, אוניברסיטת ורוצלב, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
תפקיד	חבר הסנאט של פרוסיה; חבר האספה הלאומית של פרנקפורט ;
פרסים והוקרה	אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1853); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; פור לה מריט ;

פְרִידְרִיךְ לוּדְווִיג גֶאוֹרְג פוֹן רַאוּמֶר (בגרמנית: Friedrich Ludwig Georg von Raumer; 14 במאי 1781 – 14 ביוני 1873) היה היסטוריון גרמני בן למשפחת האצולה של פון ראומר. הוא היה ההיסטוריון המדעי הראשון שהפך את נושא היסטוריה לפופולרי בגרמנית. הוא נסע רבות ושירת בגופים מחוקקים בגרמניה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד בוורליץ בדוכסות אנהלט-דסאו. אביו, גאורג פרידריך פון ראומר (נפטר ב-1822), היה קמרדירקטור (Kammerdirektor, כלומר מנהל הלשכה, פקיד ראשי במחלקה הפיננסית) באנהלט ותרם רבות לחקלאות. לאחר לימודים בגימנסיה יואכימשטאל בברלין, ובאוניברסיטאות האלה וגטינגן, החל ראומר לעסוק בעריכת דין. הוא הצטרף לשירות המדינה הפרוסי בשנת 1801 כשופט אזרחי, התקדם בשירות, ומונה לחבר מועצה של הקנצלר קרל אוגוסט פון הרדנברג (אנ') ב-1809.^[1]

הוא מונה לפרופסור באוניברסיטת ברסלאו בשנת 1811, שם כיהן עד 1816. בשנת 1819, הוא הפך לפרופסור למדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטת ברלין כשהוא אחראי על הקתדרה עד 1847, ומרצה מדי פעם עד 1853.^[1] הוא היה במשך זמן מה מזכיר האקדמיה הפרוסית למדעים (אנ'). גם מתפקיד זה הוא התפטר ב-1847.

בזמנים שונים בין 1816 ל-1855, הוא טייל פעמים רבות באירופה ובארצות הברית. ב-1815 ערך מחקרים היסטוריים בוונציה, ובשנתיים שלאחר מכן טייל בגרמניה, שווייץ ואיטליה. הוא נסע לאנגליה ב-1835, לאיטליה ב-1839 ולארצות הברית בשנים 1841–1843. הוא ביקר מחדש בארצות הברית בשנים 1853–1855. ביקורים אלו הביאו לפרסום עבודות שונות.^[1]

כשחזר ממסעו ב-1841 דרך ארצות הברית ראומר התרשם עמוקות מהידע הרחב של האזרח האמריקני הממוצע, בו נתקל בנסיעה על ספינת קיטור במיסיסיפי. מכריו למסע ייחסו את העניין והידע שלהם לגישה שלהם לספרים מספריות ציבוריות ולהרצאות ציבוריות בנושאים שונים. ראומר החל אז ביוזמה לפתוח ספריות ציבוריות גם בברלין.

בסוף 1841 הקימו ראומר וחובבים אחרים לראשונה את Verein für wissenschaftliche Vorträge (כלומר, האגודה להרצאות ציבוריות מדעיות). תוך שימוש באולם הקונצרטים של האקדמיה לזמרה של ברלין (אנ') כאולם להרצאות, הצליחה האגודה לאסוף 4,000 טאלר שהיוו את ההון ההתחלתי של הספריות הציבוריות של ברלין שהוקמו ב-1846. עד סוף שנות השבעים של המאה ה-19 גייסה האגודה וסיפקה כספים בהיקף של פי שישה מהסכום הראשוני הזה. אולם האגודה רצתה שהעיר ברלין תתרום את חלקה ותיקח את הספריות תחת חסותה.

ראומר הציג את רעיונותיו על ספריות ציבוריות, המכונות Volksbibliotheken (ספריות של אנשים), בתזכיר ב-1846, מהדהד את דעותיו הדמוקרטיות. כתוצאה מכך, ב-1847 הקים ממשל העיר של ברלין ועדה קבועה להקמה וניהול של ספריות ציבוריות, המורכבת מחברי האגודה הנזכרת לעיל ומאספת נציגי העיר (Stadtverordnetenversammlung; אז הפרלמנט העירוני של ברלין), שבה ראומר היה חבר בקדנציה הפרלמנטרית של 1847/1848. בדצמבר 1848 אישר מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, את הקמת הספריות הציבוריות, אולם החלטתו לא פורסמה עקב ההשלכות של מהפכת מרץ של אותה שנה. החל מ-1 באוגוסט 1850 נפתחו ארבע הספריות הציבוריות הראשונות, ממוספרות I עד IV. הספרייה מספר I נקראה על שם ראומר ב-1955 (Friedrich-von-Raumer-Bibliothek).

ב-1848 הוא נבחר לחבר באספה הלאומית של פרנקפורט, שם שייך את עצמו למרכז ימין, ותמך בהצעה לאימפריה גרמנית תחת שלטון פרוסיה. הוא נשלח לפריז כשגריר על ידי יורש העצר הקיסרי יוהאן, ארכידוכס אוסטריה, והיה אחד מהנציגים שהציעו את הכתר הקיסרי לפרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה. לאחר התמוטטות הפרלמנט הגרמני חזר ראומר לברלין, שם מונה לחבר בבית הלורדים של פרוסיה (אנ').^[1]

הוא נפטר בברלין בשנת 1873. קברו השתמר בחלקת קרויצברג של בית הקבורת Friedhof II der Dreifaltigkeits-Kirchengemeinde (בית הקברות השני של קהילת השילוש הקדוש) ב-Bergmannstraße, ברלין.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו, קרל גאורג פון ראומר, היה גאולוג ומחנך. בני דודיהם היו ארנסט לודוויג פון גרלאך (אנ'), שופט, פוליטיקאי ועורך, ולודוויג פרידריך לאופולד פון גרלאך (אנ'), גנרל ואיש אמונו של ביסמרק.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו המפורסמים ביותר הן Geschichte der Hohenstaufen und ihrer Zeit (תולדות ההוהנשטאופים ותקופתם – 6 כרכים; 1823–1825) ו-Geschichte Europas seit dem Ende des 15ten Jahrhunderts (היסטוריה של אירופה מסוף המאה ה-15; 1832–1850). יצירתו הראשונה, שפורסמה בעילום שם ב-1806, נקראה Sechs Dialoge über Krieg und Handel (שישה דיאלוגים על מלחמה ומסחר).

ספרים אחרים כוללים את:

Das britische Besteuerungssystem (1810) - מערכת המיסוי הבריטית
Handbuch merkwürdiger Stellen aus den lateinischen Geschichtschreibern des Mittelalters (1813) - מדריך לקטעים מדהימים מההיסטוריונים הלטיניים של ימי הביניים
Herbstreise nach Venedig (1816) - טיול סתיו לוונציה
Über die preußische Städteordnung (1828) - על התקנות העירוניות הפרוסיות
Briefe aus Paris und Frankreich im Jahre 1830 (1831) - מכתבים מפריז וצרפת ב-1830
Briefe aus Paris zur Erläuterung der Geschichte des 16ten und 17ten Jahrhunderts (1831) - מכתבים מפריז המסבירים את ההיסטוריה של המאות ה-16 וה-17
- History of the sixteenth and seventeenth centuries, illustrated by original documents (1835)
Ueber die geschichtlich Entwickelung der Begriffe von Recht, Staat und Politik (1832) - על ההתפתחות ההיסטורית של מושגי המשפט, המדינה והפוליטיקה
England in 1835 (1836)
Beiträge zur neuern Geschichte aus dem Britischen Museum und Reichsarchive (1836–39) - תרומות להיסטוריה המודרנית מהמוזיאון הבריטי והארכיון הקיסרי
Italien, Beiträge zur Kenntnis dieses Landes (1840) - איטליה, תרומות להכרת הארץ הזו
England in 1841 (1842)
Die Vereinigten Staaten von Nordamerika (1845) - ארצות הברית של צפון אמריקה
Antiquarische Briefe (1851) - מכתבים על העת העתיקה
Historisch-politische Briefe über die geselligen Verhältnisse der Menschen (1860) - מכתבים היסטוריים-פוליטיים על התנאים החברתיים של אנשים
Lebenserinnerungen und Briefwechsel (1861) - זיכרונות והתכתבויות
Handbuch zur Geschichte der Literatur (1864–66) - מדריך לתולדות הספרות

בשנת 1830 החל ראומר את סדרת ה-Historisches Taschenbuch (ספרון-כיס היסטורי) בהוצאת ברוקהאוס (F. A. Brockhaus), שאותה המשיך וילהלם היינריך ריהל (אנ') לאחר 1871.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, "סגנונו של ראומר הוא ישיר, צלול ונמרץ, ובימיו הוא היה היסטוריון פופולרי, אך אם נשפט לפי אמות מידה מדעיות למהדרין, הוא אינו מדורג בין האנשים הראשונים בתקופתו".^[1] לפי "אנציקלופדיה של ביוגרפיה אמריקאית" (Cyclopædia of American Biography) של אפלטון (Appletons), "הוא נחשב בצדק לאחד ההיסטוריונים הגדולים של המאה ה-19".