קלריבל אלגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קלריבל אלגריה
Claribel Alegria.jpg
לידה 12 במאי 1924
ניקרגואה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בינואר 2018 (בגיל 93)
מנגואה, ניקרגואה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ניקרגואה, אל סלוודור עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משוררת, עיתונאית, סופרת, בלשנית, מתרגמת, מחברת רומנים, מסאית, סופרת ילדים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Darwin J. Flakoll עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים 7 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נוישטדט הבינלאומי לספרות (2006)
  • פרס סופיה (2017)
  • Casa de las Américas Prize (1978)
  • מסדר גבריאלה מיסטרל (2010)
  • מפקד במסדר הכוכב של הסולידריות האיטלקית (2010)
  • אביר מסדר האמנויות והספרות (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
claribelalegria.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קלרה איסָבֶל אָלֵגְרִיה וידֶס (Clara Isabel Alegría Vides; ‏ 12 במאי 1924 - 25 בינואר 2018) הייתה משוררת, סופרת ועיתונאית ניקרגואית, אשר ידועה בכתיבתה המחאתית והחריפה כנגד העוני, וכנגד דיכוי האזרחים במדינות מרכז אמריקה. היא נחשבה לאחת המשוררות הביקורתיות והמשפיעות במדינות אלה.[1]

בין הישגיה הבולטים ניתן למנות את פרס "קאסה דה לאס אמריקאס" (Casa de las Américas), שבו זכתה בשנת 1978 על ספרה "סוֹבְרֵביבוֹ" ׁׂ(Sobrevivo - "אני אשרוד") לצד חִיוׂקוֹנְדָה בֵּיִי (Gioconda Belli), ובפרס נוישטט לספרות היוקרתי, שבו זכתה בשנת 2006.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרה איסבל אלגריה וידס נולדה בשנת 1924 באסטלי, ניקרגואה. אמה, אנה מריה וידס, באה ממשפחה אמידה מאל-סלוודור, ואביה, דניאל אלגריה, היה רופא ממוצא ניקרגואי. בין השנים 1933-1909 הייתה ניקרגואה בתהליכי כיבוש על ידי ארצות הברית. דניאל, אביה של אלגריה, תמך בכוחות המהפכה שפעלו נגד ארצות הברית ולכן הוגלה יחד עם משפחתו לאל-סלוודור. אלגריה הייתה אז כבת תשעה חודשים. היא גדלה וחונכה באל-סלוודור[2].

אלגריה וידס החלה לעסוק בשירה כבר בהיותה כבת שש, ובנוסף התעניינה באמנויות הבמה. בשנת 1932, בהיותה בת שבע, הייתה אלגריה עדה לטבח ההמוני שבו נרצחו בין 40,000 ל-10,000 בני אדם (על-פי הערכות שונות) על ידי המשטר הדיקטטורי ששלט אז באל-סלוודור. רובם של הנרצחים היו ממוצא אמריקאי ילידי, והשאר היו קומוניסטים שהתנגדו לשלטון. אירוע זה זעזע את אלגריה והשפיע רבות על כתיבתה ועל עבודותיה המאוחרות[3].

תחילת קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהייתה בת 18, עזבה אלגריה את אל-סלוודור והחלה ללמוד באוניברסיטה בניו-אורלינס שבארצות הברית. בתום הסמסטר הראשון ללימודיה פגשה אלגריה את חואן ראמון חימנס, משורר מוערך ולימים זוכה פרס נובל לספרות, שהציע להדריך אותה בתחום הכתיבה. היא נענתה בחיוב להצעתו ועברה בעקבותיו לאוניברסיטת ג'ורג וושינגטון. בשנת 1947, בזמן שהותה בוושינגטון, פגשה אלגריה את דרווין פלקול, לימים בן זוגה ושותפה ליצירות רבות.

בשנת 1948, יצא לאור ספר השירה הראשון של אלגריה (היא קלרה איזבל אלגריה וידס) 'Anillo de silencio’ (בתרגום חופשי: 'טבעת של שתיקה'), שיצא בשם 'קלריבל אלגריה' (Claribel Alegria), שם העט אותו אימצה.

מהלך הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים המשיכה אלגריה לכתוב ספרי שירה וספרים עלילתיים.

ב-1959 התרחש אירוע ששינה את אמריקה הלטינית והמרכזית בכלל, והשפיע על אלגריה בפרט: המהפכה הקובנית, בהנהגת פידל קסטרו, אחיו, ראול קסטרו, וצ'ה גווארה.[4] מטרת המהפכה הייתה הדחתו של השליט פולחנסיו בטיסטה, שהנהיג שלטון דיקטטורי-אוטוריטארי בקובה.

המהפכה והשינוי החברתי בקובה גרמו לאלגריה להתחיל לכתוב על הפוליטיקה הלטינית. בשנת 1966 ראה אור ספרה "cenizas de Izalco" (בתרגום חופשי: 'האפר של איזלקו'), שתיאר את הטבח אשר לו הייתה עדה ב-1932.

הספר – שחשף את זוועות הטבח (שהתרחש בעיקר בהר איזלקו),[5] ואת העבר האפל של אל-סלוודור –  גרם לתסיסה כנגד אלגריה והיא קיבלה איומים לחייה באמצעות מכתבים שנשלחו אליה. בעקבות איומים אלו שהחריפו עם השנים, נמנעה אלגריה מלהגיע לאל-סלוודור ואף לא נכחה בהלוויה של אמה, מחשש לחייה.

בשנת 1979 אירעה בניקרגואה מהפכה נגד השלטון הדיקטטורי של משפחת סומוזה, בהנהגת החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי.[6]

לאחר המהפכה שבה אלגריה לניקרגואה, לראשונה מאז ילדותה, והמשיכה לפרסם ספרי שירה וספרי פרוזה רבים במשך השנים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלגריה ולפלקול נולדו ארבעה ילדים בין השנים 1954-1949. פלקול נפטר בשנת 1996. נכון לשנת 2017 אלגריה התגוררה בניקרגואה.

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריה של אלגריה עוסקים בעיקר במוות ובעוני, ומבקרים תופעות שליליות בעיניה, כגון כאב אנושי וסבלם של ילדים. אפשר לראות זאת בשיר ""Accounting" (בתרגום חופשי: חשבונאות) בו היא מתארת את מבט עיניו של ילד רעב כרגע מחשמל. כמו כן, גם ב" documentary" (בתרגום חופשי: תיעודי) אחד השירים הביקורתיים ביותר שלה נגד המציאות באל-סלוודור, שבו היא שמה אצבע על השחיתות, הניצול וההזנחה של הממשל כלפי האזרחים. ברבים משיריה ניתן למצוא אזכורים לתרבויות שונות, ובעיקר לכאלה הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית.

בין הנושאים המרכזיים בכתיבתה ניתן למנות גם את מעמד האישה במדינות מרכז אמריקה, למשל, ביצירתה "El detén" (בתרגום חופשי: 'קמע') העוסק באלימות מינית ובספר 'They Won't Take Me Alive: Salvadoran Women in Struggle for National Liberation'  שעוסק במאבקי נשים באל-סלוודור.[7][8]  ספר זה יצא לאור על רקע מלחמת האזרחים באל-סלוודור, מלחמה שבה נשים נחשפו לאלימות קיצונית.  בתחומי חיים רבים באל-סלוודור ניתן למצוא אפליה על רקע מגדרי, ונכון לשנת 2017, אי שוויון בין גברים לנשים במדינה זו עדיין קיים.

יצירות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nicaragua: The Sandinista Revolution—a Political Chronicle,  1855-1979, 1982– על המהפכה הסנדיניסטית והיסטורית ניקרגואה.
  • flowers from the Volcano-  בתרגום חופשי: פרחים מהר הגעש, 1983.
  • Sorrow - בתרגום חופשי: צער,1999.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלריבל אלגריה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ claribel alegria
  2. ^ interview with claribel alegria
  3. ^ salvadoran peasant massacre
  4. ^ [4. www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4430820,00.html כתבה על פידל קסטרו והמהפכה הקובנית], www.ynet.co.il
  5. ^ הר איזלקו
  6. ^ אתר בריטניקה - החזית הסנדיניסטית
  7. ^ ביוגרפיה של אלגריה, בצירוף שלושה משיריה
  8. ^ Salvador Peralta and Gregory Frase, ראיון עם אלגריה משנת 2017