צילום דיגיטלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה אחורי של מצלמה דיגיטלית מדגם קנון EOS 5D
חתך של מצלמת DSLR מסוג אולימפוס E-30. סרט הצילום הוחלף בחיישן רגיש לאור וכרטיס זיכרון

צילום דיגיטלי הוא צורת צילום המשתמשת בטכנולוגיה דיגיטלית כדי ליצור תמונות של עצמים. בטכנולוגיה זו נעשה שימוש באמצעות חיישן אלקטרוני כדי לעבד ולהקליט את התמונה כמידע דיגיטלי (קובץ תמונה), ולא כשינויים כימיים בסרט צילום כבמצלמת פילם אנלוגית. מעבד אינטגרלי DSP, ממיר את התמונה הנקלטת בחיישן המצלמה לקובץ מחשב באחד הפורמטים המקובלים, ושומר אותה בזיכרון פנימי או על כרטיס זיכרון מוליך למחצה, המשמש לאחסון התמונות. באמצעות טכנולוגיה זו תמונות ניתנות להצגה, הדפסה, אחסון, העברה ושידור, עיבוד ועשיית מניפולציות, ואירכוב מבלי לעשות שימוש בתהליכים כימיים.

הרכב המצלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלקים המכניים במצלמה (עדשה, צמצם וכדומה) זהים לאלו אשר קיימים במצלמה רגילה (ראו מצלמה למידע נוסף). ההבדל בין מצלמה רגילה למצלמה דיגיטלית מופיע, כאמור, בדרך בה התמונה הנקלטת "נרשמת" במצלמה ונשמרת. במצלמה דיגיטלית הדבר נעשה בחיישן מיוחד הקולט את התמונה, שבבי עיבוד שהופך את האותות החשמליים לקובץ דיגיטלי, ורכיבי זיכרון דיגיטליים השומרים אותה.

חיישן האור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיישן CCD
סכימה המדגימה גדלים של חיישנים

ההבדל העיקרי בין מצלמה דיגיטלית למצלמה מבוססת סרט הוא שלמצלמה דיגיטלית אין סרט צילום. כתחליף, יש לה חיישן שממיר אור למסרים חשמליים. חיישן התמונה הנפוץ ביותר במצלמות דיגיטליות הוא מסוג Charge Coupled Device) CCD), במקביל לו קיים חיישן נפוץ נוסף מסוג CMOS. ה-CCD הוא אוסף של תאים רגישים לאור, הממירים פוטונים (חלקיקי אור) לאלקטרונים (חלקיקי מטען חשמלי). תאים אלו נקראים תאים פוטואלקטריים. בחיישן, כל תא פוטואלקטרי רגיש לאור – ככל שיותר אור פוגע בתא, כך המטען החשמלי שייוצר בו יהיה גדול יותר. ישנם סוגים רבים של חיישנים הנבדלים בתצורה הפנימית ובגודל הפיסי שלהם. במצלמות רגילות החיישן הוא בגודל רבע פילם, במצלמות רפלקס דיגיטליות החיישן הוא בגודל חצי פילם ואף פילם שלם. ככל שהחיישן גדול יותר הוא רגיש פחות לרעשי רקע (בגלל שהמרחק בין תאי האור גדול יותר), ויכול לקלוט רזולוציות גבוהות יותר. ככל שתכונות המצלמה מעניקות איכויות צילום גבוהות יותר, כך מחירה יקר יותר.

טבלה של גודל חיישן
סוג רוחב (מילימטר) גובה (מ"מ) גודל (מילימטר מרובע)
1/3.6" 4.00 3.00 12.0
1/3.2" 4.54 3.42 15.5
1/3" 4.80 3.60 17.3
1/2.7" 5.37 4.04 21.7
1/2.5" 5.76 4.29 24.7
1/2" 6.40 4.80 30.7
1/1.8" 7.18 5.32 38.2
1/1.7" 7.60 5.70 43.3
2/3" 8.80 6.60 58.1
1" 12.8 9.6 123
4/3" 18.0 13.5 243
APS-C 23.6 15.7 370
APS-H 28.7 19 548
פילם 36 24 864
Medium Format 48 36 1728

צבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכימה של מצלמה דיגיטלית

כל אחד מהתאים הפוטואלקטריים הוא "עיוור צבעים": הוא יכול לעקוב רק אחר עוצמת האור הכוללת הפוגעת בפני השטח שלו אך לא אחרי הצבע שלה. על-מנת לקבל תמונת צבע מכילים רוב החיישנים מסננים אופטיים בשלושה צבעי יסוד. מרגע שנדגמו שלושת הצבעים, ניתן לצרפם וליצור את מגוון הצבעים המקובל בצגי המחשב ובמדפסות הצבע. ישנן מספר דרכים לקליטת שלושת צבעי היסוד במצלמה דיגיטלית:

  • מפצל אלומה
במצלמות בעלות האיכות הגבוהה ביותר נמצאים שלושה חיישנים נפרדים, כל אחד מכוסה במסנן אחר. האור מכוון לחיישנים השונים על ידי הצבת מפצל אלומה במצלמה. ניתן לחשוב על האור הנכנס למצלמה כמים הזורמים בצינור. שימוש במפצל אלומה כמוהו כחלוקת מים באופן שווה לשלושה צינורות שונים. כל חיישן מקבל מבט זהה בתמונה; אך בגלל המסננים, כל חיישן מגיב רק לאחד משלושת צבעי היסוד.
  • רוטציה
דרך אחרת לקלוט את כל שלושת צבעי היסוד מתמונה אחת היא להציב באופן זמני מסנן שונה מעל כל תא פוטואלקטרי. על ידי פיצול החיישן למגוון של פיקסלים אדומים, כחולים וירוקים, ניתן לקבל מספיק מידע בסביבה הכללית של כל תא פוטואלקטרי כדי לקבל ניחוש טוב לגבי הצבע האמיתי של אותו מיקום.
  • תבנית באייר
סכימה המדגימה מטריצת באייר
התבנית הנפוצה ביותר במסננים היא תבנית באייר (Bayer). תבנית זו משלבת שורה של מסננים אדומים וירוקים עם שורה של מסננים כחולים וירוקים. הפיקסלים אינם מחולקים במידה שווה – מספר הירוקים הוא כמספר הכחולים והאדומים יחדיו. הסיבה לכך היא שהעין האנושית אינה רגישה במידה שווה לכל שלושת הצבעים. יש לכלול יותר מידע מהפיקסלים הירוקים על-מנת ליצור תמונה שהעין תקלוט כתמונה בעלת "צבעים אמיתיים".
היתרונות של שיטה זו הם שנדרש רק חיישן אחד, וכל המידע על הצבעים (אדום, ירוק וכחול) נקלט באותו רגע. במילים אחרות, המצלמה יכולה להיות קטנה יותר, זולה יותר ושימושית יותר במגוון רחב יותר של מצבים.

מיקוד אוטומטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיקוד אוטומטי

אוטופוקוס (נקרא גם מיקוד אוטומטי) הוא המנגנון המאפשר למצלמה לבצע מיקוד על אובייקט מסוים באופן אוטומטי, ללא עזרת הצלם.

במצלמת רפלקס עם מיקוד אוטומטי נעשה בדרך כלל שימוש במנגנון זיהוי פאזות (Phase Detection AF). במצלמה דיגיטלית שאינה רפלקס, מנגנון המיקוד האוטומטי פועל בשיטת זיהוי קונטרסט (Contrast Detection AF).

דגשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו קושי להשוות איכות תמונה בין סרט צילום למגה פיקסל. סרט צילום 35 מ"מ ISO 100 יכול להגיע לכדי 10-25 מגה פיקסל, אך נתון זה משתנה בהתאם למצלמה, העדשה, סרט הצילום, תוכן התמונה, וצורת עיבוד התמונה הנקלטת בחיישן לקובץ דיגיטלי. כדי לקבל איכות שקרובה למצלמת סרט (הדפסה בגודל של 10x13) אפשר להשתמש במצלמה של 3-4 מגה פיקסל, וככול שרוצים להגדיל את התמונה יש להשתמש במצלמה בעלת יותר מגה פיקסלים.

באופן כללי ניתן לומר כי המצלמות הדיגיטליות קומפטיות יותר ממצלמות סרט, וזאת עקב החיסכון במקום שהתפנה בהוצאת סרט הצילום והמנגנון המכני הנילווה, (ישנן כאלו בגודל של כרטיס אשראי), והגודל שלהן אפשר לשלב אותם בטלפונים סלולריים כמו במחשבי כף יד. למצלמות הדיגיטליות אפשרויות מגוונות וגמישות גדולה בצילום.

פורמטים לשמירת תמונות ומטא דאטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמירת התמונות עצמן יש שתי גישות, וחלק מהמצלמות הדיגיטליות (רוב מצלמות החובבים וכל מצלמות ה-DSLR) כוללות את שתיהן:

  • עיבוד המידע שעל החיישן ואז שמירת התמונה בתור קובץ JPEG. פורמט JPEG מציע דחיסה מאבדת נתונים שמאפשרת הקטנה באופן ניכר של נפח הקובץ בזיכרון אך עדיין מפיקה תמונות איכותיות. פורמט JPEG הוא הפורמט הנפוץ כיום לתמונות וצילומים, בפרט באינטרנט.
  • שמירת המידע שעל החיישן בצורתו הגולמית והלא מעובדת בפורמט raw, לשם הפקת קובצי תמונה באיכות גבוהה יותר ומתן שליטה מלאה ואפשרות למשתמש לעבד את המידע בתוכנת גרפיקה ייעודית כרצונו, ללא העיבוד הסטנדרטי שמבצעת המצלמה. קובצי raw אינם דחוסים, והנפח שהם תופסים על הזיכרון גדול פי 2-6 מקובץ JPEG באותה רזולוציה. אחרי עיבוד קובץ ה-raw בתוכנת גרפיקה יש לשמור אותו כקובץ תמונה כגון TIFF,‏ BMP או JPEG על מנת שתוכנות אחרות (כגון דפדפן אינטרנט) ידעו לזהות אותו, לקרוא אותו, להציג אותו ולהתייחס אליו בתור קובץ תמונה.

נתוני מטא דאטה של הצילום כמו דגם המצלמה, תאריך ושעת הצילום, מפתח צמצם, מהירות תריס, רגישות לאור, רזולוצית צילום ועוד, נשמרים בקובץ הדיגיטלי בפורמטים שונים. אחד הפורמטים המקובלים ביותר הוא פורמט Exif. באופן זה ניתן לאחזר פרטים שונים מזמן הצילום.

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצלמה דיגיטלית מפרקית של ניקון
במצלמות דיגיטליות מה שאתה רואה - אתה מקבל. בניגוד למצלמות אנלוגיות שבו הצילום מבוצע בצורה עיוורת והיה קשה לצפות את תוצאותיו. (בתמונה הדגמה של צילום במצלמת DSLR ניקון D90)
כרטיס זיכרון סטנדרטי שמחירו קרוב למחיר פילם בעבר (8 ג'יגהבייט ב-2012), עשוי להכיל יותר מפי 50 תמונות, ממה שמכיל הפילם.
  • צפיה מיידית בתוצאת הצילום - ניתן לראות על המסך את הצילום כפי שהוא, לפני ואחר הצילום, מבלי לחכות עד לשלב הפיתוח. אם התמונה אינה מספקת את רצון הצלם, יש באפשרותו לצלם תמונה חדשה, ולמחוק את הקודמת באופן מיידי.
  • נוחות - בניגוד למצלמות אנלוגיות שהיה צריך להביט בעינית כדי לצלם במצלמות דיגיטליות ניתן הן להביט בעינית והן לצפות במסך LCD, כך שניתן למשל לצלם תמונות מעל הראש, כאשר מביטים במסך. במצלמות שיש בהן מסכים מפרקיים ניתן לעשות מניפולציות שונות בצילום.
  • אוטומציה בצילום - אלגוריתמים שונים לשיפור איכות הצילום מוכנסות בזמן הצילום. בחלק ניכר מהמצלמות ישנה תוכנית שמצלמת חמש תמונות בלחיצה אחת ובוחרת את התמונה החדה ביותר. ברוב המצלמות קיים מייצב תמונה שמבטל רעידות של הצלם וגורם לתמונה להיות חדה. במצלמות אחרות קיים מנגנון לזיהוי פנים שגורם למצלמה להתפקס על הפנים של המצולמים. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת צפויים להיכנס חידושים נוספים שישפרו את תהליך הצילום, ויהפכוהו לאמין יותר, כך שיהיה ניתן להפיק צילומים איכותיים בקלות יחסית.
  • חיסכון בעלות השוטפת - בניגוד למצלמות אנלוגיות אין צורך לקנות סרט צילום, לפתח אותו ולהדפיס ממנו תמונות ואפשר להדפיס תמונות באופן סלקטיבי, או פשוט לצפות בהן במחשב או בטלוויזיה. עלות שוטפת שבמשך הזמן מגיעה לרוב למחירה המקורי של המצלמה ואף יותר. למעשה בעלות של סרט צילום בודד, ניתן למחזר כרטיס זיכרון שוב ושוב ולצלם עליו בסופו של דבר בין עשרות למאות אלפי תמונות.
  • גמישות בצילום רגיש לאור - בעוד שבצילום אנלוגי היו סרטים שונים לרגישות שונה לאור (בין ISO של 100 ל-1600), ולא היה ניתן לשנות רגישות ללא החלפה לסרט צילום עם רגישות שונה (ולשם כך היה צורך להשיג סרט כזה), בצילום דיגיטלי אפשר לשנות את הרגישות לכל הדרגות בין רגישות הבסיס של החיישן לרגישות המקסימלית ללא הכנה מוקדמת, ואפילו בין צילום תמונות שונות.
  • רגישות לאור גבוהה יותר - בעוד שבצילום אנלוגי הרגישות הגבוהה ביותר לאור הייתה 1,600 ISO, בצילום דיגיטלי ניתן להגיע לרגישות גבוהה יותר לאור של יותר מפי שלושים. בין 1,600-6,400 ISO במצלמות קומפקטיות, ועד ערכי 12,800 ISO במצלמות סופר זום, וכלה בעד ערכי 51,200 ISO במצלמות DSLR ואף יותר (ב-2016).
  • זמינות - ניתן לשלוח את התמונה בדואר אלקטרוני במהירות לכל מקום, או להעלות לכל אתר אינטרנט זמין, ולשתף ברשת את מי שרוצים, כיוון שאין צורך לסרוק אותה כפי שצריך לעשות בצילום סרט. בניגוד לצילום הכימי, שחייב העברה פיזית של סרט ממקום הצילום, יכולת השידור המהירה של התצלום הדיגיטלי משחררת אותו ממגבלות טריטוריאליות ומגבולות פוליטיים.
  • איכות - התחרות הרבה בשוק ופתיחתו לחברות רבות, מביאה איכות גבוהה במחירים נמוכים יחסית. בשנת 2012 הגיעו מרבית המצלמות הבינוניות (העולות 2,000 שקלים לערך) עם תכונות של מצלמות חצי מקצועיות. כלומר, מצלמות אלו מגיעות עם זום של בין פי 10 עד פי 50, רזולוציה באיכות של פוסטר, רגישות גבוהה לאור (ISO), מנגנוני ייצוב וביטול רעידות ועוד.
  • גמישות - מרבית המצלמות כוללות אופציות רבות ומגוונות, שמגדילות את אפשרויות הצילום. למשל ריבוי תוכניות צילום קבועות המתאימות למצבים רבים ומגוונים. למשל ניתן בקלות גבוהה ליצור צילום פנורמי, דבר שהיה כרוך בטרחה רבה ובמיומנות גבוהה של הצלם בצילום האנלוגי.
  • נפח - אם בצילום האנלוגי כל פילם היה מוגבל ל-36 תמונות, וצילום מאות תמונות היה כרוך בסרבול, כיום ניתן בכרטיס זיכרון ממוצע לשמור אלפי תמונות (למשל בכרטיס בנפח של 16 ג'יגבייט ניתן לשמור כ-3,200 תמונות ברזולוציה של 5 מגהבייט). וגם נפח זה ילך ויגדל במרוצת הזמן, כיוון שהנפחים של כרטיסי הזיכרון גדלים משנה לשנה. כיוון שניתן לצלם מספר רב של תמונות, ניתן לצלם בכל אירוע אלפי תמונות, ולברור מהן את הטובים ביותר.
  • תיקוני צילום - שלא כבצילום אנלוגי שבו התמונה המצולמת מודפסת כפי שהיא, בצילום הדיגיטלי ניתן לעבד את התמונה כבר במצלמה באמצעים קיימים, או להעביר את התמונה למחשב ולעבד אותה באמצעות מגוון התוכנות הקיימות: לגזור שוליים וחלקים מיותרים, להבהיר או להחשיך את התמונה, לתקן עיניים אדומות וצבעים, לעשות מניפולציה על הצבעים, ולאחר מכן להדפיסה.
  • קומפקטיות וזמינות - טכנולוגית המיזעור מאפשרת להקטין את כל המצלמות. מכיוון שאין צורך במנגנון שיטפל בסרט הצילום ויגלגל אותו מצד אל צד, ישנה אפשרות למזער את המצלמות עד לגודל של כרטיס אשראי או להכניסה בעט. עדשות הזום של המצלמות הדיגיטליות קטנות וקלות ממקבילותיהן. אף מצלמות החובבים החצי מקצועיות קלות וקטנות ממקבילותיהן האנלוגיות. טכנולוגית המזעור גרמה לכך שבכל מכשיר נייד קיימת מצלמה, והיא הגבירה את הזמינות המידית לצילום.
  • צילום וידאו - רוב המצלמות הדיגיטליות תומכות בצילום וידאו, יכולת שנעדרה לגמרי ממצלמות אנלוגיות. אף שישנה הגבלה של 29 דקות על אורך צילום רציף, צילום הווידאו באיכות FHD, נותן תוצאות טובות של צילום, ואף ניתן ברבות מהמצלמות לשמור תמונות בקצב גבוה של עד 120 פריימים בשנייה.
  • מידע אודות הצילום נשמר בקובץ - בכל קובץ תמונה קיים תוכן אודות התמונה, המכיל נתונים רבים חלקם טכניים וחלקם פרקטיים. הנתונים לדוגמה הם החל משם היצרן והמצלמה, מהירות החשיפה, ערך ISO ורזולוציה צילום מקורית, ועד אורך מוקדי העדשות, תאריך הצילום, והאם הופעל מבזק. ובמצלמות בעלות מקלט GPS אף מיקום הצילום (לפי קווי אורך ורוחב), ואף הגובה. נתונים אלו יכולים לתת אינדיקציות שונות אודות התמונה, ולאפשר עיבודים שונים על התמונה. למשל לנתח את איכות הצילום ולהציע שיפורים, או לקבץ באוטומציה תמונות לפי אזורים.
  • קישוריות USB ו-WIFI - רובם ככולם של המצלמות מגיעות עם קישוריות USB לצורך העברת תמונות (ולעתים שליטה על המצלמה והעברת וידאו). בחלק מהמצלמות החל מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ישנה קישוריות אלחוטית שמאפשר להעביר תמונות לאינטרנט, ולעתים אף להזרים אותו ישירות להתקנים אחרים כמו סמרטפונים וטאבלטים ואף לשלוט על המצלמה מהתקן מרוחק. מצלמות רפלקס מגיעות עם ערכת SDK המאפשרת לצלם מרחוק באמצעות תוכנה שהמשתמש כותב.
  • GPS - בחלק מהמצלמות (וברובן של מצלמות סמרטפונים) ישנו תיוג אוטומטי של מיקום גאוגרפי שנכתב לקובץ התמונה.
  • עדכון תכנת המצלמה - בחלק מהמצלמות ניתן לעדכן את מערכת ההפעלה (קושחה) בגרסאות חדשות, שיש בהן תכונות נוספות על אלה שהיו בעת ייצור המצלמה. אבל בשל שיקולים כלכליים נדיר שיוצאות גרסאות קושחה, שיש בהן תכנות חדשות, מעבר לתיקוני באגים.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצלמה דמויות SLR של פוג'י

ככל שפיתוח המצלמות הדיגיטליות התקדם, כך החסרונות של הצילום הלכו ופחתו והן נמצאות ב-2016 בתחום של המצלמות הקומפקטיות בעיקר. למעט הרזולוציה קשה למצוא מגרעות בצילום הדיגיטלי כאשר משווים מצלמות רפלקס דיגיטליות לאנלוגיות.

  • רזולוציה - הרזולוציה הטיפוסית של מצלמות רפלקס דיגיטלי היא בין 16 מגהפיקסל ל-24 מגהפיקסל. כדי להפיק פוסטרים גדולים ותמונות קיר צריך להגיע למצלמות קצה מפורמט בינוני בעלות גבוהה ולא ניתן להסתפק במצלמות רפלקס דיגיטליות.
  • משרעת הצבעים - משרעת הצבעים במצלמות דיגיטליות איננה באותה איכות של מצלמות פילם.
  • זמן מחזור איטי - במצלמות קומפקטיות וסופר זום, קיימת השהיה של כשנייה מלחיצת הצילום ועד דגימתה והעברתה לזיכרון. דבר הגורם לכך שהמצלמה לוכדת תמונה מאוחרת מהתמונה שהתבקשה לצילום בשל ההשהיה. כאשר מדובר באובייקט סטטי הבעיה איננה ניכרת, אך באובייקטים דינמיים כמו ילדים וכדומה הבעיה ניכרת (ראו גם Rolling shutter). במצלמות DSLR זמן המחזור מהיר בדרך כלל.
  • עומק שדה רדוד - עומק השדה מוגבל בשל גודל החיישן. אין אפשרות להגיע לעומק שדה רדוד מאוד במצלמות בעלות חיישן קטן, שבו אובייקטים בקדמת הצילום יהיו בפוקוס, בעוד שאובייקטים שקרובים אליהם מאחריהם יטושטשו. רק במצלמות רפלקס יקרות שבהן גודל חיישן בגודל פילם, אפשר להגיע לעומק שדה כמו במצלמת סרט, ואו בשימוש בעדשות רחבות (לרוב יקרות) במצלמות מצלמת רפלקס דיגיטאלית.

שינויים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הטכנולוגיה הדיגיטלית אפשרה להכניס מטריצה (matrix) של אלמנטים זעירים, המאפשרת מניפולציה של הבסיס החומרי של הדמות המתקבלת. בעוד שבצילום האנלוגי-כימי, אין לצלם גישה לבסיס החומרי של הדמות, הנמצא ברמת גרעיני הכסף הזעירים המרכיבים את התחליב (אמולסיה) המשוקעת על סרט הצילום הגולמי), הרי שדיגיטצית הצילום מאפשרת לחדור לרמה הבסיסית של הדמות המתקבלת ולשנות אותה בצורה מדויקת ועדינה, מבלי שניתן יהיה להבחין במניפולציה[1].
  • הטכנולוגיות הדיגיטליות טשטשו את הגבולות בין תחומי מומחיות ותיקים, בעיקר בין צילום, טיפוגרפיה ועיצוב גרפי, עבודת עריכה, ויצירת דימויים נעים ומוקפאים. הן מאפשרת לשלב ולאחד באופנים חדשים, ואף חסרי תקדים, את הדימוי המצולם עם צורות מדיה שבעבר היו נפרדות ממנו (למשל, אודיו, וידאו, אנימציה, גרפיקה ואנימציה, צורות של מולטימדיה אינטראקטיבית וכדומה).
  • עמידות גבוהה של התמונה באמצעות גיבוי. אם בעבר עותק יחיד של מקור הצילום היה קיים בפילם המקורי. כיום ניתן לגבות את התמונה המקורית אינספור פעמים במדיות שונות, ואף באתרי אינטרנט ייעודיים, ובכך להציל אותה מפגעים שונים שעלולים להתרחש על התמונה.
  • טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי פתחו את העולם לתפוצה נרחבת של התמונות ואף לשיתופיות שלהם ברשת. בניגוד לתמונה אנלוגית שפותחה על נייר צילום והייתה נגישה לחבריו של הצלם, או לקוראי המגזין שבו פרסם הצלם את תמונותיו. כיום ניתן לצלם ולהעלות תמונות באופן קל לאחד מהאתרים הרבים שיועדו לצורך זה, ולחשוף אותן לכל דכפין. חלק ניכר מהחברות מציעות נפח אכסון שנועד לתמונות של משתמשים.
  • טכנולוגיות הצילום החדשות, יחד עם מזעורן, תפוצתן הגדולה, ושילובן ברשתות מידע גלובליות, מהוות פוטנציאל להרחבה משמעותית של שיטות מעקב צבאיות ואזרחיות[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Scott Kelby, The Digital Photography Book, Peachpit Press, 2006. ISBN 0-321-47404-X
  • Lister, Martin, (2004). 'Photography in the Age of Electronic Imaging', In: Liz Wells (ed.), Photography: A Critical Introduction (3rd Edition), Routledge, pp. 296-336
  • William Mitchell (1992) The Reconfigured Eye: Visual Truth in the Post-Photographic Era, Cambridge, MA: The MIT Press
  • דוד סטון, רון גלאדיס, צילום דיגיטלי, הוצאת מיקרוסופט 2003 באנגלית. תרגום שמעון פרוידנברגר, דריה פיטרסון. הוצאת פוקוס מחשבים בעברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Martin Lister, 2004. "Photography in the Age of Electronic Imaging", in: Photography: A Critical Introduction (3rd edition), Liz Wells (Ed.), London & N.Y.: Routledge, p. 299
  2. ^ Martin Lister, "Photography in the Age of Electronic Imaging", Ibid., p.301