צבא דרום אפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכוחות המזוינים של דרום אפריקה
Flag of South Africa.svg

זרועות

SANDF Army Flag Current.gif
צבא דרום אפריקה
Naval Ensign of South Africa.svg
הצי הדרום-אפריקאי
Ensign of the South African Air Force.svg
חיל האוויר הדרום-אפריקאי

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי כוחות ההגנה של דרום אפריקה
דרגות כוחות ההגנה של דרום אפריקה

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של דרום אפריקה
היסטוריה של דרום אפריקה

צבא דרום אפריקהאנגלית: South African Army) הוא הכוח הצבאי היבשתי של דרום אפריקה, הוקם ב-1910 לאחר הקמת "איחוד דרום אפריקה" (Union of South Africa). מפקדו הנוכחי של צבא דרום אפריקה הוא לוטננט גנרל ווסומוזי מסונדו (Vusumuzi Masondo).‏[1]

צבא דרום אפריקה התפתח מתוך המסורת של מלחמות הספר שבהן נלחמו כוחות קומנדו, שהוקמו עקב הרתיעה של האפריקאנרים (הבורים) מצבאות קבע גדולים. צבא דרום אפריקה לחם לצידה של האימפריה הבריטית במלחמות העולם, אך לאחר מכן, בתקופת האפרטהייד, נותקו קשריה הארוכים של דרום אפריקה עם חבר העמים הבריטי. קיומו של משטר האפרטהייד גרם לחיכוכים עם המדינות השכנות ועקב כך פרצו מלחמות בגבול עם דרום מערב אפריקה, כיום נמיביה, החל משנת 1966. תפקידיו של צבא דרום אפריקה השתנו מן היסוד כתוצאה מהתהפוכות של תחילת שנות התשעים ולאחר שנת 1994 נעשה הצבא חלק מכוחות ההגנה של דרום אפריקה שהוקמו אז. כעת הוא נעשה מעורב בהדרגה במשימות שמירת שלום במדינות שבחלקה הדרומי של היבשת, לעתים קרובות במסגרת האיחוד האפריקאי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמתו של איחוד דרום אפריקה ב-1910 שם גנרל יאן סמאטס, שר ההגנה הראשון, דגש על הקמתו של כוח צבאי שיאוחד מהצבאות הנפרדים של ארבעת הפרובינציות שהרכיבו את האיחוד. חוק ההגנה (The Defence Act (No. 13) of 1912) הורה על הקמת צבא קבע של חיילים מקצועיים (Union Defence Force – UDF), כוח אזרחי פעיל (Active Citizen Force – ACF) שאויש על ידי מגויסי חובה ומתנדבים וגוף צוערים.‏[2] החוק של שנת 1912 חייב את כל הגברים הלבנים בין גיל 17 לגיל 60 לשרת בצבא אך החוק לא נאכף בצורה משמעותית מאחר שהיה מספר רב של מתנדבים. במקום זאת גויסו מחצית הגברים בגילאים 17-25 בהמוניהם לכוח האזרחי (ACF).

בראשית דרכו כלל צבא הקבע חמישה רגימנטים רכובים ויחידת ארטילריה קטנה. ב-1913 וב-1914 נקראו 23,400 אנשי הכוח האזרחי לדכא כמה שביתות באזור המכרות שנקרא "ראנד" (Witwatersrand).

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה ממשלת דרום אפריקה לצדן שלמדינות ההסכמה. גנרל לואי בותה,שהיה אז ראש הממשלה, נאלץ להתמודד עם התנגדות חזקה ללחימה לצידה של בריטניה שנים מעטות בלבד לאחר סיומה של מלחמת הבורים והיה עליו לדכא מרד שפרץ בשורותיהם של פעילים אפריקאנרים מיליטנטים לפני שיוכל לשגר חיל משלוח של 67,000 חיילים שיפלוש לדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה). הכוחות הגרמנים שהוצבו שם נכנעו לבסוף לכוחות הדרום אפריקניים ביולי 1915. בהמשך נשלחה בריגדת חיל רגלים ויחידות סיוע נוספות לצרפת ונלחמו שם בחזית המערבית. הבריגדה הראשונה של דרום אפריקה, כפי שנקראה, כללה ארבעה גדודי רגלים וייצגה את אוכלוסיית ארבעת הפרובינציות של דרום אפריקה יחד עם רודזיה: חיילי הגדוד הראשון הגיעו ממושבת הכף, הגדוד השני ייצג את החיילים שהגיעו מנאטאל וממדינת אורנג' החופשית והגדוד השלישי כלל חיילים מטרנסוואל ומרודזיה. הגדוד הרביעי הורכב מיוצאי "הרגימנט של אנשי הרמות של קייפטאון" (Cape Town Highlanders Regiment) ומאנשי "הרגימנט הסקוטי של טרנסוואל" (Transvaal Scottish Regiment).

יחידות הסיוע כללו חמש סוללות ארטילריה כבדה, יחידת אמבולנסים, יחידת הנדסה, מחלקת קשר ובית חולים שדה.

הפעולה בה נמנו האבדות הכבדות ביותר מבין הקרבות שבהם נלחמו הדרום אפריקנים, היה הקרב על יער דלוויל ב-1916 בו השתתפו 3000 איש מהבריגדה. רק 768 שרדו את הקרב ללא פגע. בנוסף, המלחמה כנגד הגרמנים וכוחותיהם מקרב הילידים (האסקרי), במזרח אפריקה הגרמנית העסיקה יותר מ-20,000 איש. הם לחמו תחת פיקודו של יאן סמאטס ב-1915. (במהלך המלחמה התגייס סמאטס מחדש לצבא למרות שהיה כבר שר ההגנה). גיס הכף (Cape Corps) של הצבא נלחם במערכה על ארץ ישראל והשתתף בקרב מגידו. מעל 146,000 לבנים, 83,000 שחורים ו-2500 צבעונים ואסיאניים שירתו ביחידות הצבאיות של דרום אפריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל 43,000 במערכה בדרום-מערב אפריקה ו-30,000 בחזית המערבית. עוד כ-3000 איש התגייסו לגיס התעופה המלכותי הבריטי. אבדותיה של דרום אפריקה במלחמה מונים 18,600 נפגעים, מתוכם 12,452 הרוגים, 4600 מהם נהרגו בחזית באירופה.

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבדות במלחמה ושחרור הכוחות שלאחריה החלישו את צבא דרום אפריקה. חוק חדש משנת 1922 החזיר את גיוס החובה לגברים לבנים‏[3] מעל גיל 21 לתקופת אימונים ושירות של ארבע שנים וחידש את כוחותיו של צבא הקבע. כוחות הצבא ביצעו משימות ביטחון פנים ועסקו בדיכוי כמה מרידות כנגד שלטונות המנדט הדרום אפריקני בדרום-מערב אפריקה וספגו אבדות לא מעטות בשנים אלה.

כתוצאה ממדיניות גיוס החובה, הגדיל צבא דרום אפריקה את כוחו ל-56,000 איש בסוף שנות השלושים. בנוסף השתייכו 100,000 איש ל"עתודת הרובאים הלאומית" (National Riflemen's Reserve), שאימנה את אנשיה בירי בכלי נשק.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה

תרומתה העיקרית של דרום אפריקה למלחמת העולם השנייה הייתה שיגורם של כוחות למערכות במערכה בצפון אפריקה ובזירה האיטלקית. כמה טייסים התנדבו לשירות בחיל האוויר המלכותי הבריטי.

דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה (1st South African Infantry Division) לקחה חלק במספר פעולות במזרח אפריקה ב-1940, בצפון אפריקה ב-1941 וב-1942,כולל קרב אל-עלמיין השלישי. דיוויזיית חיל הרגלים השנייה (2nd South African Infantry Division) לחמה במספר קרבות בצפון אפריקה ב-1942. ב-21 ביוני 1942 שתי בריגדות שלמות של הדיוויזיה יחד עם כל היחידות התומכות שלה נפלו בשבי עם נפילת טוברוק. דיוויזיית חיל הרגלים השלישית (3rd South African Infantry Division) לא לחמה כיחידה אורגנית בקרבות, אלא הייתה אחראית על ארגונם ואימונם של כוחות ההגנה העורפיים של דרום אפריקה. כמו כן הם שמשו כחיל מצב ושלחו כוחות תגבור לשתי הבריגדות האחרות. יחד עם זאת, אחת מהבריגדות של הדיוויזיה השלישית, "הבריגדה הממוכנת השביעית" (7 SA Motorised Brigade), השתתפה בקרב על מדגסקר ב-1942. הדיוויזיה המשוריינת השישית (6th South African Armoured Division) נלחמה במספר קרבות באיטליה מ-1944 עד 1945. מבין 334,000 איש שהתנדבו לשירות מלא בצבא דרום אפריקה במהלך המלחמה (כולל 211,000 לבנים, 77,000 שחורים ו-46,000 צבעונים ואסיאניים), נהרגו 12,046 חיילים, 14,363 נפצעו ו-16,430 נפלו בשבי או הוכרזו כנעדרים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הרחבתו המסיבית של הצבא במלחמה, חלה שוב ירידה מהירה בכוחו בסיומה. מאה שנים של עימותים בין האנגלים לבורים ועשורים של התגברות ההשפעה הבריטית בדרום אפריקה, היו כשמן למדורת ההתמרמרות האפריקאנרית. הלאומיות האפריקאנרית, שקמה עם סיום המלחמה לתחיה, הייתה גורם מרכזי בעליית כוחה של המפלגה הלאומית (SP) עם התקרב מועד הבחירות של 1948. אחרי שעלתה המפלגה הלאומית לשלטון בניצחון דחוק בבחירות, החלה הממשלה שהקימה בביסוס ה"אפריקנריות" בצבא. תקופת השירות הוארכה, וגיוס החובה נאכף ביתר תוקף. רוב המגויסים לצבא עברו שלושה חודשי אימון בכוח האזרחי (ACF) במהלך השנה הראשונה לשירותם ובנוסף שלושה שבועות אימונים בכל שנה מארבעת השנים שלאחר מכן. כחלק מהארגון מחדש שלאחר המלחמה, פורקו ב-1948 אגודות הרובאים (Defence Rifle Associations) ובמקומם הוקם ארגון קומנדו שמנה 90,000 איש.‏[4] הוחלט גם להקים ולהחזיק בצבא שתי דיוויזיות שלמות: דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה (1 SA Infantry Division) ודיוויזיית השריון השישית (6 SA Armoured Division). הדיוויזיות הוקמו ביולי 1948 ולמעט בריגדה אחת, פורקו בנובמבר 1949, בעיקר עקב מחסור במתגייסים. הבריגדה שנותרה פעלה עד לאוקטובר 1953 וגם היא פורקה. ביולי 1952 הגיע משלוח של 200 טנקי צנטוריון. במהלך תרגיל שנוהל בשנת 1956 אומנו הצנטוריונים לראשונה במצב של מלחמה גרעינית.

חוק ההגנה של שנת 1957 (The Defence Act (No. 44) of 1957), שינה את שמם של "כוחות ההגנה של האיחוד" (Union Defence Force – UDF) ל"כוחות ההגנה של דרום אפריקה" (South African Defence Force – SADF) והורה על הקמתן של כמה יחידות לתגובה מהירה, או יחידות קומנדו, כדי שיהוו כוחות תגובה לאיומים מקומיים. כוחות ההגנה של דרום אפריקה שמנה כ-20,000 איש ב-1958 הגדילו את כוח האדם שלו לכמעט 80,000 איש בשני העשורים הבאים.

בעקבות ההתנתקות מהאימפריה הבריטית והקמתה של "רפובליקת דרום אפריקה" (Republic of South Africa) בשנת 1961, הקידומת "מלכותי" (Royal) הוסרה משמותיהם של רגימנטים של הצבא כמו "הקרבנירים של נאטאל" (Natal Carbineers) ו"דיוויזיית הרגלים של דרבן" (Durban Light Infantry) ומסמליהם של היחידות הוסר הכתר.

מלחמות הגבול 1966-1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים עמדו בסימנו של עידן חדש בהיסטוריה הצבאית של דרום אפריקה. בידודה ההולך וגובר בזירה העולמית והאיום הצבאי של ארגון העם של דרום-מערב אפריקה (South West Africa People's Organization – SWAPO) ושל הארגונים הקומוניסטים שתמכו בו בדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה), הניעו את הממשלה להרחיב את ההתחייבות לשירות צבאי ולהאריך את תקופת השירות. חוק ההגנה של שנת 1961 (The Defence Act (No. 12) of 1961) הסמיך את שר ההגנה לגייס חיילים של הכוחות האזרחיים לדיכוי מהומות, בדרך כלל היה מדובר על הפגנות נגד האפרטהייד, בעיקר כשהם התדרדרו למהומות המוניות שגבו חיי אדם. חוק ההגנה של שנת 1967 (The Defence Act (No. 85) of 1967) אף הרחיב את המחויבות לשירות צבאי וחייב גבר לבן לבצע שירות לאומי כולל תקופת אימונים ראשונית, תקופה של שירות פעיל וכמה שנים בשירות מילואים על פי קריאה מידית.

מ-1966 ועד 1989 כוחות ההגנה, יחד עם חיל העזר של "כוחות ההגנה הטריטוריאליים של דרום מערב אפריקה" (South West African Territorial Force – SWATF), ניהלו מערכה נגד ההתקוממות של המורדים של SWAPO. פעולות אלה כללו את הקמתן של יחידות מיוחדות כמו הגדוד ה-32 של דרום אפריקה (South African 32 Battalion). כמו כן בוצעו פעולות לסיוע למורדים של UNITA באנגולה שלחמו נגד הכוחות הקובנים שתמכו בממשלה המקומית.

במהלך שנות השבעים החל הצבא לגייס לשירות קבע ולא רק כמתנדבים זמניים או אנשי מילואים, אנשים מקרב האוכלוסייה הלא לבנה של דרום אפריקה וכן נשים. יחד עם זאת, החיילים ה"לא לבנים" שירתו ביחידות נפרדות ולא התקיימו יחידות מעורבות והנשים לא הוצבו בתפקידים קרביים. עד סוף העשור נעשה הצבא המגן העיקרי של משטר האפרטהייד כנגד עלייתה של הלאומיות האפריקנית בדרום אפריקה ובאזור.

ב-1973 החליף הצבא את משטרת דרום אפריקה באחריות על הגנתה של דרום-מערב אפריקה ובמהלך החודשים הבאים היה מעורב בקרבות בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר נלחם באנשי SWAPO שהסתננו לדרום-מערב אפריקה.

בשנות השמונים היו מחויבים המועמדים לשירות צבאי להירשם בגיל 16 ולהתייצב לשירות ברגע שנקראו (בדרך כלל מיד לאחר שמלאו להם 18 שנה).‏[2] המחויבות לשירות צבאי הייתה יכולה להיות כרוכה בשירות פעיל של שנתיים ושירות מילואים במשך 10 או 12 שנים. חיילי מילואים נקראו בדרך כלל לחמישים ימי שירות פעיל בשנה. משך תקופות השירות במילואים השתנו כמה פעמים במהלך שנות השמונים ובראשית שנות התשעים על פי צרכי המערכת והם הושהו ב-1993.

תקופת ממשלת הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות לאחר עלייתו לשלטון של הרוב השחור בדרום אפריקה עמדו בצבא בסימן של התייעלות, הצטמצמות, הפיכה לצבא מודרני ובין השאר גם בתחושות של חוסר אמון מצדו של הממשל החדש כלפי הסגל הפיקודי (בעיקר של דרגות הביניים) מתקופת האפרטהייד. גישה זו התגלתה בשנים האחרונות כטעות שגרמה לירידה ביעילות המבצעית של הצבא.‏[5]

למרות שכוח אדם מקרב האוכלוסייה הלא לבנה שירת בתפקידים לא קרביים במסגרת הצבא במלחמות העולם, מספר מסוים מהם שירת ביחידות נפרדות במהלך מלחמות הגבול ורק ב-1994, כאשר הפכה דרום אפריקה לחלוטין למדינה דמוקרטית, נפתח הצבא במלואו לבני כל הגזעים. כיום, בכוחות ההגנה הלאומיים של דרום אפריקה (SANDF) נהוגות מכסות גיוס שאמורות להבטיח שבני כל הגזעים יקבלו ייצוג שווה בשירות הצבאי. רוב הפעילות של צבא דרום אפריקה מאז 1994 מתרכזת במשימות שמירת שלום במסגרת האו"ם או האיחוד האפריקאי שמתקיימות במדינות אפריקניות כמו בורונדי או ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

מבנה הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי צבא דרום אפריקה בירי מרגמות במהלך תרגיל

שתי בריגדות סדירות קיימות בדרום אפריקה:

  • הבריגדה ה-43 (43 SA Brigade) – בריגדה ממוכנת.
  • הבריגדה ה-46 (46 SA Brigade) – אחראית לספק מסגרות פיקודיות לכוחות המילואים ולסייע לבריגדה ה-43.

הצבא בכללותו מחולק למערכים הבאים:

  • גייסות השריון (South African Armoured Corps)
  • גייסות חיל הרגלים (South African Infantry Corps)
  • מערך הארטילריה (South African Army Artillery Formation)
  • מערך ההנדסה (South African Army Engineer Formation)
  • מערך ההגנה האווירית (South African Army Air Defence Formation)
  • מערך ההדרכה (South African Army Training Formation)
  • המרכז לאימוני קרב (SA Army Combat Training Centre)
  • מערך התמיכה (South African Army Support Formation)

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב של כ-9.98 מיליארד ראנד דרום אפריקאי הוקצה לשנת התקציב 2010/2011. רוב הציוד של הצבא כבר מיושן וזקוק להחלפה, כמו טנקי האוליפנט (Olifant), שהם פיתוח מקומי של טנקי הצנטוריון הדומה לפיתוח של טנקי השוט של צה"ל, שנעשה מיושן כבר לפני שנים רבות.

יחד עם זאת החל פיקוד כוחות ההגנה של דרום אפריקה בתהליך של שדרוג הציוד עם רכישת 264 רכבי קרב מסוג Patria AMV. כמו כן החלו בשורה של תהליכי שדרוג ובין השאר הוכנסו לשירות רובי סער R4 מתוצרת דרום אפריקה המבוססים על הגליל הישראלי.‏[6]

כוח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח האדם של צבא דרום אפריקה מבוסס על 39,445 חיילים בשירות סדיר יחד עם 4500 אזרחים עובדי הצבא. לאחר תהליך של הזדקנות כוח האדם של הצבא שהחל במהלך שנות התשעים, משתפר המצב בהדרגה בשנים האחרונות לאחר הליכים של גיוס כוח אדם צעיר ואיכותי.

עקב תהליך ארגון מחדש של צבא המילואים, קשה לאמוד את מספרם במדויק. בהצגת תקציב ההגנה לשנת 2007 צוין שהמספר עומד על כ-11,000 איש.

כמו כן היו בשירות עוד כמה אלפי איש במערכות הצבא הטריטוריאליים (South African Commando System). כל יחידת קומנדו הייתה אחראית על שמירת הביטחון במרחב גאוגרפי מסוים (כפרי או עירוני). עקב החלק שלקחה מערכת זו בתקופת משטר האפרטהייד, החלו בשנת 2003 בתהליך של פירוקה והיחידה האחרונה נסגרה במרץ 2008.

סולם הדרגות של צבא דרום אפריקה מבוסס על זה של הצבא הבריטי.

ציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשק קל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אקדחי Vektor Z88 (יצור מקומי של אקדחי ברטה 92 -Beretta 92).
  • אקדחי Vektor SP1 (תוצרת דרום אפריקה).
  • רובה סער 5.56 מ"מ R4 (יצור מקומי המבוסס על רובה הגליל הישראלי).
  • מקלע קל Vektor SS-77 (תוצרת דרום אפריקה).
  • מטול רימונים 40 מ"מ Milkor MGL (תוצרת דרום אפריקה)
  • מטול רקטות נגד טנקים RPG-7 (תוצרת ברית המועצות).
  • טיל נגד טנקים מילאן (תוצרת צרפת/גרמניה).
  • טיל נגד טנקים מונחה ליזר Ingwe (תוצרת דרום אפריקה).
  • טיל ידני נגד מטוסים Starstreak (תוצרת בריטניה).
  • תת-מקלע 9 מ"מ BXP (תוצרת דרום אפריקה).
  • מקלע בינוני 7.62 מ"מ מאג (תוצרת בלגיה).
  • מקלע כבד 0.5 אינץ' M2 בראונינג (תוצרת ארצות הברית).
  • נשק נגד טנקים 105 מ"מ M40 recoilless rifle (תוצרת ארצות הברית).
  • תותח ללא רתע נגד טנקים 90 מ"מ M67 recoilless rifle (תוצרת ארצות הברית).
  • מרגמה 81 מ"מ M-3 (תוצרת צרפת/דרום אפריקה).
  • מרגמה 60 מ"מ M-1 (תוצרת צרפת/דרום אפריקה).

רכבים קרביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טנק מערכה אוליפנט – Olifant MK1A/1B/2 (טנק צנטוריון משופר).
  • רכב קרבי גלגלי Rooikat 76 (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב קרבי גלגלי Ratel 20/60/90 (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב קרבי גלגלי Ratel ZT-3 (תוצרת דרום אפריקה).

ארטילריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תותח מתנייע 140 מ"מ הוביצר G2 (תוצרת דרום אפריקה) (באחסנה).
  • תותח מתנייע 155 מ"מ הוביצר GV6 (תוצרת דרום אפריקה).
  • תותח נגרר 155 מ"מ הוביצר GV5 (תוצרת דרום אפריקה).
  • מרגמה 120 מ"מ Thomson-Brandt MO 120-M65 (תוצרת צרפת).
  • משגר טילים 127 מ"מ Bateleur (תוצרת דרום אפריקה) (באחסנה).
  • משגר טילים מתנייע 127 מ"מ Valkiri-24 (תוצרת דרום אפריקה).

נשק נגד מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תותח נגד מטוסים אוטומטי 40 מ"מ Bofors (תוצרת שבדיה).
  • תותח דו קני נגד מטוסים 35 מ"מ GDF 002 (תוצרת שווייץ).
  • תותח דו קני נגד מטוסים 23 מ"מ ZU-23 (תוצרת ברית המועצות).
  • תותח נגד מטוסים 20 מ"מ Oerlikon GAI-BO-1/CO-4/CO-1 (תוצרת שווייץ).
  • תותח נגד מטוסים 14.5 מ"מ ZPU-4 (תוצרת ברית המועצות).

מכ"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכ"ם Green Archer .
  • מכ"ם Cymbeline.
  • מכ"ם LPD-20.
  • מכ"ם AS-2000.

רכבים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משאית 4X4 SAMIL 20 (תוצרת דרום אפריקה).
  • משאית 4X4 SAMIL 50 (תוצרת דרום אפריקה).
  • משאית 6X6 SAMIL 100 (תוצרת דרום אפריקה).
  • משאית כבדה MAN (תוצרת גרמניה).
  • נושא גייסות Mamba MKIII (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב ממוגן מוקשים RG-32 (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב ממוגן מוקשים 4X4 Buffel (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב 4X4 Hornet (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב ממוגן מוקשים Casspir Mark III (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב ממוגן מוקשים Okapi MPV (תוצרת דרום אפריקה).
  • רכב ממוגן מוקשים Marauder (תוצרת דרום אפריקה).


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות ההגנה של דרום אפריקה היסטוריה של דרום אפריקה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]