שטח A

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת יהודה ושומרון, בה מודגשים שטחי A ו-B

שטח A הוא מונח שנטבע בהסכמי אוסלו ומתייחס לשטחים שהועברו לשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית. שטח A כולל כ-18% משטחי יהודה ושומרון ובהם כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטיניים. 80% מרצועת עזה הוגדרו ב-1994 כשטח A. לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ב-2005 הוגדרו גם השטחים הנותרים ברצועה כשטח A.

גושים בשטח A[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי A מתחלקים ל-15 גושים, ואלו הם (מצפון לדרום):

שלט המזהיר מפני כניסת ישראלים לשטח A

הסמכות החוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית היא בעלת השליטה האזרחית והביטחונית בשטחי A, ולשם כך צה"ל נסוג משטחים אלו: ”לאחר כינון המועצה הפלסטינית, יפורק המינהל האזרחי הישראלי והממשל הצבאי הישראלי ייסוג” (הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, נספח I, סעיף I, פסקה 5).

עם זאת, מעצם טיבם של ההסכמים כהסכמי ביניים, נקבע כי מעמד השטחים לא ישונה:

שני הצדדים להסכם רואים בגדה המערבית וברצועת עזה יחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים

הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, סעיף XXXI, פסקה 8

מקור הסמכות והתחולה של החוק הצבאי הישראלי בשטחי A הם סוגיה השנויה במחלוקת משפטית: לדעת יואל זינגר, שהיה יועמ"ש משרד החוץ וניהל מהצד הישראלי את המשא ומתן על הסכמי אוסלו, הממשל הצבאי לא חדל מלהיות מקור הסמכות החוקית גם בשטחי A, אלא רק נסג כדי לאפשר לרשות הפלסטינית לפעול במקום בצל סמכותו. כראיה לכך הוא מציין את הלשון המינימלסיטית של ההסכם לפיה הממשל הצבאי 'ייסוג' בלבד. גם הותרת הסמכות השיורית בידי ישראל תומכת בגישה לפיה הממשל הצבאי הוא עדיין מקור הסמכות גם בשטחי A.[1] לעומתו, פרופסור איל זמיר ופרופסור איל בנבנישתי סבורים כי מעמד אזורים אלו אינו נקבע על פי הסכמים והצהרות, אלא לפי השליטה בפועל. כיוון שהשליטה המלאה בשטחי A היא של הרשות הפלסטינית - היא נחשבת גם למקור סמכות עצמאי. לפי גישה זו, התפיסה הלוחמתית של ישראל אינה חלה על שטחים אלו, וישראל אינה אחראית להפרת זכויות אדם המתבצעת בשטחי A.[2]

כניסת ישראלים לשטח A[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מסירת השליטה על הערים הערביות ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית ב-1994, נאסרה כניסת ישראלים אליהן (למעט מקרים חריגים של כניסת עיתונאים, פעילי זכויות אדם, רופאים ואיחוד משפחות) בצו של אלוף פיקוד הדרום. מאז השתלטות החמאס על שטח הרצועה ב-2007, מוגדרת רצועת עזה על ידי מערכת הביטחון הישראלית כ"ישות עוינת" ואסורה הכניסה אליה גם על עיתונאים ישראלים. נכון ל-2022, אזרחים ישראלים (לרבות ערבים-ישראלים) מנועים מלהיכנס לרצועת עזה. יחד עם זאת, מדי שנה מתבצעות כניסות בודדות (באישור מערכת הביטחון) של ערבים-ישראלים במסגרת פעילות הומניטרית.

מאז אוקטובר 2000, ראשית האינתיפאדה השנייה, אסורה לישראלים הכניסה לשטחי A ביהודה ושומרון לפי צו אלוף פיקוד מרכז. עם זאת, בפועל צה"ל אינו אוכף את האיסור על ערביי ישראל,[3] ואף יהודים רבים נכנסים לשטחי A לחנויות, מוסכים ושירותי דרך. חרף הסכמי אוסלו, מאז האינתיפאדה השנייה צה"ל מבצע פעילויות יזומות גם בשטחי A.

הביטול החד צדדי של החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה לשטחי A,‏ B ו-C נתונה במחלוקת משפטית מאז אוגוסט 2019, כאשר נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הכריז על הקפאת הסכמי אוסלו, וממשלת הרשות הפלסטינית הודיעה על ביטול החלוקה תוך נטילה עצמית לידיה של כלל הסמכויות האזרחיות ביהודה ושומרון, זאת בשל טענתה כי ישראל מפירה את ההסכמות בשטח A ומבצעת הפרות בנייה בשטח B, ובכך מרוקנת ממילא את תוקף ההסכם.[4] עם זאת, בפועל ממשיך להתקיים שיתוף הפעולה המדיני והביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואל זינגר, ‏הסכם-הביניים הישראלי-פלשתינאי בדבר הסדרי ממשל עצמי בגדה המערבית וברצועת-עזה - כמה היבטים משפטיים", משפטים ‏כז, עמודים 609–610
  2. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי-פלסטיני, מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל מס' 77, עמוד 43
  3. ^ פנחס וולף‏, צה"ל מודה: ערבים נכנסים חופשי לשטחי A, יהודים לא, באתר וואלה!‏, 12 ביוני 2011
  4. ^ כך על פי דו"ח של אגף המחקר במשרד המודיעין מיוני 2021, עמ' 13