רודזיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
רודזיה
Rhodesia
Flag of Rhodesia.svg Coat of arms of Rhodesia.svg
דגל סמל
רודזיה (בירוק)
המנון לאומי אלוהים נצור את המלכה (עד 1970)
קולותיה של רודזיה (מ-1970)
יבשת אפריקה
שפה נפוצה אנגלית
עיר בירה סולסברי
משטר מונרכיה חוקתית דמוקרטית פרלמנטרית (עד 1970)
רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית (מ-1970)
הקמה
תאריך
הכרזת העצמאות
11 בנובמבר 1965
פירוק
תאריך

תאריך
הקמת זימבבואה רודזיה
1 ביוני 1979
הקמת זימבבואה
18 באפריל 1980
ישות קודמת רודזיה הדרומיתרודזיה הדרומית  רודזיה הדרומית
ישות יורשת זימבבואהזימבבואה  זימבבואה
שטח בעבר 390,580 קמ"ר
אוכלוסייה בעבר 1965 – 4,422,000[1] נפש
1980 – 7,289,000[1] נפש
מטבע פאונד רודזי (עד 1970)
דולר רודזי (מ-1970)

רודזיהאנגלית: Rhodesia) אשר החל משנת 1970 הייתה ידועה כרפובליקה של רודזיהאנגלית: Republic of Rhodesia) הייתה מדינה עצמאית קצרת ימים שהתקיימה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 בשטחי זימבבואה של ימינו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולוניזציה בריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רודזיה הדרומית

רודזיה הדרומית מהווה מקרה ייחודי בדבר ימיהם של האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי. בניגוד לרוב מושבותיה של בריטניה, ובדומה לאוסטרליה או לדרום אפריקה, ידעה רודזיה הדרומית בשנות קיומה ובטרם הקמתה התיישבות לבנה ניכרת. למרות זאת, בניגוד למשל לדרום אפריקה, היא מעולם לא הוגדרה כדומיניון. על אף זאת, הלכה למעשה נהנו תושביה הלבנים ממידה רבה של סמכויות ריבוניות.

סולסברי, בירת רודזיה בשנות ה-30

עד לשנת 1923, נשלטה רודזיה על ידי חברת דרום אפריקה הבריטית. תחת כשלושים שנות שלטון החברה, ידעה הארץ פיתוח קולוניאלי והתיישבות לבנה ניכרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאפה ממשלת בריטניה לסיים את שלטון החברה על רודזיה. לפיכך, הציעה הממשלה לתושביה הלבנים של רודזיה הדרומית בשנת 1922 להצטרף לאיחוד דרום אפריקה כפרובינציה. עם זאת, הם דחו את ההצעה במשאל עם שערכו ברוב של כ-60%, והעדיפו הקמת ישות מדינית עצמאית על פני מיזוג מדיני עם דרום אפריקה.[2] לפיכך, ב-12 בספטמבר 1923 הקימה הממשלה בלונדון את מושבת רודזיה הדרומית, ובכך זכו לראשונה הלבנים תושבי רודזיה בממשל עצמי ממשי. תחת המושבה, קיימו הלבנים בה מערכת תוססת של דמוקרטיה לרבות מערכות בחירות, והקימו צבא מוקמי אשר יהפוך לימים לצבאם הלאומי.[3] הם התגוררו בעשרות יישובים אשר כללו לצד משקים חלקיים גם כמה ערים ועיירות.

להלכה, ובהתאם לחוקת 1923, היו רשויות השלטון במושבה פתוחים לכלל האוכלוסייה, לרבות תושביה השחורים. עם זאת, קריטריונים של שכר, השכלה ורכוש עצמי, הביאו לכך שהרוב המכריע של בעלי זכות הבחירה וחברי הפרלמנט היו לבנים, למרות משקלם הנמוך באוכלוסייה הכללית.[4] ככלל, השלטון הלבן לא ייחס משקל רב לאינטרסים ולצרכים של האוכלוסייה השחורה, והפלה לטובה ולעתים אף באופן חוקי את האוכלוסייה הלבנה. כך למשל בחוק הקרקעות של שנת 1930 (Land Apportionment Act), יועדו מחצית מקרקעות הארץ לבעלות פרטית ללבנים בלבד, תוך חלוקת שאר השטח לכזה הנמצא בבעלות לאומית, שבטית ושחורה פרטית.[5] בעוד מערכות החינוך של המדינה הקנו ללבנים מיומנויות אשר אפשרו להם להשתלב בעבודות מנהל, תעשייה, אקדמיה ומדע, השחורים סבלו מהפליה בתחום זה אשר הקשתה עליהם להיקלט במשרות מכובדות. כאשר השחורים בדרך כלל מופנים לעבודות כפיים, הקימו הלבנים ברודזיה הדרומית כלכלת שוק מאוזנת יחסית, המתגאה בענף חקלאות משגשג ובתעשיות ברזל ופלדה מודרניות.[6] תחת חינוך, בריאות ורווחה בסטנדרטים אירופאים לאוכלוסייה הלבנה, סבלה האוכלוסייה השחורה בדרך כלל תחת תנאי מחיה לפי אמות מידה אפריקניות.[7]

זמן קצר לאחר פלישת גרמניה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הצטרפה רודזיה הדרומית למלחמה לצדה של בריטניה בדומה לשאר מושבותיה של האימפריה הבריטית. 26,121 לוחמים רודזים, הן לבנים והן שחורים, לחמו ברבות מזירות הלחימה, לרבות הים התיכון, צרפת, מזרח אפריקה, ובורמה. בקרבות אלו נהרגו קרוב לאלף לוחמים מרודזיה הדרומית.[3][8] רודזיה הדרומית התגאתה בהיותה תורמת כוח האדם הגדולה ביותר למלחמה ביחס לגדול אוכלוסייתה בקרב מושבת האימפריה הבריטית. למעשה, תרמה רודזיה הדרומית כוחות צבא למלחמה עוד יותר מבריטניה עצמה בהתחשב בגודל אוכלוסייתה.[9]

גבולות הפדרציה של רודזיה וניאסלנד

המלחמה הפכה את כוחותיה הצבאיים של רודזיה הדרומית לצבא לכל דבר, אשר זכה לראשונה לפעילות מבצעית ממשית. במהלך המלחמה רכשו כוחות אלו ציוד חדש, והתנסו בצורות קרב מגוונות.[10] לאחר המלחמה זכתה רודזיה הדרומית לצמיחה כלכלית גבוהה במיוחד, אשר לוותה בתיעוש גובר אשר החל כבר בעיצומה של המלחמה.[11] הצמיחה הכלכלית הגבוהה לוותה בגל של עשרות אלפי מתיישבים חדשים ממוצא בריטי אשר התיישבו ברודזיה הדרומית בשנים שלאחר המלחמה.[5] רודזיה סיימה את המלחמה כאשר כלכלתה חזקה ועצמאית יותר, האוכלוסייה הלבנה בה גדולה יותר, וכוחותיה הצבאיים בעלי כישרון קרבי רב יותר. בנוסף, התושבים נהנו מגאווה לאומית ניכרת על תרומתם לניצחון בריטניה במלחמה, ומנקודת מבטם הם ציפו לכך שבשנים שאחרי המלחמה בריטניה תחזיר להם כגמולם.

גודפרי הגינס

פדרציה ורוחות של שינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, דה-קולוניזציה של אפריקה

החל משנת 1933, ולכל אורך תקופת מלחמת העולם השנייה, שלט ברודזיה הדרומית ראש הממשלה גודפרי הגינס מהמפלגה המאוחדת הפדרלית. להגינס ולמפלגתו עמד חזון מדיני בדבר הקמתה של פדרציה בריטית במרחבים של חבל רודזיה ואלו שסביבו. הגינס, כמו גם אנשי ממשל בריטים בלונדון אשר תמכו ביוזמה, קיווה כי יהיה זה חיקוי מוצלח ליצירתה של הפדרציה של אוסטרליה כמאה שנה קודם לכן. בנוסף, הם ראו בכך מענה הולם לעלייתה של המפלגה הלאומית האפריקאנרית הבדלנית בדרום אפריקה בשנת 1948. עלייתה לשלטון של מפלגה זו העמידה בספק את מעמדה של בריטניה בהשפעתה על הנעשה בדרום אפריקה - הטריטוריה הבריטית החשובה באפריקה. לפיכך, היו בבריטניה וברודזיה מי שרצו להקים משקל נגד מדיני אשר יאזן את עוצמתה של דרום אפריקה במרחבי דרום היבשת.[2] צעדים אלו היוו את מה שעתיד היה לבשר את הקמתה של הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, מדינת חסות של האימפריה הבריטית אשר היוותה איחוד מדיני של רודזיה הדרומית, רודזיה הצפונית (זמביה של ימינו) וניאסלנד (מלאווי של ימינו). בירת רודזיה הדרומית, סולסברי, שימשה גם כבירת הפדרציה, באופן אשר סימל את היותה של רודזיה הדרומית הטריטוריה המובילה של המדינה הפדרלית החדשה. עם הקמת הפדרציה בשנת 1953, נערכו בה בחירות כלליות לראשות הממשלה, בחירות בהן השתתפו באופן כמעט בלעדי רק הלבנים. בבחירות ניצח ראש ממשלת רודזיה הדרומית גודפרי הגינס, אשר החל מאותה עת שלט למעשה על הפדרציה כולה. ברודזיה הדרומית עצמה, גרפילד טוד איש מפלגתו של הגינס החליף אותו במשרת ראש הממשלה.[8]

בשנת 1956, ביקש הגינס מממשלת בריטניה להכיר בפדרציה כדומיניון, אך בקשתו נדחתה. באותה השנה גם סיים הגינס את תפקידו, ותחתיו מונה לתפקיד ראש ממשלת הפדרציה רוי וולנסקי בעל השורשים היהודיים והאפריקאנריים. וולנסקי, אשר כהגינס כיהן אף הוא מטעם המפלגה המאוחדת הפדרלית, נבחר לתפקיד בשתי מערכות בחירות שונות (1958 ו-1962), וכיהן בסך הכל כשבע שנים, עד לפירוק הפדרציה בשנת 1963, כעשר שנים לאחר הקמתה. פירוק זה אירע בין השאר עקב תחושות המרמור שחשו השחורים בפדרציה, אשר היוו את הרוב המוחלט של תושבי ניאסלנד ורודזיה הצפונית, משלטון הלבנים הרודזים הדרומיים עליהם. בנוסף, על רקע האצת תהליכי דה-קולוניזציה באפריקה בראשית המעבר לשנות ה-60, החליטה ממשלת בריטניה שזוהי העת לפירוק מושבותיה ולא לאיחודן.[12][13] שנות הפדרציה, הביאו את רודזיה הדרומית לידי מעמד בכיר באימפריה, כאשר תושביה הלבנים נהנים מגבולות רחבי ידיים ומהצורך לנהל בעצמם שטחים נרחבים אלו. במקביל, שנים אלו היו שנות ההתעוררות הלאומיות השחורה ברודזיה הדרומית. תנועה זאת צמחה בעיקר מקרב חוגי האליטה העירונית השחורה של שלהי שנות ה-50.[14] קבוצה זאת, אשר הטיפה למעמד רב יותר לשחורים בשורות שלטון המושבה, סבלה מדיכוי פוליטי מצד השלטונות הלבנים.[2] על רקע מעמדה ההולך וגובר של הלאומיות הלבנה הרודזית, אל מול כוונתה של בריטניה לסיים את שליטתה במושבה ולצד התגברות תביעותיהם של השחורים לקבל את חלק רב יותר בשלטון, משנה לשנה חשו הלבנים מאוימים יותר ויותר.

על רקע מה שהסתמן ככישלון פרויקט הפדרציה בניצוחה של המפלגה המאוחדת הפדרלית, ועקב המצע הליברלי והמתקדם ביחס לזכויות השחורים שהציגה המפלגה בבחירות 1962 לראשות ממשלת רודזיה הדרומית, ספגה המפלגה מפלה בבחירות.[15] בבחירות אלו, עם 54.9% מסך קולות הבוחרים, עלתה לשלטון מפלגת החזית הרודזית בעלת המצע הלאומי והשמרני. את המפלגה הנהיגו הפוליטיקאים יוצאי קרבות מלחמת העולם השנייה וינסטון פילד ואיאן סמית. פילד מונה לראשות הממשלה, וסמית שימש כסגנו.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המדינה והתבססותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת העצמאות של רודזיה

משא ומתן עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת אמצע שנות ה-60, כאשר מושבת רודזיה הדרומית נשלטה על ידי ראש הממשלה וינסטון פילד, החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-13 באפריל הדיחה מפלגת השלטון את פילד.[2] במקומו, סגנו של פילד, איאן סמית, מונה לראשות הממשלה.[16] סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.[17] איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו בחיל האוויר המלכותי בעת מלחמת העולם השנייה, אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והוא היה גם למעשה ראש הממשלה יליד הארץ הראשון של רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, זכה לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת הלייבור בבריטניה, ומנהיגה הרולד וילסון, אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".[18] כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון לאומני שחור והן לאפרטהייד, והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".[19]

וילסון (מימין) וסמית באחת מפגישותיהם במהלך שנת 1965

בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני 1964 ספקי נשק אמריקנים ובריטיים הטילו אמברגו לא פורמלי על מכירת נשק לכוחות הביטחון של רודזיה. בעוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן בלונדון. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.[2][3] בספטמבר 1964, בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות לפרלמנט הבריטי, אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך כשנה.[3] מרוצה חסר סמית לסולסברי. במערכת הבחירות, דאגלס-יום הפסיד לבסוף. בתוך כך, הסיכומים בין סמית לדאגלס-יום ירדו לטמיון עם עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון.

במערכת הבחירות לפרלמנט הבריטי של אוקטובר 1964, ניצחה הלייבור בראשות מנהיגה הרולד וילסון, אשר התמנה מייד לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה, העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי.[3] אל מול זאת בחר סמית לשאוף לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם - הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים על מנת לדון עמם בשאלת העצמאות. הכינוס, אשר זכה לביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר, ארגנה הממשלה משאל עם בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות.[2]

לאחר משאל העם וכינוס ראשי השבטים, הכריז סמית כי דרישתה של בריטניה לכך שהעצמאות תהיה מקובלת על כלל העם, נענתה. מעבר לכך טען, אין סיבה כעת שבריטניה לא תסכים להכיר בעת בעצמאות רודזיה. בתום דבריו קרא לבריטניה לשלוח נציג לסולסברי להידבר עמו. וילסון סרב, ודרש להמשיך את המשא ומתן בלונדון, באופן אישי מול סמית. על רקע חוסר הסכמה על המשך אפיק ההידברות בין הצדדים, המשא ומתן נקלע בחודשים הבאים לקיפאון מתמשך.[2] בין החודשים אפריל ומאי הייתה מצויה רודזיה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לפרלמנט, בהן קראה החזית הרודזית בראשות סמית לעצמאות מידית. על רקע זה, מערכת הבחירות גרמה להקצנת הרטוריקה של מנהיגי המיעוט הלבן ברודזיה. לבסוף, זכתה החזית ב-50 מושבים מתוך כלל ה-65, תוך כדי שהיא מבצרת בכך את עוצמתה הפוליטית.[20][21]

נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. ללא הפתעה מצד גורם כלשהו, הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-12 באוקטובר חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות. מייד ביום המחרת יצאו השניים בהצהרות טלוויזיוניות בזה אחר זה, וקראו האחד לשני לגלות גמישות בעמדותיו. על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון בכל זאת, ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית ניסה להציע את תמיכת בריטניה בעצמאות בתנאי להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כל הצעותיו של סמית היו נראים בפני וילסון כלא מספיק נדיבות, וככאלו שלא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב" (No independence before majority rule), ולכן התנגד להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.[2][22] ב-30 באוקטובר שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, לאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה.[2]

הכרזת העצמאות והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסגר ביירה

לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות על כוונה מידית של סמית להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 בנובמבר, נערכה שיחת טלפון בין וילסון לסמית ביוזמת הראשון, אשר ניסה לשכנע את סמית לדחות את ההכרזה ולחדש את המשא ומתן. סמית סרב, וכינס את ממשלתו לפי תוכניתו להצבעה סופית על הכרזת העצמאות. ההצבעה עברה פה אחד, וטקס ההכרזה נקבע לאותו היום.[23] בשעה 11:00, החל איאן סמית להקריא את הכרזת העצמאות. בסופה, אל מול מחיאות הכפיים של הקהל, חתמו חברי ממשלת רודזיה על הכרזת העצמאות, והצטלמו לתמונה רשמית.[24] בעיני ממשלת רודזיה הכרזת העצמאות סיימה את תקופת המושבה, והפכה את המדינה למדינה עצמאית שהיא ממלכה בחבר העמים הבריטי, במעמד זהה לזה של אוסטרליה לדוגמה.[8][2] מספר שעות לאחר הכרזת העצמאות, הורה ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון למושל המושבה המפרי גיבס לפטר את ראש ממשלת רודזיה סמית ואת יתר שר הממשלה. גיבס עשה זאת, תוך כדי שהוא מאשים את סמית ואנשיו בבגידה. ממשלת רודזיה הביעה התעלמות מהצעד הפורמלי של גיבס, תוך כדי ציון כי החוקה החדשה של רודזיה לא מקנה למושל המושבה עוד סמכויות שלטוניות בה.[25]

ממשלת רודזיה ליוותה את הכרזת העצמאות והחודשים שלאחריה בהכרזה על מצב חירום לאומי, על מנת לייצב את המדינה. בכלל זה נעצרו כמה מתנגדים פוליטיים, צנזורה נכפתה על העיתונות ושאר כלי התקשורת, ותקנות קיצוב הוטלו השימוש בבנזין. בדרך כלל החדשות על הכרזת העצמאות התקבלו התקבלו על ידי הלבנים באהדה. גם האוכלוסייה השחורה נמנעה תחילה מתגובות חריפות, מלבד כמה דיווחים על רגימה באבנים של מכוניות של אזרחים לבנים בשכונות שחורות בפאתי בולוואיו.[2] למרות שכאמור מבקרים זרים שונים מציינים אתה מה שנתפס בעיניהם כשהשלמה של השחורים ברודזיה עם עצמאות ארצם תחת שלטון המיעוט הלבן, ארגוני ההתנגדות השונים של אוכלוסייה הקפידו לגלות ביקורת חריפה על ממשלת סמית, תוך טענה שהם המייצגים האמתיים של השחורים ברודזיה. כך למשל ג'ייסון מויו, איש ארגון ההתנגדות השחור ZAPU אשר באותה העת שהה בלונדוון, תיאר את הכרזת העצמאות כאקט של "בגידה ומרד" בבריטניה, קבע כי "חייהם של ארבעה מיליוני אפריקאים בלתי חמושים עומדים כעת סכנה".[26]

מטוס חיל האוויר המלכותי משתתף בהסגר ביירה, יולי 1970

ב-25 בנובמבר, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות, התכנס הפרלמנט הרודזי לישיבה סוערת.[20] בעוד חברי החזית הרודזית, מפלגת השלטון בעלת הדומיננטיות הרחבה בפרלמנט הביעו שביעות רצון מצעדי הממשלה, הפגינה האופוזיציה צעדים נמרצים. בלט בהתנהלותו חבר הפרלמנט העצמאי אהרן פאליי, אשר טען כי הכרזת העצמאות איננה חוקית. לאחר שקולות המחאה של פאליי לא פסקו, הציע יושב ראש הפרלמנט מפאליי ומכל מי שמתנגד לצעדי הממשלה לעזוב את המקום, ולתת לישיבת הפרלמנט להמשיך כסדרה. פאליי סירב והמשיך להשמיע את מחאותיו, עד שהוצא בכוח מהפרלמנט על ידי כוח המשמר המקומי, תוך כדי שהוא צועק "אלוהים נצור את המלכה!".[27] בעקבות פאליי יצאו במחאה מהאולם חברי פרלמנט נוספים מהאופוזיציה.[20]

כלפי חוץ, הביע ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון תדהמה על צעדו של איאן סמית. הוא קבע כי הכרזת העצמאית איננה חוקית ומהווה בגידה ומרד בממלכה. נתמך על ידי כלל המפלגות בפרלמנט, לרבות השמרנים והליברלים, קרא וילסון לתושבי רודזיה כולם שלא לשתף פעולה עם ממשלת סמית.[2][20] תוך כמה שעות מהכרזת העצמאות, התכנסה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לכינוס חירום. בסוף הכינוס, הצביעו 107 חברות העצרת בעד גינוי ממשלת רודזיה, אל מול התנגדותן של שתי מדינות בלבד: דרום אפריקה ופורטוגל. צרפת נמנעה.[20] ביום המחרת, התכנסה גם מועצת הביטחון לדון במשבר, וקיבלה את החלטה 216 (United Nations Security Council Resolution 216), אשר גינתה את הכרזת העצמאות כגזענית ובלתי חוקית, וקראה לכל המדינות לסרב להכיר בעצמאותה של רודזיה או לסייע לממשלתה. כשבוע לאחר מכן, התכנסה מועצת מועצת הביטחון בשנית וקיבלה את החלטה 217 (United Nations Security Council Resolution 217), אשר הרחיבה את ההחלטה הקודמת. שתי ההחלטות התקבלו פה אחד למעט הימנעות של צרפת.[4]

בלונדון, נציגיהם של ארגוני ההתנגדות השחורים אשר שהו בעיר קראו לבריטניה להפיל את השלטון הלבן ברודזיה באמצעות פלישה צבאית. לדרישה הצטרפו גם כמה חברי פרלמנט בריטים. עם זאת בבריטניה סירבו לדרדר את המצב למלחמה בין בריטים לבריטים, דבר אשר הופגן גם מצידו של ראש ממשלת רודזיה סמית, אשר קבע כי לא תהיה "מלחמת אחים".[20] ברם פנו הבריטים להטלת סנקציות כלכליות על רודזיה. בתוך כך הם גירשו את רודזיה מחברות בגוש השטרלינג, אסרו על יבוא מרודזיה של סוכר, טבק ומוצרים אחרים, והטילו איסור על יצוא נפט לרודזיה. בניסיון אקטיבי למנוע אספקת נפט ומוצרים אחרים לרודזיה, במרץ 1966 הורה וילסון לנתק את קווי האספקה המרכזיים של רודזיה, אשר השתמשה ליבוא וליצוא בעיקר בנמל הים הפורטוגזי בעיר החוף ביירה שבמוזמביק. הצי המלכותי הבריטי לצורך כך הוציא לפועל את הסגר ביירה - מצור ימי. עוד קודם לכן, בינואר אותה השנה צפה וילסון כי החרמות והלחץ הדיפלומטי יאלצו את סמית להיכנע לבריטניה "תוך שבועות".[20] בפועל התבדה וילסון כמו רבים אחרים, ורודזיה הצליחה לממש בהצלחה לא מבוטלת את עצמאותה למשך כחמש עשרה שנים, עד לשנת 1979.

תור הזהב הרודזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז העיר סולסברי, בירת רודזיה, במהלך שנות ה-70
נתונים כלכליים
תמ"ג[28]
(במיליארדי דולרים)
תמ"ג לנפש[29]
(בדולרים)
1965
1.31
496
1966
1.28
487
1967
1.40
511
1968
1.48
504
1969
1.75
549
1970
1.88
651
1971
2.18
685
1972
2.68
717
1973
3.31
711
1974
3.98
733
1975
4.37
695
1976
4.32
676
1977
4.36
610
1978
4.35
574
1979
5.18
573

מדינה במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל חיל הרגלים הקל של צבא רודזיה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת הסבך הרודזי, כוחות הביטחון של רודזיה

משא ומתן וקץ שלטון האדם הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות מהגרים הולנדים בנמל התעופה סכיפהול בשנת 1955, רגע לפני עלייתם לטיסה לרודזיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, פקדו את רודזיה מהגרים רבים מאירופה אשר קבעו בה את עתידם
אוכלוסיית רודזיה הדרומית[30]
1960 3,752,000
1965 4,422,000
1970 5,206,000
1975 6,170,000
1980 7,289,000

התפלגות גזעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות גזעיות באוכלוסיית רודזיה
1960[30]
לבנים 223,000 7.30%
שחורים 2,830,000 92.70%
סה"כ 3,053,000 100%

ערים ועיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומות יישוב עיקריים ברודזיה
Zimbabwe relief location map.jpg
 
בולוואיו
בולוואיו
גוולו
גוולו
אומטאלי
אומטאלי
קיו קיו
קיו קיו
גאטומה
גאטומה
וואנקייה
וואנקייה
פורט ויקטוריה
פורט ויקטוריה
שבאני
שבאני
סינויה
סינויה
רדכליף
רדכליף
קאריבה
קאריבה
מפלי ויקטרויה
מפלי ויקטרויה
סולסברי
סולסברי
מבט אל סולסברי, בירת רודזיה, במהלך שנות ה-70
ערים ועיירות ברודזיה
שם בשפת המקור שנת הקמה אוכלוסייה (1982)[31]
סולסברי
Salisbury
1890 656,011
בולוואיו
Bulawayo
1897 413,814
גוולו
Gwelo
1894 78,918
אומטאלי
Umtali
1897 69,621
קיו קיו
Que Que
1898 47,607
גאטומה
Gatooma
1895 44,613
וואנקייה
Wankie
[דרושה הבהרה] 39,036
פורט ויקטוריה
Fort Victoria
1890 30,523
שבאני
Shabani
1916 26,597
סינויה
Sinoia
1906 24,322
רדכליף
Redcliff
[דרושה הבהרה] 22,109
מארנדלאס
Marandellas
1913 19,971
הארטליי
Hartley
1899 19,606
בינדורה
Bindura
1901 18,243
קאריבה
Kariba
1955 12,364
צ'ירזי
Chiredzi
1895 10,257
קארוי
Karoi
1945 8,748
רוסאפה
Rusape
1894 8,216
מפלי ויקטרויה
Victoria Falls
1901 8,126
צ'יפינגה
Chipinga
1893 6,077
ג'אוונדה
Jawunda
1900 4,874
מוטוקו
Mutoko
1911 4,829
שאמבה
Shamva
1895 4,617
הנתונים מבוססים על מפקד האוכלוסין של ממשלת
זימבבואה שנערך כשנתיים לאחר תום קיומה של רודזיה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשויות השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שם כהונה שנות חיים מקום לידה
#
Winston Field 1960.jpg
וינסטון פילד
Winston Field
1962–1964
(שנתיים)
1904–1969
(מת בגיל 64)
ווסטרשייר, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
1
Ian Smith 1950s.jpg
איאן סמית
Ian Smith
1964–1979
(15 שנים)
1919–2007
(מת בגיל 88)
סולסברי, רודזיה הדרומיתרודזיה הדרומית  רודזיה הדרומית
2
Muzorewa 1978 b.jpg
אבל מוזורווה
Abel Muzorewa
1979
(מספר חודשים)
1925–2010
(מת בגיל 84)
אומטאלי, רודזיה הדרומיתרודזיה הדרומית  רודזיה הדרומית
השתייכות מפלגתית:       החזית הרודזית;       המועצה המאוחדת האפריקנית הלאומית

נשיא המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רה"מ שם כהונה שנות חיים מקום לידה
סמית
1
קליפורד דופונט
Clifford Dupont
1970–1975
(5 שנים)
1905–1978
(מת בגיל 72)
לונדון, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
-
הנרי אווראר (בפועל)
Henry Everard
1975–1976
(חודשים ספורים)
1897–1980
(מת בגיל 83)
לונדון, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
2
ג'ון ווראת'ל
John Wrathall
1976–1978
(שנתים)
1913–1978
(מת בגיל 65)
לנקסטר, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
-
הנרי אווראר (בפועל)
Henry Everard
1978
(חודשים ספורים)
1897–1980
(מת בגיל 83)
לונדון, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
-
ג'ק ויליאם פית'יי (בפועל)
Jack William Pithey
1978–1979
(חודשים ספורים)
1903–1987
(מת בגיל 84)
פוצ'פסטרום, מושבת נהר האורנג'מושבת נהר האורנג'  מושבת נהר האורנג'
-
הנרי אווראר (בפועל)
Henry Everard
1979
(חודשים ספורים)
1897–1980
(מת בגיל 83)
לונדון, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
מוזורווה
3
ג'וזאיה ציון גומדה
Josiah Zion Gumede
1979
(מספר חודשים)
1919–1989
(מת בגיל 69)
במבסי, רודזיה הדרומיתרודזיה הדרומית  רודזיה הדרומית
השתייכות מפלגתית:       החזית הרודזית;       המועצה המאוחדת האפריקנית הלאומית

מפלגות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות בזימבבואה במאות ה-19 וה-20 המזוהות עם האוכלוסייה הלבנה
חברת דרום אפריקה הבריטיתחברת דרום אפריקה הבריטית
הצ'ארטר
מפלגת הרפורמה
(1923–1939)
מפלגת רודזיה
(1917–1934)
רודזיה הדרומיתרודזיה הדרומית
המושבה
מפלגת הלייבור הרודזית
(1923–1953)



מפלגת רודזיה המאוחדת
(1933–1957)
המפלגה הליברלית
(1939–1955)
מפלגת הלייבור הדרום רודזית
(1944–1948)


הפדרציה של רודזיה וניאסלנדהפדרציה של רודזיה וניאסלנד
הפדרציה
מפלגת הלייבור העצמאית
(1953–1963)
מפלגת הקונפדרציה
(1953–1958)
המפלגה המאוחדת הפדרלית
(1957–1963)
מפלגת הדומיניון
(1958–1962)

החזית הרודזית
(1962–1981)
רודזיהרודזיה
המדינה
המפלגה הפדרלית
(1963–1970)
מפלגת רודזיה
(1963–1970)
מפלגת המרכז
(1970–1975)

מפלגת הפעולה הרודזית
(1977–1980)
מקרא מפלגות:        מפלגות השמאל;        מפלגות המרכז;        מפלגות הימין

מערכות בחירות ומשאלי עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות הבחירות הכלליות ברודזיה הדרומית
מפלגה קולות  % מושבים
בחירות 1962 (#)
החזית הרודזית 38,282 54.9% 35
המפלגה המאוחדת הפדרלית 30,463 43.7% 15
אחר 939 1.3% 0
סה"כ 69,684 100% 50
בחירות 1965 (1)
החזית הרודזית 50
מפלגת רודזיה 10
אחר 5
סה"כ 65
בחירות 1970 (2)
החזית הרודזית 39,066 76.8% 50
מפלגת המרכז 5,619 11.0% 0
אחר 6167 12.1% 0
סה"כ 50,852 100% 50
בחירות 1974 (3)
החזית הרודזית 55,597 77.0% 50
מפלגת רודזיה 13,776 19.1% 0
אחר 2,846 3.9% 0
סה"כ 72,219 100% 50
בחירות 1977 (4)
החזית הרודזית 57,348 85.4% 50
מפלגת הפעולה הרודזית 6,224 9.3% 0
אחר 3,614 5.4% 0
סה"כ 67,186 100% 50
בחירות 1979 (5)
המועצה המאוחדת האפריקנית הלאומית 51
החזית הרודזית 28
האיחוד האפריקני הלאומי של זימבבואה 12
הארגון המאוחד העממי של זימבבואה 9
סה"כ 100
משאלי עם ברודזיה
תשובה קולות  %
5 בנובמבר 1964
הקמת רודזיה העצמאית
בעד 58,176 90.51%
נגד 6,101 9.49%
סה"כ 65,242 100.0%
שיעור ההצבעה 61.87%
20 ביוני 1969
אישור חוקת 1969
בעד 54,724 72.48%
נגד 20,776 27.52%
סה"כ 76,706 100.0%
שיעור ההצבעה 81.01%
הקמת הרפובליקה
בעד 61,130 81.01%
נגד 14,327 18.99%
סה"כ 76,664 100.0%
שיעור ההצבעה 80.97%
30 בינואר 1979
העברת השלטון לרוב השחור
בעד 57,269 85.38%
נגד 9,805 14.62%
סה"כ 67,838 100.0%
שיעור ההצבעה 71.48%

סמלים רשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטר של דולר רודזי, המטבע הרשמי של רודזיה בין השנים 1970 ועד 1980
הדפס רשמי של סמל רודזיה על רקע דגל המדינה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דגל רודזיה, סמל רודזיה, המנון רודזיה
הדגל הלאומי (עד 1968) הדגל הלאומי (החל מ-1968) הסמל הלאומי
Flag of Rhodesia (1964).svg Flag of Rhodesia.svg Coat of arms of Rhodesia.svg

חגים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית בשפת המקור תאריך ראשית
ציון החג
תיאור
יום רודז
Rhodes's Day
יום שני הראשון או השני של יולי 1895 יום הנצחה לחייו ופועלו של ססיל רודז, מראשי הקולוניאליזם הבריטי ברודזיה ומי שהארץ והמדינה נקראים על שמו
יום המייסדים
Founders' Day
יום לאחר יום רודז 1895 יום הוקרה לשאר ראשי הקולוניאליזם הבריטי ברודזיה מלבד ססיל רודז
יום החלוצים
Pioneers' Day
12 בספטמבר 1920 חגיגת בואם של ראשוני כוחות חברת דרום אפריקה הבריטית לרודזיה בשנת 1890, אז הונף בה לראשונה היוניון ג'ק
יום הרפובליקה
Republic Day
בין יום שני השני ליום שני האחרון של אוקטובר 1970 ציון הפיכתה של רודזיה בשנת 1970 לרפובליקה העומדת בפני עצמה, לאחר פרישתה מחבר העמים הבריטי
יום העצמאות
Independence Day
11 בנובמבר 1966 יום העצמאות של רודזיה, אשר לראשונה נחגג שנה לאחר הכרזת העצמאות החד צדדית מבריטניה בשנת 1965
מלבד חגים אלו אשר בלעדיים לרודזיה, מעמד רשמי היה גם לחגים יום השנה החדשה, יום שישי הטוב, השבת הקדושה, הפסחא, פנטקוסט, חג המולד ויום הקופסאות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודה וקטעי תעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחים עיתונאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "World Population Prospects, the 2012 Revision". United Nations.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 Wood, J R T (June 2005). So Far and No Further! Rhodesia's Bid For Independence During the Retreat From Empire 1959–1965. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4120-4952-8.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Berlyn, Phillippa (April 1978). The Quiet Man: A Biography of the Hon. Ian Douglas Smith. Salisbury: M O Collins. OCLC 4282978. also includes (on pp. 240–256) Rowland, J Reid. "Constitutional History of Rhodesia: An outline".
  4. ^ 4.0 4.1 Gowlland-Debbas, Vera (1990). Collective Responses to Illegal Acts in International Law: United Nations action in the question of Southern Rhodesia (First ed.). Leiden and New York: Martinus Nijhoff Publishers. ISBN 0-7923-0811-5.
  5. ^ 5.0 5.1 Weinrich, A K H (1973). Black and White Elites in Rural Rhodesia. Manchester: Manchester University Press. ISBN 978-0-7190-0533-6.
  6. ^ Duignan, Peter; Jackson, Robert H, eds. (May 1986). Politics & government in African states, 1960–1985. London, Sydney & Dover, New Hampshire: Croom Helm. ISBN 978-0-8179-8482-3.
  7. ^ Gastil, Raymond, ed. (1980). Freedom in the World: Political Rights and Civil Liberties, 1980. New York: Freedom House. ISBN 978-0-87855-852-0.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Smith, Ian (June 1997). The Great Betrayal: The Memoirs of Ian Douglas Smith. London: John Blake Publishing. ISBN 1-85782-176-9.
  9. ^ Moorcraft, Paul (1990). "Rhodesia's War of Independence". History Today (London: History Today Ltd) 40 (9). ISSN 0018-2753.
  10. ^ Meredith, Charles (July 1973). "The Rhodesian Air Training Group 1940–1945". Rhodesiana (Salisbury: The Rhodesiana Society) (28): 16–29.
  11. ^ Phimister, I R (1991). "Secondary Industrialisation in Southern Africa: The 1948 Customs Agreement between Southern Rhodesia and South Africa". Journal of Southern African Studies (London: Routledge) 17 (3): 430–442. doi:10.1080/03057079108708286.
  12. ^ Blake, Robert (1977). A History of Rhodesia (First ed.). London: Eyre Methuen. ISBN 978-0-413-28350-4.
  13. ^ Welensky, Roy (1964). Welensky's 4000 Days. London: Collins. OCLC 460725368.
  14. ^ West, Michael O (August 2002). The Rise of an African Middle Class: Colonial Zimbabwe, 1898–1965. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-21524-6.
  15. ^ Rowe, David M (2001). Manipulating the Market: Understanding Economic Sanctions, Institutional Change, and the Political Unity of White Rhodesia (First ed.). Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11187-9.
  16. ^ Caute, David (June 1983). Under the Skin: The Death of White Rhodesia (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. ISBN 978-0-8101-0658-1.
  17. ^ Wessels, Hannes (July 2010). P K van der Byl: African Statesman. Johannesburg: 30° South Publishers. ISBN 978-1-920143-49-7.
  18. ^ Wilson, Harold (1974) [1971]. The Labour Government, 1964–70: A Personal Record. Harmondsworth, England: Penguin Books. ISBN 978-0-14-021762-9.
  19. ^ Hall, Lee (27 May 1966). "Rhodesia's Face of Defiance". Life (New York: Time, Inc.): 22–30. Retrieved 11 June 2013.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 Wood, J R T (April 2008). A Matter of Weeks Rather Than Months: The Impasse Between Harold Wilson and Ian Smith: Sanctions, Aborted Settlements and War 1965–1969. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4251-4807-2.
  21. ^ Fedorowich, Kent; Thomas, Martin, eds. (2001). International Diplomacy and Colonial Retreat. London: Frank Cass. ISBN 978-0-7146-5063-0.
  22. ^ Young, Kenneth (1969) [1967]. Rhodesia and Independence: A Study in British Colonial Policy. London: J M Dent & Sons. OCLC 955160.
  23. ^ McLaughlin, Peter (1980). Ragtime Soldiers: the Rhodesian Experience in the First World War. Bulawayo: Books of Zimbabwe. ISBN 0-86920-232-4.
  24. ^ White, Matthew C. (1978). Smith of Rhodesia: A Pictorial Biography. Cape Town: Don Nelson. ISBN 978-0909238360.
  25. ^ Peterson, Robert W, ed. (1971). Rhodesian Independence. Interim History. New York: Facts On File. ISBN 978-0-87196-184-6.
  26. ^ "1965: Rhodesia breaks from UK". London: BBC. 11 November 1965. Retrieved 4 July 2013.
  27. ^ "Rhodesia: The Shortened Fuse". Time (New York: Time, Inc.). 3 December 1965. Retrieved 24 July 2013.
  28. ^ "Zimbabwe GDP", TRADING ECONOMICS
  29. ^ "Zimbabwe GDP per capita", TRADING ECONOMICS
  30. ^ 30.0 30.1 Wills, A.J. (1967). "Three Territories". An Introduction to the History of Central Africa (2nd ed.). Durban: Oxford University Press. p. Appendix IV. ISBN 0-620-06410-2. Retrieved 10 September 2012.
  31. ^ "ZIMBABWE", CITY POPULATION