מצב חירום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הצהרה 3972 של ריצ'רד ניקסון על מצב חירום לאומי, בעקבות שביתת עובדי הדואר ב-1970

ממשלה יכולה להכריז כי המדינה נמצאת במצב חירום. בזמן מצב החירום הממשלה יכולה להשעות או לשנות את תפקוד וסמכויות הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בנוסף, מצב החירום מזהיר את האזרחים כי עליהם לשנות את אורח החיים הרגיל שלהם, וכן מפעיל את תוכניות החירום בארגונים הממשלתיים. הממשלה יכולה להכריז על מצב חירום בזמן אסון שנגרם על ידי הטבע או האדם, הפרות סדר על ידי אזרחים, הכרזת מלחמה או סכסוך מזוין פנימי או חיצוני.

מצב חירום יכול להצדיק (או לתרץ) הגבלת זכויות אזרחיות המעוגנים בחוקי היסוד או החוקה של המדינה. אופן הביצוע משתנה בהתאם למדינה. חוקים בינלאומים מאפשרים למדינה להגביל זכויות, לדוגמה: מדינה יכולה לעצור ולהחזיק אזרחים ללא משפט. האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות קובעת בחלק 2, סעיף 4, כי ניתן להגביל זכויות "רק כאשר מתקיים מצב חירום המאיים על חיי האומה" וגם אז לא ניתן לפגוע בזכות לחיים, החופש מעינויים ועבדות, חופש המחשבה והאמונה.[1]

חלק מהמדינות הגדירו ניסיון לשינוי חוקה או חוקי חירום כלא חוקיים בזמן מצב חירום, בעוד מדינות אחרות מאפשרות לבצע שינויים אלה בכל עת.

על פי האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, המדינות חייבות להודיע בצורה פומבית על מצב חירום. בנוסף לעדכן במיידית את המזכיר הכללי של האו"ם בסיבה למצב החירום, תאריך תחילתו וסיומו הצפוי של מצב החירום ופעולות שננקטו. למרות שההנחיה מופיעה באמנה, לעתים קרובות היא לא מבוצעת.

שימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהדבר פחות נפוץ בדמוקרטיות, משטרים דיקטטורים מכריזים לעתים על מצב חירום לזמן בלתי מוגבל, במשך כל תקופת כהונת השליט. בחלק מהמצבים מוכרז במקביל משטר צבאי, המאפשר לצבא סמכויות נרחבות יותר. במקרים אחרים כלל לא מוכרז מצב חירום אך פעולות חירום ננקטות בידי הממשלה.

סעיף 4 האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות מתירה פגיעה מסוימת בזכויות "בעת מצב חירום", אך בהלימה לאירוע שבגינו הוכרז מצב החירום. כמו כן, האמנה האירופית לזכויות אדם וכן האמנה האמריקאית לזכויות אדם מכילות הוראות דומות בדבר הגבלת חלק מהזכויות האזרחיות.

שימוש לרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לנצל לרעה הפעלה של מצב חירום, כך לדוגמה המדינה יכולה לדכא את האופוזיציה לשלטון מבלי לשמור על זכויות האדם.

דוגמה לניצול לרעה הייתה בעת ניסיון ההפיכה שהתחולל בברית המועצות בשנת 1991, שבוצעה על ידי מתנגדים למשטר. ניסיון ההפיכה כשל, וברית המועצות קרסה מספר חודשים לאחר מכן.

חוקים למצב חירום במדינות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי מצב חירום שונים בכל מדינה בפדרציה האוסטרלית.

בויקטוריה יכול ראש הממשלה להכריז על מצב חירום אם יש איום על התעסוקה, ביטחון הציבור או השמירה על הסדר. התוקף פג לאחר 30 יום, והחלטה של בית הנבחרים העליון או התחתון יכולה לבטלו מוקדם יותר.

איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקת המדינה אין הגדרה למצב חירום או משטר צבאי.

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מאפשרת הכרזת מצב חירום, כאשר יש סכנה לחוקה עצמה או לרשויות שפועלות מתוקף החוקה על ידי תסיסה פנימית או התקפה חיצונית. אפשרות זו נוצלה לרעה והעניקה לדיקטטורות ששלטו במדינה יד חופשית לדיכוי המתנגדים. האמנה האמריקאית לזכויות אדם אומצה בשנת 1969, אך רק ב-1984 אושררה על ידי ממשלת ארגנטינה מיד לאחר סיום המשטר הצבאי בארגנטינה.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית ישנן מספר שיטות להכרזה וניהול מצבי חירום. המושל או ראש העיר יכולים להכריז על מצב חירום בתחום השיפוט שלהם. הליך זה מקובל במקרים של אסונות טבע.

לנשיא ארצות הברית הסמכות להכריז על מצב חירום לאומי. הוראות החירום היחידות בחוקת ארצות הברית הן איסור הגבלת צו הביאס קורפוס, בהן נקבע כי: "אין להגביל את סמכויות בתי המשפט למתן צו זה אלא במקרה של מרד או פלישה, כאשר הדבר דרוש להגנה על ביטחון הציבור".

הכרזה על מצב חירום מאפשרת לסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום להפעיל את סמכויותיה על מנת לטפל במצב.

נכון לאוקטובור 2014, קיימים כ-30 מצבי חירום מוגבלים מתמשכים ברמות שונות בארצות הברית, כגון: מצב חירום שהוכרז בעקבות פיגועי 11 בספטמבר.

ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב חירום יכול להיות מופעל במקרים הבאים:

  • הפרעה מהותית בעלת השפעה לאומית
  • חוסר תפקוד ביעילות של כוחות הביטחון
  • הכרזת מלחמה
  • תגובה לתוקפנות חמושה זרה

מצב החירום יכול להימשך למשך 30 יום וניתן להאריכו אם התנאים שבגללם הוכרז מצב החירום לא השתנו.

רק הנשיא יכול להכריז או להאריך מצב חירום, לאחר שקיבל אישור רשמי מהקונגרס הלאומי ולאחר שהתייעץ עם האחראי על הביטחון הלאומי.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה בכל איום מוחשי כגון מתקפת טרור על חיי אדם, החברה או הסביבה, ניתן להכריז על תקנות מצב חירום על ידי המלוכה, המועצה המלכותית או ראש הממשלה, תחת החוק להגנה אזרחית משנת 2004. מצב החירום פג לאחר שבעה ימים, אלא אם כן הוארך על ידי הפרלמנט.

מצב חירום הוכרז לאחרונה בשנת 1974 על ידי ראש הממשלה אדוארד הית' בתגובה בעקבות עיצומים ושביתות שהתקיימות על ידי ארגוני עובדים בבריטניה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת רפובליקת ויימאר אפשרה החלת מצב חירום תחת סעיף 48 במטרה לטפל במרד. סעיף 48 הופעל לעתים קרובות במהלך 14 שנות קיומה של הרפובליקה, לפעמים ללא סיבה למעט רצון הממשלה להשיג רוב פרלמנטרית במצב בהם לא הצליחה להשיג רוב זה.

לאחר שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, התקפה אשר הואשמו בה הקומוניסטים, היטלר הכריז על מצב חירום לפי סעיף 48 ולאחריה חתם הנשיא פאול פון הינדנבורג על צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה (נודע גם כ"צו שריפת הרייכסטאג"), אשר משהה את חוקת ויימאר למשך כל תקופת הרייך השלישי, חוקת ויימאר לא בוטלה למעשה על ידי גרמניה הנאצית, אך "הושהתה ללא הגבלת זמן". חוק ההסמכה שאושר ברייכסטאג ב-23 במרץ 1933 העניק לממשלה סמכויות חקיקה מלאות, ובכך איפשר לממשלה לעקוף את הפרלמנט (הרייכסטאג עצמו), בו למפלגה הנאצית לא היה רוב מוחלט. החוקים האלה תרמו להאחדה, תהליך כינון השליטה הטוטליטרית תחת שלטון המפלגה הנאצית.

בגרמניה שלאחר המלחמה חוקי מצב החירום קובעים שכמה מהזכויות הבסיסיות בחוקת גרמניה יוגבלו אם ידרש לכך במקרה של מצב הגנה, מצב של מתיחות, או מצב חירום פנימי או אסון. תיקונים אלה לחוקה הועברו ב-30 במאי 1968, למרות התנגדות עזה באופוזיציה החוץ-פרלמנטרית כביכול.

הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוקה ההונגרית, האספה הלאומית יכולה להכריז על מצב חירום במקרים של מרד מזוין, אסון טבע או תעשייתי. מצב החירום תקף ל-30 יום וניתן להאריך אותו. ניתן להשהות את רוב זכויות האזרח, אך לא ניתן לפגוע בזכויות אדם בסיסיות. בזמן מצב חירום לא ניתן לפזר את הפרלמנט.

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז היווסדה של הרפובליקה הטורקית ב-1923, הכוחות המזוינים של טורקיה בצעו 3 הפיכות והכריזו על משטר צבאי. המשטר הצבאי בין 1978 ל-1983 הוחלף על ידי מצב חירום שנמשך עד נובמבר 2002. מצב החירום האחרון הוכרז על ידי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ב-20 ביולי 2016, בעקבות ניסיון ההפיכה הצבאית ב-15 ביולי.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצב חירום (ישראל)

מצב חירום הוחל בישראל סמוך להקמתה כחלק מאישור פקודת סדרי השלטון והמשפט, שבעיקרה הותירה בתוקף את החוקים שהיו תקפים תחת שלטון המנדט הבריטי, והוא עדיין בתוקף.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים פעלה תחת חוק חירום (מספר 162, 1958) בין השנים 1967 ל-2012, למעט הפסקה של 18 חודשים בשנים 1980-1981. מצב החירום הוכרז בעקבות מלחמת ששת הימים וחודש שוב לאחר ההתנקשות באנואר סאדאת. החוק הוארך כל 3 שנים מאז 1981. סמכויות המשטרה הורחבו, זכויות בחוקה הוגבלו והופעלה צנזורה מתוקף החוק. כל פעילות פוליטית לא ממשלתית: הפגנות, ארגונים פוליטיים שלא אושרו ותרומות כספיות לא רשומות נאסרו באופן רשמי. כ-17,000 אנשים נעצרו מתוקף החוק ומעריכים כי היו כ-30,000 אסירים פוליטיים.

באוגוסט 2013, בעקבות ההפיכה במצרים הוכרז מצב חירום למשך חודש אחד על ידי הנשיא הזמני, והצבא המצרי הרג מאות מפגינים בקהיר בניסיון לפזרם.

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לניהול הגנה אזרחית במצב חירום, מעניק לממשלה ולרשות המקומית את הסמכות להכריז על מצב חירום, בכל המדינה או באזור מסוים. החוק מאפשר להשהות עבודה ושירותים חיוניים אי יש צורך בכך. מצב החירום פג לאחר שבעה ימים, אלא אם כן הוארך. השר להגנה אזרחית או ראש העיר, יכולים להעלות את רמת מצב החירום לאחר סקירה ראשונית של המצב בשטח.

ב-23 בפברואר 2011, הכריז השר להגנה אזרחית על מצב חירום לאומי בפעם הראשונה בהיסטוריה של ניו זילנד, בעקבות רעידת האדמה בקרייסטצ'רץ', מצב החירום נמשך כשבוע.

מצב חירום מקומי הוכרז בעקבות רעידת האדמה שהתרחשה באותו אזור ב-4 בספטמבר 2010.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב חירום בצרפת מופעל מתוקף 3 עקרונות, שניהם מהם מוגדרים בחוקה והשלישי היינו חוק: סעיף 16 בחוקת צרפת, מאפשר "סמכויות יוצאות דופן" לנשיא בזמן משבר. סעיף 36 באותה חוקה מגדיר "מצב של מצור" (état de siège) ולבסוף החוק מה-3 באפריל 1955 מאפשר למועצת השרים להכריז על מצב חירום. ההבדל בין סעיף 16 לחוק מ-1955 נוגע בעיקר לחלוקת סמכויות, והחוק מ-1955 מאפשר הכרזה על מצב חירום למשך 12 יום שלאחריהם נדרש להאריך את מצב החירום על ידי הצבעה בפרלמנט.

מאז 1955 הוכרז מצב חירום בצרפת 6 פעמים:

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הפדרלית של קנדה יכולה להכריז על מצב חירום, אשר פג לאחר 90 יום, אלא אם כן הוארך על ידי המושל. ישנם מצבים שונים של מצבי חירום: רווחת הציבור, סדר ציבורי, בינלאומי ומלחמה.

מצב החירום יכול להיות מוחל גם ברמת הפרובינציות או הטריטוריות.

שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סעיף 120 בחוקת שווייץ לפרלמנט יש את הסמכות לזמן עד 4,000 חיילים לשירות למשך 3 שבועות, במקרה של איום פנימי או חיצוני. כמות גבוהה יותר של חיילים או זמן ארוך יותר כפוף להחלטה פרלמנטרית. העיקרון של פריסת יחידות צבאיות בתוך שווייץ מדבר על כך שכצעד ראשון, על הכוחות הקיימים להתגבר על האיום בסיוע יחידות המשטרה של הקנטון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]