רפובליקת קמאר (קמבודיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדגל של רפובליקת הקמאר - 1970–1975

רפובליקת קמאראנגלית: The Khmer Republic) הייתה משטר צבאי ששלט בקמבודיה, שהוכרז רשמית ב-9 באוקטובר 1970. מבחינה פוליטית, בראש הרפובליקה עמדו הגנרל לון נול והנסיך סיסוואת סיריק מטאק, שהשתלטו עליה בהפיכה ב-18 במרץ 1970 נגד הנסיך נורודום סיהאנוק, אז ראש המדינה.

הסיבות העיקריות להפיכה היו סובלנותו של נורודום סיהאנוק לפעילות של צפון וייטנאם בתוך גבולות קמבודיה, דבר שאיפשר לתנועה הקומוניסטית הוייטנאמית להתחמש היטב, ולשלוט בפועל על שטחים נרחבים של מזרח קמבודיה. גורם חשוב נוסף היה מצבה הקשה של הכלכלה הקמבודית, תוצאה עקיפה של מדיניותו של סיהאנוק ל"רדוף" אחרי נייטרליות.[1]

עם סילוקו של סיהאנוק הממלכה הקיימת של קמבודיה הפכה לרפובליקה. הגישה של המשטר החדש הייתה ימנית ולאומנית. כתוצאה מהחלפת השלטון נגמרה התקופה של סיהאנוק שהתאפיינה בשיתוף פעולה חשאי עם המשטר הצפון וייטנאמים והוייטקונג. הרפובליקה הקאמרית התנגדה לגבולות הקמבודים שנקבעו על ידי החזית הלאומית של קמפוצ'ה (FUNK), ברית רחבה יחסית בין סיהאנוק, תומכיו והמפלגה הקומוניסטית. צבא העם של וייטנאם (PAVN) וחזית השחרור הלאומית (NLF, הידועים יותר כווייט קונג), שפעלו בתוך קמבודיה כחלק מהמלחמה המתמשכת שלהם עם ממשלת דרום וייטנאם.

למרות האופי המיליטריסטי של הרפובליקה הקמרית, וכמות הסיוע הצבאי והכלכלי מארצות הברית, צבאה - הכוחות המזוינים הארציים של קמאר היה מאומן היטב אבל ולא היה מסוגל להביס את הכוחות הווייטנאמיים של ה-PAVN ו-NLF. הרפובליקה נפלה בסופו של דבר ב-17 באפריל 1975, כאשר כוחות הקמר רוז' כבשו את פנום פן ושמה שונה לדמוקרטיה של קמפוצ׳יה בינואר 1976.[2]

היסטוריה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיהאנוק עצמו טען כי ההפיכה היא תוצאה של ברית בין אויבו המתמשך - הלאומני הגולה סון נגוק טאן, והפוליטיקאי הנסיך סיסוואת סיריק מטאק (שתואר על ידי סיהאנוק כיריב הממורמר הטוען לכס המלוכה הקמבודית) וה-CIA, שרצה להקים משטר ידידותי יותר לארצות הברית.[3] יש למעשה מעט עדויות למעורבות של הסי-איי-אי בהפיכה, אם כי נראה כי חלקים של הממסד הצבאי האמריקאי - בעיקר הכוחות המיוחדים של הצבא - עשויות היו להיות מעורבים בהצעת התמיכה והכשרה לקושרים לאחר שפונה אליו לון נול.[4]

הנסיך והגנרל סיריק מטאק, מיוזמי ההפיכה וראש ממשלה ברפובליקה של קמאר

בעוד סיהאנוק יצא מקמבודיה לצרפת, אירעו התפרעויות אנטי-וייטנאמיות בפנום פן, שבמהלכן נפגעו השגרירויות של צפון וייטנאם ושל הוייט קונג.[5] סביר להניח כי התפרעיות אלה אולי היו מאורגנות באופן פעיל, על ידי לון נול, ראש הממשלה, וסגנו הנסיך סיריק מטאק. ב־12 במארס סגר ראש הממשלה את נמל סיהאנוקוויל - באמצעותו הוברחו אמצעי לחימה לצפון וייטנאם, ונתן להם אולטימטום בלתי אפשרי - כל הכוחות הווייטנאמיים היו אמורים לסגת מהאדמה הקמבודית בתוך 72 שעות (ב-15 במרץ).[6]

למרות פעולות אלה, אשר סותרות במישרין את מדיניות הסובלנות החלקית של הפעילות הצפון-וייטנאמית, נראה שלון נול עצמו לא היה רצון עז להדיח את ראש המדינה. בתחילה הוא רק רצה שסיהאנוק יפעיל לחץ נוסף על הצפון וייטנאמים. בתחילה סירב להתחייב לתוכנית. כדי לשכנע אותו, הנסיך סיריק מטאק - שנראה כי עמד בראש ההפיכה - השמיעה הקלטה ממסיבת עיתונאים מפריז, שבה איים סיהאנוק להוציא להורג את שניהם בשובו לפנום פן.[7] עם זאת, ראש הממשלה לא היה בטוח, וכתוצאה מכך סיריק מטאק, מלווה בשלושה קציני צבא, אילץ את לון נול לחתום על המסמכים הדרושים לסילוק המלך, באיומי נשק.

סילוק המלוכה נעשה בהצבעה שנערכה באספה הלאומית ב־18 במארס בהנהגתו של טאם, שבו סולק סיהאנוק מכוחו. לון נול הגדיר את סמכויותיו כראש המדינה על בסיס הכרזת מצב חירום. ב־28 וב־29 במארס התקיימו הפגנות עממיות בקנה מידה גדול לטובת סיהאנוק בכמה ערים פרובינציאליות, אך כוחותיו של לון נול דיכאו אותם באכזריות רבה וגרמו לכמה מאות מקרי מוות.[8] אחיו של לון נול לון ניל היה בין מספר פקידי הממשלה שנרצחו על ידי מפגינים.

הצהרת הרפובליקה הקמארית והקמת צבאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המדינה של רפובליקת הקמאר

ההשפעה המיידית החשובה ביותר של ההפיכה הייתה באפריל-יולי 1970, שבה צבא דרום וייטנאם ( ARVN ), בגיבוי של כוחות אמריקאים, נכנס למזרח קמבודיה כדי לתקוף את הכוחות של צפון וייטנאם ושל ויאט קונג הפועלים שם. למרות התקיפה הזו, רבים מהכוחות הקומוניסטיים ברחו מערבה, עמוק יותר לתוך קמבודיה, או לאזורים הכפריים של צפון מזרח, שם הם היו תומכים במרד נגד לון נול .

תגובתו המיידית של לון נול הייתה לגנות את הפעולה כהפרה של ריבונות השטח הקמבודי. מאוחר יותר הודיע אלכסנדר הייג כי ארצו רואה אירועים אלה כסכנה חמורה. הייג אמר ללון נול שכוחות הקרקע האמריקנים לא יבואו לסייע לצבא הקמבודי, ובהתאם לדוקטרינת ניקסון, תינתן להם במקום זאת תוכנית סיוע צבאי וכלכלי.[9]

ב -9 באוקטובר סיהאנוק נידון למוות שלא בפניו על ידי בית משפט צבאי. אמו, המלכה קוסמאק - הנציגה הסמלית של המלוכה במשטרו של סיהאנוק - הועברה למעצר בית, ואשתו מוניק נידונה למאסר עולם. המשטר החדש הכריז על הקמת רפובליקת הקמאר, וניסח חוקה חדשה שבסופו של דבר תאושר ב־1972. בינתיים סיהאנוק, יצר ממשלה גולה בבייגי׳ן, מבוססת על שילוב קומוניסטי ומיועדת להפלת הרפובליקה. הוא הכריז על לון נול כעל "אידיוט גמור" וכינה את סיריק מטאק במילות גנאי קשות. [10]

צבא המלוכה הקטן יחסית, שבזמן ההפיכה מנה כ -35,000 חיילים (בהתאם למדיניות הנייטרליות המוצהרת של סיהאנוק), הורחב מאוד. הצבא הרפובליקני אורגן מחדש, מנה כ-150,000 איש כבר בסוף 1970, בעיקר באמצעות גיוס וולונטרי, כפי שניסה לון נול לנסות לנצל את גל האנטי-וייטנאם. [11] ארצות הברית ביצעה את תוכנית הסיוע הצבאי שלה ועזרה באימונים צבאיים. לצבא הרפובליקה הצטרפו גם כמה אלפי אנשי גרילה שפעלו בקמבודיה קודם. אלה היו אנשי קמאר סרי וקמאר קמפוצ'ה קרום. הם היו מאומנים בבסיסי דרום וייטנאם. המטה הכללי הקמבודי התעקש על הרחבה מסיבית נוספת - מעל 200,000 גברים, למרות החששות מההשפעה השלילית על כלכלת קמבודיה.[12]

למרות הסיוע האמריקני, הצבא (בפיקודו של הגנרל סוסטן פרננדז ) היה נגוע בשחיתות, בעיקר על ידי קצינים שלקחו משכורות עבור חיילים שלא היו קיימים. לרוב הגנרלים בצבא היה ניסיון צבאי מועט או היו חסרי יכולת. התקיפות הגדולות של הצבא נגד הוייטנאמים, מבצע צ'נלה 1 ו -2, הסתיימו בתבוסה כבדה, למרות האומץ הבולט של חיילי הרגלים הקמבודים.

ביקור של סגן נשיא ארה״ב שפירו אגניו בקמבודיה 1970

בנוסף ללחימה במלחמת האזרחים הקמבודית נגד המורדים הפרו-סיהאנוקיים והקומוניסטים של ווייטנאם הצפונית, נתקלה הרפובליקה הקמארית בבעיות פנימיות ניכרות. השליטה של ​​סיהאנוק על החיים הפוליטיים בשנות החמישים והשישים הביאה לכך שהיו מעט פוליטיקאים קמבודיים מנוסים. כמעט מהקמתה סבלה הרפובליקה מאותן מחלוקות פוליטיות ומאבקים שסימנו את שלטונו של סיהאנוק. העיקרי שבהם היה מאבק כוחות מזיק בין לון נול לבין סיריק מטאק. סיריק מטאק היה ממלא מקום ראש הממשלה בשנה הראשונה של הרפובליקה.

כאשר בריאותו של לון נול התדרדרה מאוד, הוא עדיין עורר טינה רבה בשל סגנונו המנהלי וקשריו המלכותיים. גבר גם התסכול בקרב הקמבודים העירוניים הצעירים בשל המשך השחיתות וחוסר יעילות המשטר.[13] עם שובו של לון נול מבית החולים בהוואי בחודש אפריל 1971, הוא יזם משבר ממשלתי באמצעות התפטרות, ונתן אמצעים לפזר את הממשלה, בעידודו של אחיו לון לאו (דמות שהייתה לה השפעה ניכרת, במיוחד על הצבא). לאחר התנגשויות פוליטיות רבות, הוקמה ממשלה חדשה. סיריק מטאק המשיך לכהן כראש הממשלה בפועל. ב־16 באוקטובר 1971 פעל לון נול לפיזור האספה הלאומית של הרשות המחוקקת, והורה לה לכתוב חוקה חדשה, בטענה כי פעולות אלה נחוצות כדי למנוע אנרכיה. צעד זה עורר מחאה על ידי טאם ו 400 נזירים בודהיסטים.[14]

סילוק סיריק מטאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במארס 1972 הצליחו לון נול ואחיו לסלק את סיריק מטאק מהשלטון. אחרי שסיריק סייראק פיטר את קאו אן, אקדמאי ידוע, לון נון, ארגן סדרה של הפגנות סטודנטים קולניות נגדו הקוראות לסילוקו. סיריק מטאק התפטר והיה נתון במעצר בית יעיל. לון נול השתמש במשבר כדי להדיח את ראש המדינה, צ'נג הנג, וקיבל על עצמו את התפקיד. מינה את הלאומן, המתנגד הוותיק לסיהאנוק - סון נגוק טאן, כראש הממשלה. טאן, היה המנהיג של תנועת הקמאר סרי, גייס את כוחות הצבא שבפיקודו שפעלו בדרום וייטנאם. הכוחות האלה הם היחידים שהוכשרו על ידי ארצות-הברית, ותמיכתם בממשלה השברירית של הרפובליקה הייתה חיונית להשרדותה.[15]

מאוחר יותר באותה שנה, לון נול הודיע על בחירות לנשיאות. למרות הניצחון הבלתי נמנע בבחירות, הן חשפו אי שביעות רצון רבה מהממשלה והתנהלות הבחירות. אם הן היו נערכות באופן הוגן, סביר להניח כי לון נול לא היה זוכה.[16]

המצב הפוליטי המשיך להסתבך בכל שנת 1972: שתי מפלגות האופוזיציה ( במפלגה הדמוקרטית של טאם והמפלגה הרפובליקנית של סיריק מאטאק ) סירבו לערער על הבחירות לאספה הלאומית שהתקיימה בספטמבר, מה שהוביל לניצחון גורף של המפלגה הלא- פוליטית -רפובליקנית של לון נול. היו בעיר מספר גדל והולך של פיגועים, שאחד מהם הופנה אל סון נגוק טאן.[17] טאן - שהמעשה הפוליטי האחרון שלו היה לאסור על הופעת העיתון של סיריק מאטק - נאלץ להתפטר, וחזר לגלות לדרום וייטנאם. הוא הוחלף על ידי השמאלן המתון האן טון האק.[18] בעוד שממשלת הרפובליקה של קמאר נחלשה על ידי פעולות כוחות צפון וייטנאמיים - שביצעו בעבר חלק גדול מהלחימה נגד צבא הרפובליקה, כמו במבצע צ'נלה I ו- II. הצבא הפחית בהדרגה את נוכחותו בגבולות הקמבודיים, בעיקר על ידי הצוותים הלוגיסטיים. מקומם נתפס על ידי הכוחות הקומוניסטים הקמבודיים המקומיים אשר הוגדלו מאוד כאשר סיהאנוק נתן את תמיכתו למרד, הקמבודים הכפריים שנותרו באופן מכריע בעדו.

הפסקת האש והשעיית האספה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי השלום בפריז 1973 צפנו בתוכן הפוגה זמנית ממלחמת האזרחים. לון נול הכריז על הפסקת אש חד צדדית, למרות עמדתו החלשה מאוד של צבאו על הקרקע. היו למעשה כמה קשרים בין הגורמים המתונים יותר מבין הקומוניסטים של הקמאר רוז והרפובליקה.

הצפון-וייטנאמים לחצו על הקומוניסטים הקמבודיים לקבל את תנאי הסכמי השלום. האינטרסים שלהם היה יותר בשמירה על מלחמה בפעילות ברמה נמוכה (שתרתק את הכוחות הדרומיים של וייטנאם) מאשר בניצחון ברור של קמאר רוז'. אולם הנהגת הקמאר רוז ' נותרה חסרת פשרות.

הלחימה התחדשה בליל 7 בפברואר 1973, כאשר הכוחות הקומוניסטיים תקפו שטח שהוחזק על ידי צבא הרפובליקה סביב העיר הנצורה קומפונג תום . [20] עד אפריל, משטר הרפובליקה היה באופן כללי מבולבל, וכוחות צבאם שמסרבים להילחם, ואלו הכוחות הקומוניסטים התקדמו באזורים רבים של המדינה. בתגובה, איימה לבסוף ארצות הברית לנתק את כל הסיוע, אלא אם כן יפעל לון נול כדי להרחיב את בסיס הכוח ותמיכתה של הממשלה. במיוחד כדי להחזיר את בן הברית של האמריקים סיריק מטאק - ולהפחית את השפעת אחיו לון נון.[19]לפיכך, ב -24 באפריל, הודיע ​​לון נול כי האספה הלאומית תושעה, וכי במועצה הפוליטית שתקום, סיריק מטאק, צ'נג הנג ותאם, ישלטו למעשה על פי צו.

ההתקדמות של הכוחות הקומוניסטים לעבר פנום פן הופסקה בסופו של דבר בעזרת הפצצות אמריקניות, שגרמו להרג רב בקרב הכוחות הקומוניסטיים. פרשנים מסוימים מציינים, כי מהלך זה תרם לברוטאליות של אנשי הקמאר רוז' באירועים מאוחרים יותר.[20]

בתחילת 1974 המצב הצבאי, הידרדר עוד יותר. הכוחות הקומוניסטיים הגיעו למרחק של הפגזות מפנום פן, ותפסו את הבירה המלכותית לשעבר של אודונג - הם "פינו" את אוכלוסייתה - ירו באנשי ממשל ומורים - והרסו או שרפו חלק גדול מן העיר.

סוף המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות מארינס בזמן פינוי האמריקאים מפנום פן, לאחר נפילת רפובליקת הקמאר בידי הקמאר רוז׳

הרפובליקה הקמארית לא שרדה את המתקפה של העונה היבשה ב -1975. בשלב זה הקיפו הכוחות הקומוניסטים את הבירה, שאוכלוסייתה גדלה במידה ניכרת על ידי פליטי המלחמה. לון נול, שהיה מאמין באמונות תפלות, ציווה על פיזור חול מקודש ברחבי העיר ממסוקים כדי להגן עליה. אף-על-פי שצבאו נלחם בינתיים בנחישות קיצונית, וחיילי הקמאר רוז׳ סבלו ממוראל ירוד, ממחלת המלריה ושיעורי נפגעים גבוהים אף יותר מאלה של הצבא של הרפובליקה. הקמאר רוז׳ קבלו אספקה ​​חדשה של נשק ותחמושת מסין שנתנה להם את הדחף לחסל את שרידי הרפובליקה.

המשא ומתן לשלום התעכב שוב ושוב, כאשר סיהאנוק סירב לטפל ישירות בלון נול, וביקש את סילוקו כתנאי מוקדם. תוכנית שהוצעה על ידי אטיין מאנאקה, שגריר צרפת בסין, שבה יחזור סיהאנוק לקמבודיה כראש ממשלת אחדות לאומית. תוכנית שלא התממשה.

ב־1 באפריל 1975 התפטר לון נול ונמלט מן הארץ לגולה. צבא הרפובליקה מיד התפורר. בעוד סיריק מטאק, לונג בורה, ופוליטיקאים אחרים נשארו בבירה בניסיון לשאת ולתת על הפסקת אש, נכנס הקמאר רוז' לבסוף לעיר ב -17 באפריל. בתוך ימים ספורים הם הוציאו להורג נציגים רבים מהמשטר הישן, והרפובליקה של קמאר הגיעה לסיומה.

במהלך קיומה הקצר קיבלה כמעט מיליון דולר ביום של סיוע צבאי וכלכלי של ארצות הברית. [21]

לאחר נפילת הבירה, עדיין נותרו כוחות צבאיים של הרפובליקה שהחזיקו באזור מקדשים בצפון המדינה, אלה נפלו בידי כוחות הקמאר רוז׳ כחודש מאוחר יותר, סוף מאי 1975.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רפובליקת קמאר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Milton Osborne, Sihanouk, Prince of Light, Prince of Darkness. Silkworm 1994
  2. ^ Sharp, Bruce (1 April 2005). "Counting Hell: The Death Toll of the Khmer Rouge Regime in Cambodia". Retrieved 21 January 2013.
  3. ^ Norodom Sihanouk, My War with the CIA, Pantheon (1972). ISBN 978-0-394-48543-0, p. 37
  4. ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale University Press (2004). ISBN 978-0-300-10262-8, p. 300
  5. ^ Shawcross, W. (1981). Sideshow: Kissinger, Nixon, and the Destruction of Cambodia. New York: Washington Square Books. p. 118.
  6. ^ Sutsakhan, Lt. Gen. S. The Khmer Republic at War and the Final Collapse Washington DC: U.S. Army Center of Military History, 1987, Part 1, p. 42. See also Part 1 Part 2 Part 3.
  7. ^ Marlay, R.; Neher, C. (1999). Patriots and tyrants. Rowman & Littlefield. p. 165.
  8. ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale University Press (2004).p. 302
  9. ^ Shawcross, W. (1981). Sideshow: Kissinger, Nixon, and the Destruction of Cambodia. New York: Washington Square Books. p. 163
  10. ^ Marlay, R.; Neher, C. (1999). Patriots and tyrants. Rowman & Littlefield. p. 166
  11. ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale University Press (2004)p.303
  12. ^ Shawcross, W. (1981). Sideshow: Kissinger, Nixon, and the Destruction of Cambodia. New York: Washington Square Books. p. 190-194
  13. ^ Leifer, M. Selected Works on Southeast Asia, Institute of Southeast Asian Studies
  14. ^ Sorpong Peou, Intervention and Change in Cambodia. MacMillan (2000). ISBN 978-0-312-22717-3, p. 52
  15. ^ Kahin, G. Southeast Asia: a testament, Routledge (2003). ISBN 978-0-415-29975-6, p. 310
  16. ^ Clymer, K. J. (2004). The United States and Cambodia, 1969-2000. Routledge. p. 55. ISBN 978-0-415-32602-5.
  17. ^ Clymer, K. J. (2004). The United States and Cambodia, 1969-2000. Routledge. p. 65. ISBN 978-0-415-32602-5.
  18. ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale University Press (2004). ISBN 978-0-300-10262-8, p. 348
  19. ^ Clymer, K. J. (2004). The United States and Cambodia, 1969-2000. Routledge. p. 71. ISBN 978-0-415-32602-5.
  20. ^ Shawcross, W. (1981). Sideshow: Kissinger, Nixon, and the Destruction of Cambodia. New York: Washington Square Books. p. 367
  21. ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale University Press (2004). ISBN 978-0-300-10262-8, p. 413