קרב דתין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרב דתין היה קרב שהתחולל ב-4 בפברואר 634 בסמוך לעזה, כנראה ליד מעברי נחל בשור בין תל שרוחן לבין תל ג'מה, בין גדוד מוסלמי לחיל המצב הביזנטי שיצא מקיסריה דרומה. הקרב, שנסתיים ככל הנראה ללא הכרעה, הביא לעימות גדול יותר הידוע כקרב אג'נדיין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור "סוריה הגדולה" (בערבית: بلاد الشام "בילאד א-שאם" תרגום לעברית: ארץ השאם) כלל את עבר הירדן, וארץ ישראל והיה מחולק לשלושה חלקים נפרדים - חוף ים ובו אוכלוסייה נוצרית דוברת יוונית, ובו ערי נמל ומרכזים מנהלתיים של הביזנטים, הינטרלנד חקלאי עשיר, מיושב בצפיפות על ידי שבטים דוברי ארמית, בעוד החלק המדברי הגדול נשלט על ידי שבטים ערבים שבו הייתה אחיזת האימפריה רופפת מאוד. השלטון הביזנטי התרכז בערים, שכולן היו מוקפות חומה ומבוצרות היטב, וברובן שכן חיל מצב קבוע. בצפון סוריה שכנה חומס, מרכז ביזנטי עיקרי, ובארץ ישראל שימשה קיסריה כמרכז שלטוני. את אחיזתם באזורי המדבר ביססו הביזנטים על שבטים ערבים נוצרים או פגאניים. עם מותו של הנביא מוחמד (570-632) עלו לשלטון הראשידון או הח'ליפים ישרי הדרךערבית: الخلفاء الراشدون) הראשון בהם, אבו בכר, החל את מגמת ההתפשטות מתוך חצי האי הערבי אל השטחים שנשלטו על ידי האימפריה הביזנטית, בסדרת פשיטות שנהדפו על ידי מבצרי הגבול הביזנטיים. יתר הצלחה נחלו המוסלמים מול האימפריה הסאסאנית. במקביל לכיבוש האימפריה הסאסאנית, וביתר שאת לאחר התפוררותה, החלו הצבאות הערבים להפנות את תשומת לבם לסוריה ולעימות עם האימפריה הביזנטית, שבה ראו מקור לעושר.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב דתין התחולל ב-4 בפברואר 634 בסמוך לעזה, כנראה ליד מעברי נחל בשור בין תל שרוחן לבין תל ג'מה הגדוד שניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב בפיקודו של יזיד איבן סופיאן עסק בתקיפה של כפרים ומרכזי יישוב, בין היתר על מנת לקיים אתעצמו בהיעדר מערכת אספקה מסודרת. על מנת להדוף את האיום גויס בגדוד ביזנטי שמנה לא יותר מ 300 חיילים על ידי מושל קיסריה סרגיוס שנעזר - ככל הנראה - בצי ביזנטי ששט לאורך קו החוף דרומה כדי לתמוך לוגיסטית בכוח היבשתי. מהלך הקרב איננו ברור אך ככל הנראה בעימות בין הכוחות הלוחמים שנערך ביום ה-4 בפברואר 634 ניגף הצבא הביזנטי על ידי הגדוד המוסלמי שמנה לפחות 1000 לוחמים, המפקד הביזנטי נהרג במהלך המנוסה ומקורות נוצרים ומוסלמים מציינים כי הוא הוצא להורג בחנק. [1] מקור אשורי אנונימי מתאר את הקרב בקצרה:

"בשנת 945 ביו שישי הרביעי של חודש שבט בשעה התשיעית התחולל קרב בפלשתינה בין הביזנטים לערבים של מוחמד. במרחק 12 מיילים מהעיר עזה הביזנטים ברחו ונטשו את מפקדם בירדן שם הרגו אותו הערבים. 4000 כפריים מסכנים מפלשתינה נהרגו - נוצרים, יהודים ושומרונים והערבים הרסו את המקום עד היסוד".

למרות טענות של היסטוריונים מוסלמים לניצחון, נכשלו המוסלמים בניסיונם לפרוץ את קו ההגנה הביזנטי, העיר עזה לא נכנעה עד לסוף שנת 637 ובכל הזמן הזה שהה בה חיל מצב ביזנטי קטן של כ 80 חיילים. והגדודים המוסלמים הסתפקו בפשיטות שוד על הכפרים מבסיסם בבית גוברין. כישלון זה הביא את מפקדי הפלישה המוסלמים לבקש תיגבורת וליזום עימות בשדה קרב עם הצבא הביזנטי שנאסף נגדם בקרב הידוע כקרב אג'נדיין, בו הושמד רוב הצבא הביזנטי שבארץ ישראל.[2]

פרופסור משה גיל מעלה תסריט אחר לקרב דתין, על פי הניתוח שלו של המקורות המוסלמיים הוא מגיע למסקנה כי העימות בדתין אל היה כלל חלק מהפלישה הערבית אל ארץ ישראל אלא אירוע מקומי. לפי התסריט שבטים בדואים מהנגב ואשר בתקופת השלטון הפרסי נהנו מרווחים גדולים ממסחר מבלי לשלם מסים לשלטון מרכזי עמדו מול הניסיון המחודש של הביזנטים להשליט את שלטונם באזורי המדבר למשל באזור שממזרח לעזה ודרומה שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית ובמקביל סירבו לחדש את המענק השנתי לבדווים. הבדואים ראו בשינוי זה עילה למלחמה ועלו מעזה אל אזור מישור החוף שם תקפו יחידה ביזנטית והרגו את מפקדה ככל הנראה המושל של פלשתינה פרימה שמקום מושבו ביקסריה. פרופסור גיל מתאר עימות קטן ממדים בין כוח ביזנטי של כ 300 לוחמים שיצא לכוון דרום מקיסריה. במרחק של כ 125 ק"מ מהעיר נפל הכוח הביזנטי למארב והושמד.[3]

המסורות הערביות מבולבלות וסותרות את המצוין במקורות נוצרים סורים ויווניים. גרסה אחת מיחסת את הקרב המוצלח לעמר אבן אל-עאץ מעשה גבורה שכבוד רב מוענק בזכותו למפקד המוסלמי ובני משפחתו. מסורות אחרות, שאופיין עובדתי יותר, קובעות שהמפגש הראשון בין צבאות הפולשים המוסלמים לצבא הביזנטי היה בערבה על דרך הבשמים, בסמוך לנחל עומר (הידוע גם בשם הערבי עין אל-עמר)- נקודה בה מעיינות שופעים של מים מתוקים והיא בעלת חשיבות אסטרטגית גם במאה העשרים. וכוח פולש מדרום יבחר דרך זו שלאורכה מבצרים אך גם מקומות חנייה ומים. מתקבל על הדעת כי הכוח הביזנטי הקטן שהיה זמין בפלשתינה פרימה התפצל לשנים כשכוח אחד נשלח לחסום את דרך הבשמים בסמוך למואה הנבטית בעוד שהמושל פנה לטפל במורדים הבדואים שמדרום לעזה. לפי פרופסור גיל ההיסטוריה המוסלמית מספרת למעשה על קרב שלא הוכרע בדתין ועל קרב בערבהבו נהרג המפקד הביזנטי- לא פרור אם מדובר ב"פטריק של עזה" כפי שהוא מכונה על ידי המוסלמים או מפקד אחר שניסה לחסום את המעבר לפני הר הנגב על הדרכים המקשרות בין עבדת, חלוצה ועזה. ההערכה כי הכוחות הביזנטים היו קטנים ומפקדיהם אל העריכו את ממדי האיום שעומד מולם ולא יכלו לכוחות התוקפים.[4]

עימותים אלו שחשיבותם הצבאית מזערית הביאו את הפולשים המוסלמים להכרת המציאות הפוליטית-צבאית בשטח הנגב. הצבא הביזנטי קטן ודל, בני הברית הערבים של הביזנטים חדלו מלבצע את חלקם בהגנת ארץ ישראל ועבר הירדן וחלקם הפכו אפילו לעוינים לאימפריה על רקע סכסוכים כספיים. מערך ההגנה לא שוקם והוא פרוץ למעשה בפני פולשים הפולשים הערבים הבינו כי אין כל מניעה שכל השבטים שנעו,על לוחמיהם, עדריהם ובני משפחתם הלא-לוחמים, יגיעו אל אזורי המרעה הסמוכים לאזור הפורה כהכנה למהלך התקפי משולב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 page 93
  2. ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 46
  3. ^ פרופסור משה שרון. קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם : מבט אחר. קתדרה 104 2002 עמוד 50
  4. ^ פרופסור משה שרון. קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם : מבט אחר. קתדרה 104 2002 עמוד 51-52