צו שריפת הרייכסטאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער של העיתון Das Andere Deutschland, אשר מכריז על איסור (Verbot) הפצתו שלו עצמו על ידי רשויות המשטרה, על הבסיס החוקי של צו שריפת הרייכסטאג

צו שריפת הרייכסטאגגרמנית: Reichstagsbrandverordnung) הוא השם הנפוץ לצו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה (בגרמנית: Verordnung des Reichspräsidenten zum Schutz von Volk und Staat) שהוצא על ידי נשיא גרמניהפאול פון הינדנבורג, ב-28 בפברואר 1933 בתגובה ישירה לשריפת הרייכסטאג שפרצה יום אחד לפני כן. הצו ביטל חרויות אזרחיות בסיסיות רבות של אזרחי גרמניה הנאצית. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, שימש הצו כבסיס החוקי לכליאתו של כל מי שהתנגד לנאצים, וכדי לדכא פרסומים שלא נחשבים "ידידותיים" למטרה הנאצית. הצו נחשב על ידי היסטוריונים לאחד השלבים המרכזיים בהקמתה של המדינה הנאצית בעלת משטר חד-מפלגתי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף היטלר מונה לקנצלר גרמניה  4 שבועות קודם לכן, ב-30 בינואר 1933, כאשר הוזמן על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג להנהיג את הממשלה. ממשלת היטלר דחקה בפון הינדנבורג לפזר את הרייכסטאג לקרוא לבחירות ב-5 במרץ.

בערב ה-27 בפברואר 1933, 6 ימים לפני הבחירות, פרצה שריפה ברייכסטאג. בעוד נסיבות השריפה שרויות עד היום בערפל, מה שהיה ברור הוא שהיטלר ותומכיו מיהרו לנצל את השריפה כאמצעי להשגת השליטה במדינה. היטלר האמין שתוצאות השריפה יגרמו ליותר גרמנים לתמוך בנאצים ולהתנגד למרקסיסטים.

ניצול ההזדמנות של אירוע שריפת הרייכסטאג לצורך הפניית אצבע מאשימה כלפי הקומוניסטים, אפשרה לנאצים לגרום למיליוני גרמנים לפחד מפני טרור קומוניסטי. בהצהרה הרשמית נאמר:

שריפת הרייכסטאג הייתה יריית הפתיחה להתקוממות עקובה מדם ומלחמת אזרחים. ביזה בקנה מידה גדול תוכננה להתחיל בברלין ביום שלישי בשעה 4 לפנות בוקר. עוד נקבע כי מאותו היום יבוצעו מעשי טרור נגד אישים בולטים בכל רחבי גרמניה, נגד רכוש פרטי, נגד החיים והביטחון של האוכלוסייה השלווה, ומלחמת אזרחים כללית הייתה צפויה להתחיל...[1]

הצו אולתר ביום לאחר השריפה (28 בפברואר) לאחר דיון שהתקיים במשרד הפנים, אשר הובל על ידי הרמן גרינג והובא בפני קבינט הרייך. בדיונים המתקדמים הצהיר היטלר כי גרימת השריפה היא "עימות אכזרי של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה", וזמן קצר לאחר מכן הנשיא פון הינדנבורג חתם על הצו.

הצו הופעל מכוחו של הנשיא תחת סעיף 48 בחוקת ויימאר, אשר מאפשר לו לנקוט בכל אמצעי למניעת סכנות לשלום הציבור מבלי לקבל הסכמה מראש של הרייכסטאג. הצו מכיל 6 סעיפים. סעיף 1 משהה ללא הגבלת זמן את רוב החרויות האזרחיות המוגדרות בחוקת ויימאר, כולל הביאס קורפוסחופש הביטויחופש העיתונות, הזכות להתאגדות וחופש ההתארגנות, פרטיות הדואר והטלפון, וכן ההגנה על הקניין והבית. סעיפים 2 ו-3 אפשרו לממשלת הרייך לקבל סמכויות השמורות בדרך כלל למדינות הפדרליות. סעיפים 4 ו-5 מגדירים עונשים דרקוניים על עבירות מסוימות, כולל עונש מוות על הצתה של מבני ציבור. סעיף 6 רק מגדיר כי הצו נכנס לתוקף ביום ההכרזה שלו.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצו לא לוותה כל הנחיות בכתב מממשלת הרייך; התעלמות זו נתנה חופש פעולה רחב בפרשנות הצו לנאצים כמו גרינג, אשר כשר הפנים של פרוסיה היה המפקד של כוח המשטרה הגדול ביותר בגרמניה. מדינות גרמניה אשר עדיין לא היו באחיזת הנאצים הגבילו את עצמן מאוד על איסור העיתונות הקומוניסטית, פגישות הקומוניסטיות והפגנות, ומעצר בכירי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. בפרוסיה לעומת זאת, מעצרים של חברי המפלגה הקומוניסטית היו נפוצים, אלפים נכלאו בימים שלאחר השריפה, ובסך הכל נעצרו בשבועיים שלאחר השריפה, על בסיס צו שריפת הרייכסטאג, כ-10,000 איש בפרוסיה. גרינג למעשה נקט בטקטיקות אלה עוד לפני הצו, אך הן בוטלו שוב ושוב על ידי בתי המשפט, מגבלה שכבר לא הייתה רלוונטית עם כניסת הצו לתוקף.

בין הגרמנים הקומוניסטים שנעצרו על בסיס צו זה היה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, ארנסט תלמאן, בעוד מיסדיי המפלגה וילהלם פיק וולטר אולבריכט (אשר בהמשך יהיו מנהיגים בגרמניה המזרחית של אחרי המלחמה), היו בין אלה שהצליחו לברוח ממעצר וחיו בגלות. 

גרינג  הוציא הנחיה לרשויות המשטרה בפרוסיה ב-3 במרץ, ובה צויין כי בנוסף בנוסף לזכויות החוקתיות שבוטלו על ידי צו, "כל המגבלות האחרות על פעולת משטרה שהוטלו על ידי הרייך וחוקי המדינה" בוטלו "ככל שהדבר נחוץ ... כדי להשיג את מטרת צו." גרינג המשיך ואמר:

ננקטים צעדים נוספים העולים בקנה אחד עם הצו... הם מכוונים נגד קומוניסטים בשלב הראשון, אך גם כנגד משתפי הפעולה עמם או תומכיהם או מי שעוד את פעולותיהם הפליליות... אני מדגיש כי כל האמצעים נגד חברים או מוסדות אחרים מקומוניסטים, אנרכיסטים או סוציאל-דמוקרטים אשר יכולים להיות מוצדקים על פי הצו... אם משמשים כדי לעזור בהגנה נגד פעילות קומוניסטית כזו במובן הרחב ביותר.

רק שלושה שבועות אחרי הוצאת הצו, המפלגה הנאצית הידקה את אחיזתה על ידי העברת חוק ההסמכה. חוק זה נתן לקבינט של היטלר את הסמכות החוקית לחוקק חוקים מבלי להעבירם ברייכסטאג, ובכך להפוך את היטלר לדיקטטור. מבלי להשאיר דבר ליד הגורל, הנאצים השתמשו בהוראות צו שריפת הרייכסטאג לעצור כמה מצירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ולהבטיח שחוק ההסמכה יעבור עם שני שלישים של נוכחים ומצביעים. כפי שהתברר, האווירה המאיימת במושב הרייכסטאג הביאה לכך שחוק ההסמכה קיבל תמיכה רחבה מספיק כך שהיה עובר אפילו אם הצירים הסוציאליסטיים שנעצרו היו משתתפים בהצבעה.

בתאוריה סעיף 48 נתן לרייכסטאג את הסמכות לדרוש את ביטולם של הצעדים שננקטו לאכיפת צו שריפת הרייכסטאג. עם זאת, כל סיכוי ממשי לביטול פג ביולי. עד אותו זמן המפלגות האחרות נאסרו בחוק אוימו כך שפזרו את עצמן, והמפלגה הנאצית הוכרזה כמפלגה החוקית היחידה בגרמניה.

צו שריפת הרייכסטאג היה בתוקף במשך תקופת השלטון הנאצי, ואפשר להיטלר תחת מה שהסתכם כמשטר צבאי. הצו ביחד עם חוק ההסמכה, יצר בסיס חוקי לדיקטטורה של היטלר. אלפי צווים של היטלר הפכו את גרמניה למשטר חד-מפלגתי, שהתבססו באופן מפורש על סמוכתה, ומכן שעל סעיף 48. זאת הייתה הסיבה העיקרית שהיטלר מעולם לא ביטל באופן רשמי את חוקת ויימאר, למרות שלא היה לה כל ערך עם החלת חוק ההסמכה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fest, Joachim C. (1974). Hitler. New York, NY: Harcourt Brace Jovanovich. עמ' 397. ISBN 978-0-15-141650-9.