קהילת יהודי קיילצה
קְיֶילְצֶה (בפולנית: Kielce; ביידיש: קיעלץ) היא עיר במרכז פולין, והיא מונה כ-204,891 תושבים (נכון ל-2009).
בשנת 1852 התגוררו בקיילצה כ-100 יהודים, שהיוו אחוז קטן מאוכלוסיית העיר. לאחר הרפורמות של אלכסנדר וְיֵלְקוֹפּוֹלְסְקִי – ראש מינהל אזרחי פולין תחת שלטון אלכסנדר השני, קיסר רוסיה – בשנת 1862, קיבלו היהודים אישור להתיישב בקיילצה. ב-1868, לאחר 6 שנים, הוקמה בעיר קהילה יהודית עצמאית.
בשנת 1873 התגוררו בעיר 974 יהודים, ובשנת 1909 מספרם הגיע ל-11,206.
ערב מלחמת העולם השנייה, מספר יהודי קיילצה עמד על כ-25,000.
החיים היהודים בקיילצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילתה של המאה ה-20, הקהילה היהודית בקיילצה התפתחה במהירות רבה - הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה כלכלית.[2]
החיים הכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליהודי קיילצה היו מספר של מפעלי תעשייה, בתחומים מגוונים: מחצבות, מפעלים לעיבוד עורות, מפעל נגרות, מאפיות ועוד. כמו כן היו ביניהם בעלי חנויות מכל הסוגים: ריהוט, טקסטיל, עור, בגדים, חנויות סדקית וכדומה, ובנוסף פעלו גם הרבה בתי מלאכה קטנים. כמו כן יהודים רבים עסקו גם במקצועות חופשיים כמו רפואה, רפואת שיניים ועריכת-דין. בנוסף, בשנים שבין מלחמות העולם היו בבעלותם של יהודי קיילצה מספר בנקים.[3]
על פי הסטטיסטיקות המקומיות, בשנת 1921 היו ליהודים 633 מפעלי תעשייה.[1]
החיים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיילצה היו שני בתי כנסת - בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1902. הוקמו גם 9 בתי תפילה, בית מדרש, ויותר מ-30 חדרים ללימוד תורה בהם למדו למעלה מ-900 בנים.
הבנות למדו בבית ספר "בית יעקב", מורכב מ-15 חדרים או בבית ספר ״יבנה״, בית ספר יהודי חילוני. הארגון ״אגודת ישראל״ שנוסד בפולין בשנת 1912 הפעיל תלמוד תורה וישיבה. הוקמו גם שלושה בתי ספר יהודיים ציבוריים ושתי חטיבות ביניים. בעיר התקיימו בנוסף: מקווה, בית קברות, בית מטבחיים כשר, בית יתומים ובית אבות…[2][4]
מבחינה תרבותית לקהילה היהודית היו שלוש ספריות ותיאטרון יהודי קטן, עיתונים ביידיש ואגודות ספורט ״מכבי״.[4]
החיים הפוליטיים של יהודי קיילצה היו מחולקים בין מפלגות ציוניות, כמו אגודת ישראל והבונד (נוסד בשנת 1897), ובין מפלגת הקומוניסטים בפולין. הציונים קיימו שיעורי ערב לתרבות העברית ולתרבות היידיש. בעיר היו גם קהילות חסידיות חזקות.[2]
ב-11 בנובמבר 1918 קיימו יהודי קיילצה עצרת ותבעו אוטונומיה פוליטית ותרבותית לכול יהודי פולין. בתגובה לעצרת, פעילים פולנים מקבוצות ימניות השחיתו חנויות ובתים רבים בבעלות יהודית, ולמחרת נרצחו עשרה יהודים ונפצעו 400 בפוגרום שערכו פולנים מקיילצה.[2]
בין השנים 1932–1939 היגרו כ-5,000 מיהודי קיילצה לפלשתינה (א"י} ולארצות הברית – בעיקר לניו יורק.[2]
ערב מלחמת העולם השנייה, גודלה של האוכלוסייה היהודית בקיילצה היה בין 20,000 ל-25,000 תושבים, והם היוו כ-35% מתושבי העיר.[4][2]
הקהילה בזמן השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרמנים כבשו את קיילצה ב-5 בספטמבר 1939. מיד לאחר הפלישה, הטילו הגרמנים אימה על יהודי העיר, צמצמו את זכויותיהם, והשפילו אותם בפומבי.
חודש לאחר מכן החלה הרדיפה: יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ואחדים מראשי הקהילה היהודית נעצרו. הגרמנים אסרו על היהודים לעבור ברחוב הראשי של העיר, ולשם כך הם גם החרימו חנויות ברחוב המנוהלות על ידי בעלים יהודים. למרות זאת המשיכו היהודים להתגורר בסמוך לשכניהם הפולנים.[4]
בראשית נובמבר 1939 הוקם בקיילצה יודנראט בראשותו של הרופא משה פלץ (Pelc). בהנהגתו הציע היודנראט לגרמנים הסדרים בנוגע לשליחת יהודים לעבודות כפייה, והקים גדוד עבודה שאליו גייס אלפי יהודים עניים תמורת שכר זעום.[4]
בחודשים שלאחר מכן נדרשו היהודים לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, לסמן את חנויותיהם, ולסגור את בתי הכנסת. במקביל התחילו להגיע לקיילצה פליטים יהודים רבים ממקומות שונים בפולין ובמדינות שכנות - 3,000 מקרקוב, 5,000 מווינה, כ-1000 מאזורים אחרים - עד שבשנת 1941, כאשר הוקם הגטו בעיר, היו בה כ-30,000 יהודים.[4]
כל אותה עת, ובמקביל להגעתם של הפליטים, ניסה היודנראט לשפר את תנאי חייהם של היהודים בקהילה עם הקמה של בתי תמחוי, בתי מלאכה, בית אבות ומרפאה. למרות המאמצים, לא הצליחה הנהגת היהודים למנוע את מגפת הטיפוס שפרצה בתחילת 1940.[4]
הקמתו וחיסולו של הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגטו של קיילצה הוקם ב-31 במרץ 1941. הגטו, שהוקף בגדרות עץ עם גדר תיל דוקרני, חולק לשני חלקים: הגטו הגדול והגטו הקטן.[2] בגטו נדחסו כ-27,000 יהודים ברובע שהכיל עד אז כ-15,000 איש בתוך כ-1,500 בניינים. שררו שם תנאים קשים של רעב ומגפות, בעיקר של מחלת הטיפוס אשר הביאה למותם של כ-4,000 איש.[2]
בוצעו כמה ניסיונות לארגן תנועות מרד בתוך הגטו. בשל היעדר סיוע חיצוני – שגרם למחסור בתחמושת – נכשל הניסיון הראשון למרד. ניסיון נוסף החל אחרי תום פעילותו של הגטו ב-1943, אלא שמפקד המשטרה היהודית הכשיל אותו כאשר גילה את מעשי המתנגדים והסגיר אותם לידי הגסטפו.[2]
ב-20 באוגוסט 1942 החלו מהלכים לחיסול הגטו שנמשכו ארבעה ימים:
- ב-20 באוגוסט – הגרמנים ביצעו סלקציה באוכלוסייה, ולאחריה רצחו במקום את כל נכי הגטו, חוליו וקשישיו. בנוסף, כ-6,000–7,000 נשים וילדים נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה.
- ב-22 באוגוסט – רצח של עוד 500 איש בגטו.
- ב-23 באוגוסט – הוראה ניתנה לרופאים היהודים להמית את כל החולים בבתי החולים.
ב-24 באוגוסט נותרו בגטו כ-2,000 יהודים בלבד אשר עסקו בניקוי הגטו ומיון רכוש. במאי 1943 החלו היהודים הנותרים להישלח למחנות עבודות כפייה שונים ברחבי פולין.
הקהילה לאחר תום השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פוגרום קיילצה
עם תום מלחמת העולם השנייה ב-1945, בין 150 ל-200 יהודים חזרו לקיילצה. רובם היו ניצולי מחנות הריכוז, ואחרים באו מברית המועצות. כשהגיעו לעיר הולדתם, רצו הניצולים לאחד מחדש את הקהילה הנעדרת של קיילצה. רוב המשפחות התאספו בבניין ברחוב פלנטי (Planty) מספר 7.
האנטישמיות הייתה עוד חזקה בשלב זה ותושבי קיילצה הפולנים ראו בעין רעה את חזרת היהודים לעיר.
בחודשים שלאחר השואה הופצו בפולין עלילות דם נגד יהודים, בעקבותיהן פרצו פוגרומים ביהודים בחלם, בז'שוב וביישובים נוספים בפולין.
ב-1 ביולי 1946 נעלם ילד פולני-נוצרי בן תשע, תושב העיר. הוא הלך לבקר חברים בכפר במרחק 25 ק"מ. הוא שב לאחר יומיים וסיפר לאביו שהוא הוחזק במרתף בניין הקהילה היהודית ורק לאחר יומיים הצליח להימלט. אחד השכנים של האב השתלט על בתים שלפני המלחמה היו בבעלות יהודים, וחשש שהיהודים יחזרו ויתבעו את בתיהם. שכן זה שכנע את האב להתלונן במשטרה על חטיפה.
למחרת בבוקר, 4 ביולי, התלונן האב במשטרה כי יהודים חטפו את בנו וכלאו אותו במרתף בניין הקהילה היהודית כדי להשתמש בדמו לשם אפיית מצות – ביולי, כשלושה חודשים לאחר חג הפסח – אך הילד הצליח להימלט. שוטרים ניגשו לבניין הקהילה היהודית עם הילד, כדי לזהות בעזרתו את היהודי החשוד בחטיפה ולעצור אותו. עם הגעת השוטרים לבניין התברר שבבניין אין מרתף. עקב כך שינה הילד את גרסתו מספר פעמים. בינתיים התפשטה בעיר הידיעה על 'החטיפה' לכאורה, והחל פוגרום ביהודים. בפוגרום השתתפו רבים מתושבי העיר, מאות פועלים ממפעל הפלדה בעיר, וכן שוטרים וחיילים, כולל כאלה שנשלחו להגן על היהודים.
היהודים נורו, נדקרו והוכו באבנים, בקרשים, בקתות רובים ובמוטות ברזל.
בפוגרום נרצחו 42 יהודים וכ-80 נפצעו.[5]
למחרת הפוגרום נפתחה חקירה משטרתית, בעקבותיה הועמדו לדין כארבעים מהפורעים. תשעה מהם נדונו למוות והוצאו להורג.
בעקבות הפוגרום, היהודים ששרדו עזבו את קיילצה, רובם לישראל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ציטרון, פנחס, ספר קיֶלץ: תולדות קהילת קילץ מיום הווסדה ועד חורבנה, הוצאת ארגון יוצאי קילץ בישראל, תל אביב: תשי"ז
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קהילת יהודי קילצה והסביבה – אתר להנצחת הקהילה
- "ספר קילץ" בתרגום לאנגלית, באתר JewishGen
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ציטרון, ספר קיֶלץ, פרק "קהילת קילץ בהתפתחותה", עמ' 16–20
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 קיילצה: הקהילה היהודית – היסטוריה, באתר שטעטל וירטואלית
- ^ ציטרון, ספר קיֶלץ, פרק "החיים הכלכליים של יהודי קילץ", עמ' 21–46
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 האנציקלופדיה של הגטאות: קילצה (Kielce), באתר המכון הבין-לאומי לחקר השואה – יד ושם
- ^ מתוך אתר יד ושם