צביאטקו בובושבסקי
 | |
| לידה |
8 באוגוסט 1884 וראצה, נסיכות בולגריה  |
|---|---|
| פטירה |
23 בדצמבר 1952 (בגיל 68) סופיה, הרפובליקה העממית של בולגריה |
| מדינה |
בולגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות המרכזי של סופיה |
| השכלה |
סורבון |
| תקופת הפעילות |
מ-1906 |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
מפלגת העם של בולגריה, חזית המולדת של בולגריה, הברית הדמוקרטית הבולגרית, מפלגת העם הפרוגרסיבית המאוחדת של בולגריה, זוונו |
| פרסים והוקרה |
לגיון הכבוד |
  | |
צְבִיָאטְקוֹ פֶּטְרוֹב בֹּובֹּושֶבְסְקִי (בבולגרית: Цвятко Петров Бобошевски, מוכר גם כ-צְבֶטְקוֹ בובושבסקי; 20 ביולי 1884, וראצה, נסיכות בולגריה – 23 בדצמבר 1952, סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית) היה משפטן ופוליטיקאי בולגרי איש חוג זוונו, אשר כיהן גם כחבר פרלמנט ובמספר תפקידי שר בממשלות בולגריה. בין השנים 1944–1946 נמנה עם עוצרי המלוכה בבולגריה. בובושבסקי נמנה עם קבוצת פוליטיקאים ואנשי ציבור, אשר נודעו כ-"קבוצת ה-63", שנאבקו נגד כוונתו של בוריס השלישי, מלך בולגריה וממשלתו, לגרש את יהודי בולגריה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
ראשית חייו והקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבטקו בובושבסקי נולד בווראצה למשפחת סוחרים אמידה. הוא סיים בית ספר תיכון בסופיה, ובהמשך יצא ללימודי משפטים בסורבון, אותם סיים ב-1906. בובושבסקי שב לעיר הולדתו ועסק בעריכת דין. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הצטרף למפלגת העם, ובהמשך ב-1923 נטל חלק בהפיכה שהובילה להדחת ממשלו של אלכסנדר סטמבוליסקי. הוא מונה לשר המסחר, התעשייה והעבודה בממשלתו של אלכסנדר צאנקוב ובנובמבר 1924 מונה לשר המשפטים של בולגריה וכיהן בתפקידו עד סיום כהונתו של צאנקוב בינואר 1926. ב-1925 שכל את אחיו ספאס בפיגוע בכנסיית סווטה נדליה.[1]
עם מינויו של אנדריי ליאפצ'ב לתפקדי ראש הממשלה, מונה שוב בובושבסקי לתפקיד שר המסחר, התעשייה והעבודה וכיהן בתפקידו עד מאי 1930. בובושבסקי נמנה עם חוג זוונו והיה מקורב לראשיו דמיאן ולצ'ב וקימון גאורגייב. במאי 1934 נמנה עם תומכי הפיכת הליגה הצבאית. לאחר ההפיכה ועד 1936, מונה לנהל בנק בבעלות המדינה.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה, בובושבסקי לא תמך בהצטרפות בולגריה להסכם התלת-צדדי. במאי 1943 עם פרסום צווי הגירוש ליהודי סופיה התכנסו בדירתו של דמיאן ולצ'ב אישי ציבור מכל גוני הקשת הפוליטית בבולגריה, אנשי רוח ואנשי אקדמיה ובהם: צבטקו בובושבסקי, ניקולה מושאנוב, דימו קזאסוב, ניקולה פטקוב, אטאנאס בורוב וקימון גאורגייב. הוכן מכתב שיועד אישית למלך בוריס השלישי ובו נכתב בין השאר על הגירוש:
”צעד בלתי אנושי זה, שאינו הולם את עמנו שוחר השלום, ניתן לביטול רק על ידי הוד מעלתו, מפני שכב' הוא הממשלה עצמה. אחרת, תחול כל האחריות על הוד מעלתו. ראינו כחובתנו העליונה להביא לידיעת כב' את אשר מתכננים לעשות עם בני מולדתנו היהודים, דהיינו - לשלוח אותם על לא עוול בכפם כדוגמת יהודי תראקיה. אנו בטוחים שכב' ימנע צעד מרחיק לכת כגון זה, ישעה לאזהרותינו ויבטל פקדה זו.”
המכתב נחתם בידי 63 אנשי הציבור ונמסר אישית לארמון המלך על ידי דימו קזאסוב וצבטקו בובושבסקי. הייתה זו הפעם הראשונה בו שוגר איום אישי למלך בוריס, תוך ציון אחריותו האישית לאירועים.[2]
בובושבסקי הצטרף לחזית המולדת של בולגריה. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה צבאית שהובלה על ידי חזית המולדת ונשענה על הגעת הצבא האדום לסופיה בו ביום. הממשלה המלוכנית הודחה ובמקומה הוקמה ממשלה בראשות קימון גאורגייב. עוצרי המלוכה הודחו מתפקידם. ב-15 בספטמבר מונה צבטקו בובושבסקי לאחד מעוצרי המלוכה החדשים, והוא כיהן בתפקידו עד 18 בספטמבר 1946 עת בוטלה רשמית המלוכה בבולגריה ויורש העצר סימאון השני ומשפחתו, עזבו את בולגריה מחשש לחייהם.[3]
אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבטקו בובושבסקי הלך לעולמו בסופיה ב-1952 והוא בן 68, ונקבר בבית הקברות המרכזי בסופיה. ממשלתו של וולקו צ'רבנקוב ספדה לבובושבסקי וציינה שהיה אחד המדינאים המובילים בבולגריה. בובושבסקי היה נשוי ואב לשתי בנות. עוטר בעיטור לגיון הכבוד.
