קרב מגידו

קרב מגידו
	מערכה: המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
	מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	19 בספטמבר 1918 – 25 בספטמבר 1918 (7 ימים)
קרב לפני	קו שתי העוג'ות; כיבוש בקעת הירדן
קרב אחרי	קרב שכם; הקרב בנחל תרצה
מקום	מהשרון והשומרון דרך עמק יזרעאל ועד לעמק הירדן באזור צמח
קואורדינטות	; 32°24′00″N 34°52′59″E / 32.4°N 34.883°E
תוצאה	ניצחון בריטי מכריע
הצדדים הלוחמים
האימפריה הבריטית; אוסטרליה; ניו זילנד; הודו הבריטית; צרפת; הלגיון הצרפתי הארמני; מורדים לא-סדירים מחצי האי ערב.	האימפריה העות'מאנית ; האימפריה הגרמנית
מפקדים
אדמונד אלנבי; הנרי שובל; פיליפ צ'טווד; אדוארד באלפין	אוטו לימן פון סנדרס
כוחות
12,000 פרשים, 57,000 רגלים ו-540 תותחים	2,000 פרשים, 32,000 רגלים ו-402 תותחים
אבדות
782 - הרוגים, 382 - נעדרים,; 4,179 - פצועים	השמדה וכניעה של כל הכוחות
	(למפת נתניה רגילה) קרב מגידו; היערכות הכוחות והתקפות עיקריות

ערך זה עוסק בקרב מימי מלחמת העולם הראשונה. אם התכוונתם לקרבות אחרים שהתרחשו במקום זה, ראו קרב מגידו (פירושונים).

קרב מגידו הוא קרב שנערך בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מאנית במסגרת המערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, בין 19 עד 25 בספטמבר 1918. הקרב התחולל באזור השרון ועמק יזרעאל, והסתיים בניצחון הכוחות הבריטיים בפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי. כוחות בריטים נוספים תקפו בעבר הירדן וכבשו את עמאן.

עם סיום הקרב השלימו הבריטים את כיבושה של ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

על אף שמו לא כלל הקרב לחימה משמעותית ליד תל מגידו, אף כי מקצת הכוחות חלפו דרך נחל עירון. השם "קרב מגידו" נבחר על ידי אלנבי לאור האמונה הנוצרית בארמגדון - קרב שיתקיים בקרבת תל מגידו באחרית הימים.

רקע

בסוף 1917 כבש הצבא הבריטי את ירושלים. ב-23 בדצמבר 1917 השלים חיל המשלוח הבריטי את משימת צליחת הירקון והרחיב אחיזתו בגזרת החוף עד צפונית לשפיים. בפברואר 1918 כבש חיל המשלוח את יריחו, והטורקים ייצבו קו הגנה חדש על העוג'א המזרחית. שני הצבאות התייצבו זה מול זה במרכז הארץ, בקו הגנה שנודע כקו שתי העוג'ות.

ההתקדמות הבריטית הושהתה במרץ 1918 לאחר שהגרמנים פתחו במתקפת האביב בחזית המערבית באירופה. אלנבי נאלץ להעביר כ-60,000 מחייליו המנוסים ואת כוח הטנקים שלו לאירופה^[1]. בהמשך קיבל אלנבי יחידות הודיות, ובמהלך קיץ 1918 הסתיים תהליך ארגון היחידות החדשות בתוך חיל המשלוח הבריטי. לקראת ספטמבר 1918 נערך אלנבי למתקפה מכרעת.

הצבא העות'מאני באזור, תחת פיקודו של אוטו לימן פון סנדרס הגרמני, היה מורכב משלוש ארמיות: הארמייה השמינית הוצבה באזור שבין החוף להרי השומרון, הארמייה השביעית (בפיקודו של מוסטפא כמאל) הגנה מהרי השומרון לנהר הירדן, והארמייה הרביעית באזור עבר הירדן. סך הכול כלל הכוח העות'מאני כ-40,000 חיילים ו-402 תותחים. החיילים העותמ'אנים סבלו ממורל ירוד, ממחלות וממחסור באספקה לאחר ארבע שנים של מלחמה. הכוחות העות'מאנים התפרסו לכל אורך קו החזית הארוך כיוון שלא ידעו היכן יתקפו הבריטים. הדבר הביא לכך שלכוחות העות'מאנים לא היו כמעט כוחות עתודה.

חיל האוויר הטורקי היה בנחיתות מוחלטת ולחיל האוויר הבריטי הייתה למעשה שליטה מוחלטת באוויר.

תוכנית ההטעיה של אלנבי

אלנבי תכנן לפרוץ את קו שתי העוג'ות במערב, היכן שפני השטח מתאימים יותר להסתערות פרשים. כדי למנוע מהעות'מאנים לזהות את המאמץ העיקרי, הכין אלנבי תוכנית מפורטת להטעיית העות'מאנים כך שידמה כאילו ההתקפה העיקרית תתבצע במזרח, במטרה לכבוש את עמאן.

לצורך הפריצה היה צריך להעביר שלוש דיוויזיות מבקעת הירדן למישור החוף. תנועת הכוחות מערבה התבצעה בלילות בלבד, ופקודות בכתב הופצו לשותפי סוד מעטים. המאהלים הבריטיים נבנו מבעוד מועד לקליטת מספר כפול של חיילים, כך שלא היה צורך בהקמת מאהלים חדשים עבור היחידות. הבריטים ניצלו את עליונותם האווירית כדי למנוע ממטוסי תצפית גרמנים ועות'מאנים להבחין במתרחש. לאורך הירקון הוקם בית ספר בריטי לגישור שעסק בבנייה ופירוק של גשרים על הירקון. משנבנו הגשרים על הירקון בימים שלפני המתקפה היה נראה הדבר שגרתי.

חלק נוסף בתוכנית כלל יצירת רושם של ריכוז כוחות בבקעת הירדן. יחידות הודיות החלו צועדות באור יום מירושלים מזרחה לבקעה, והן הוחזרו בלילה במשאיות לנקודת ההתחלה רק כדי לבצע למחרת את אותו המסלול. הוקמו מחנות חדשים וכ-15,000 דחלילי סוסים הוצבו בהם. מזחלות רתומות לפרדות העלו ענני אבק כדי ליצור רושם של פעילות רבה באזור. על הירדן הוקמו גשרים חדשים כדי לאפשר, לכאורה, מעבר כוחות.

תוכניתו של אלנבי כללה גם מספר תקיפות הסחה. ב-16 בספטמבר תקפו כוחות ערביים בפיקודו של לורנס איש ערב צומת רכבות בדרעא. תקיפה נוספת בוצעה ב-18 בספטמבר באזור בקעת הירדן.

יום לפני פתיחת המתקפה ערק חייל הודי לצד העות'מאני וסיפר להם על התוכנית, אולם העות'מאנים לא האמינו לו. תוכנית ההונאה הצליחה, והפיקוד העות'מאני לא זיהה את ריכוז הכוחות באזור החוף. אלנבי הצליח לרכז באזור המערבי כ-35,000 חיילים ו-383 תותחים מול כ-8,000 חיילים עות'מאנים וכ-130 תותחים^[2].

סדר הכוחות

הצבא העות'מאני

קבוצת ארמיות יילדירים (אוטו לימן פון זאנדרס)

הארמייה השמינית (ג'באד פאשה) — טול כרם
- הקורפוס ה-22 (רפט ביי)
  - הדיוויזיה ה-46 (שפיק אבני ביי) (התייצבה לאחרונה בצור)
  - הדיוויזיה ה-7 (נאסוהי ביי)
  - הדיוויזיה ה-20 (פייסל ביי)
- קורפוס אסיה (אוברסט גוסטב פון אופן) נודע גם כ"קבוצת הכנף השמאלית
  - הדיוויזיה ה-19 (סמי סאבלט ביי)
  - הדיוויזיה ה-16 (רושדי ביי)
  - מחלקת "פאשה II" הגרמנית (רגימנט)
- דיוויזיית הפרשים הקווקזית ה-2
הארמייה השביעית ( מוסטפא כמאל פאשה) — שכם
- הקורפוס ה-3 (איסמט ביי)
  - הדיוויזיה ה-1 (הנס גוהר ביי)
  - הדיוויזיה ה-11 (קיאזים ביי)
- הקורפוס ה-20 (עלי פואד פאשה)
  - הדיוויזיה ה-26 (מהמט האירי ביי)
  - הדיוויזיה ה-53 (רשאד ביי)
  - רגימנט הרגלים הגרמני ה-146
הארמייה הרביעית (מרסימלי ג'מאל פאשה, "הקטן") – בסלט
- הקורפוס ה-7 (נהר הירדן) (יאסין חילמי ביי, ידוע גם כסלמאן אל-חשימי )
  - הדיוויזיה ה-48 (אסים ביי)
  - הדיוויזיה המשולבת (חוסיין נור-א-דין ביי)
- הקורפוס ה-2 (גלאטאלי שבקט ביי)
  - קבוצת ירדן (עמאן)
    - הדיוויזיה ה-24
    - דיוויזיית הפרשים ה-3 (אסאד ביי)
  - מחלקת מעאן וחורן
    - הדיוויזיה ה-62
    - 3 מחלקות משולבות
הדיוויזיה ה-43 (הגיעה לביירות בתחילת אוקטובר)

מדינות ההסכמה

חיל המשלוח המצרי (גנרל אדמונד אלנבי)

ראש המטה – לוטננט גנרל לואיס בולס

הקורפוס ה-21 (לוטננט גנרל אדוארד באלפין) — המתקפה העיקרית
- רגימנט פרשים של הקורפוס (3 גדודי יומנרי מעורבים)
- ארטילריית חיל המצב המלכותי (5 סוללות כבדות, 12 סוללות מצור, 6 סוללות הרים)
- הדיוויזיה ה-60 (מייג'ור גנרל ג'ון שיי)
  - החטיבות ה-179, ה-180, ה-181
- הדיוויזיה ההודית ה-7 (מייג'ור גנרל ויר בוניימי פיין)
  - החטיבות ההודיות ה-19, ה-21, ה-28
- הדיוויזיה ה-75 (מייג'ור גנרל פיליפ פיילין)
  - החטיבות ה-232, ה-233, ה-234
- הדיוויזיה ההודית ה-3 (מייג'ור גנרל ארתור רג'ינלד הוסקינס)
  - החטיבות ההודיות ה-7, ה-8, ה-9
- הדיוויזיה ה-54 (מייג'ור גנרל סטיוארט האר)
  - החטיבות ה-161, ה-162, ה-163
  - היחידה הצרפתית בארץ ישראל ובסוריה (כולל הלגיון הארמני הצרפתי)
הקורפוס ה-20 (לוטננט גנרל פיליפ צ'טווד) — מתקפה משנית
- 1/1 וורססטרשייר יומנרי
- ארטילריית חיל המצב המלכותי (1 סוללה כבדה, 6 סוללות מצור)
- 1 סוללת הרים הודית, סוללת הרים של סינגפור והונג קונג
- הדיוויזיה ה-10 (מייג'ור גנרל ג'ון לונגלי)
  - החטיבות ה-29, ה-30, ה-31
- הדיוויזיה ה-53 (מייג'ור גנרל סטנלי מוט)
  - החטיבות ה-158, ה-159, ה-160
כוח צ'ייטור (מייג'ור גנרל אדוארד צ'ייטור) — האגף המזרחי
- דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק (מייג'ור גנרל אדוארד צ'ייטור)
  - חטיבות הרגלים הרכובים האוסטרליות ה-1 וה-2, חטיבת הרגלים הרכובים הניו זילנדית
- החטיבה ההודית ה-20 (בריגדיר גנרל א.ר.ב. מארי)
קורפוס-המדבר הרכוב (לוטננט גנרל הנרי שובל) — ניצול ההצלחה
- 2 סוללות ממונעות משוריינות קלות, קורפוס המקלעים (שריוניות), 2 מכוניות סיור קלות
- דיוויזיית הפרשים הרביעית (מייג'ור גנרל ג'ורג' דה סימונס בארו)
  - חטיבות הפרשים ההודיות ה-10, ה-11, ה-12
- דיוויזיית הפרשים החמישית (מייג'ור גנרל הנרי מקאנדרו)
  - חטיבות הפרשים ההודיות ה-13, ה-14, ה-15
- דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית (מייג'ור גנרל הנרי הודג'סון)
  - חטיבות הפרשים הקלות האוסטרליות ה-3, ה-4, ה-5
הבריגדה הארצישראלית (בריגדיר גנרל אמיאס בורטון)
- כנף 5 (לוטננט קולונל צ'ארלס ברנט)
- כנף 40 (לוטננט קולונל ריצ'רד ויליאמס)
  - טייסת 1 קורפוס התעופה האוסטרלי
  - טייסת 111
  - טייסת 144
  - טייסת 145 (מטוס קרב אחד בלבד)

כוחות ערביים

צבא הצפון הערבי (האמיר פייסל)

כוחות סדירים (ג'עפר פאשה אל-עסכרי)
- הדיוויזיה ה-1 (עקבה) (בריגדיר גנרל אמין אל-אסיל)
  - חטיבת הרגלים ההאשמית (800)
- הדיוויזיה ה-2 (אל-קאירה) (לוטננט קולונל מג'יד חסון)
  - חטיבת הרגלים ההאשמית (800)
- גדוד קורפוס הגמלים החג'אזי (400) (חלק מיחידתו של תומאס אדוארד לורנס)
- יחידות ארטילריה קלה, מקלעים, חיל רגלים רכוב על פרדות, יחידות רפואיות ולוגיסטיות
כוחות לא סדירים
- בדואים משבטי חואיטאת', בני עלי, באלי, ג'והאינה, אוטאיבה (נורי א-סעיד, עודה אבו טאיי ואחרים)
- מורדים חורניים ודרוזים

מהלך הקרבות

ב-19 בספטמבר בשעה 4:30 לפנות בוקר החלה הרעשה ארטילרית בריטית על העמדות העות'מאניות באזור ואדי אל-פאליק (נחל פולג). זמן קצר לאחר מכן תקפו רגלים בריטים והודים ופרצו את קווי ההגנה. לאחר פריצת קו החזית של ואדי אל-פאליק פרצו שתי דיוויזיות רכובות (דיוויזיית הפרשים הרביעית ודיוויזיית הפרשים החמישית) של קורפוס-המדבר הרכוב בדרכם צפונה לתפוס את צומת הרכבות הראשי של עפולה כדי למנוע תגבורת וכדי לכתר את הארמייה השביעית הטורקית שישבה בשומרון. הכוחות הבריטים המשיכו להתקדם לאורך החוף באין מפריע כיוון שלעות'מאנים לא היו כוחות עתודה. עד הערב הגיעו הכוחות הבריטים לטולכרם, כשהארמייה השמינית הע'ותמאנית שהייתה פרושה בגזרה המערבית נמצאת במנוסה.

במקביל פעל הקורפוס ה-20 על ציר ירושלים-שכם-ג'נין כדי לכבוש את שכם בה ישבה מפקדת הארמייה השביעית הטורקית.

ב-20 בספטמבר המשיכו הכוחות הבריטיים בהתקדמות מהירה מול הכוחות העות'מאנים הנסוגים. בשעות הבוקר המוקדמות אבטח כוח בריטי את המעבר בוואדי עארה. כוחות אחרים המשיכו הלאה וכבשו באותו יום את עפולה וביסאן (בית שאן). חטיבה נוספת (13) התקדמה וכבשה את נצרת, שם ישבה מפקדתו של לימן פון זאנדרס. פון זאנדרס עצמו ברח לדמשק עוד בשעות הבוקר באותו יום, בטרם הגיעו הבריטים לעיר. כוח בריטי אחר כבש אחר הצהריים את ג'נין.

תוך 36 שעות התקדמו כוחות הפרשים הבריטיים במתקפת בזק כ-150 קילומטרים וכיתרו את הארמיות השביעית והשמינית. הייתה זו מתקפת הפרשים הגדולה האחרונה בהיסטוריה.

בעקבות ההתקדמות של הקורפוס ה-20 על גב ההר הבין מוסטפא כמאל, מפקד הארמייה השביעית שישבה בשכם, כי הבריטים מתקדמים במהירות, החליט להסיג את כוחותיו מזרחה לכיוון ירדן. ב-21 בספטמבר זיהו מטוסי חיל האוויר המלכותי את השיירה הנסוגה במורד לכיוון נהר הירדן. המטוסים הבריטים הפציצו את השיירה העות'מאנית, אשר היא לכודה באזור נחל תרצה במלכודת טופוגרפית. באותו יום נהרגו חיילים עות'מאנים רבים ונפגעו מאות כלי רכב ותותחים.

משהגיע פון זאנדרס לדמשק פקד על הארמייה הרביעית לסגת צפונה מעמאן אל דרעא ואירביד. מטוסים בריטים ואוסטרלים זינבו בארמייה הנסוגה בבהלה, תוך שהם גורמים לנפגעים רבים. כך נכבשה גם עמאן בידי הבריטים ב-25 בספטמבר.

ב-23 בספטמבר 1918 נכבשה חיפה. כוח עות'מאני נשאר להגן על העיירה סמח' (צמח) בחופה הדרומי של הכנרת, אולם כוח פרשים אוסטרליים הצליח לכבוש את העיירה ב-25 בספטמבר בקרב פנים אל פנים קשה שנודע בשם קרב סמח'. באותו היום נכבשה גם טבריה.

אחרית דבר

במסגרת מערכת מגידו כבשו הבריטים את חלקה הצפוני של ארץ ישראל ואת עבר הירדן. מיד לאחר כיבוש עמק יזרעאל ונצרת הורה אלנבי לכוחותיו להמשיך במהירות לכיוון דמשק. דיוויזיית הפרשים הרביעית של הקורפוס הרכוב עלתה דרך צמח ודרעא כדי לחסום את המסילה החיג'זית ולחסום את הארמייה הרביעית העות'מאנית מלסגת מעבר הירדן ובקעת הירדן לכיוון דמשק. דיוויזיית הפרשים החמישית של הקורפוס הרכוב והדיוויזיה האוסטרלית עלו דרך גשר בנות יעקב לעבר קונייטרה ומשם לדמשק. ב-27 בספטמבר התחולל קרב גשר בנות יעקב, ועם סיומו המשיך כוח בריטי דרך רמת הגולן לדמשק. בחמשת הימים האחרונים של התנועה לעבר דמשק היו הקרבות הקשים ביותר, אך גם לאחר כיבוש דמשק ב-1 באוקטובר לא הירפו הכוחות הבריטיים מהטורקים והמשיכו לרדוף אחריהם עד חומס וחלב. ב-25-26 באוקטובר התנהל הקרב האחרון במסע המלחמה הזה בעיר חלב שבצפון סוריה ובכך הסתיימה מערכת מגידו והמערכה לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. ב-30 באוקטובר נחתם הסכם הפסקת האש בין האימפריה העות'מאנית לכוחות מדינות ההסכמה.

בעקבות הניצחון קיבל אלנבי תואר אצולה, "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו".

לקריאה נוספת

יהודה ואלך, "קרב מגידו - ספטמבר 1918", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב מגידו בוויקישיתוף

אלנבי - קרב מגידו, באתר Battlefield anomalies (באנגלית)
יובל מלחי, פרק 76. המלחמה הגדולה - קרב מגידו 1918 - 1/2, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 ביולי 2013
יובל מלחי, פרק 77. המלחמה הגדולה - קרב מגידו 1918 - 2/2, באתר "קטעים בהיסטוריה", 23 ביולי 2013
דני אשר, ‏ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329, 1993
ערן תירוש, הקרב האחרון, מודל 1918, 27 בספטמבר 2018
ערן תירוש, הקרבות בשרון ואזור רעננה של ימינו 1917-18, באתר "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל"

הערות שוליים

↑ ביניהם הבריגדה הרכובה ה-5 והדיוויזיה הרכובה "יומנרי". שתיהן מקורפוס-המדבר הרכוב
↑ ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329

[1] ביניהם הבריגדה הרכובה ה-5 והדיוויזיה הרכובה "יומנרי". שתיהן מקורפוס-המדבר הרכוב

[2] ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329

[1]

[2]