שיחת משתמש:Omilstein1
אוהד מילשטיין (נולד ב-1973) הוא במאי קולנוע, צלם ואמן ישראלי.
מילשטיין למד לתואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב בין 1996 ל-2000, ולתואר שני באומנות וצילום, בין 2003 ל-2005, באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל' שם הוא גם משמש כמרצה. הוא החל את דרכו כצלם קולנוע וטלוויזיה, וצילם בעיקר פרסומות, פרומואים ווידאו קליפים למוזיקאים האחיות פיק, מיכל אמדורסקי, בני בשן, זאב טנא ועוד. מילשטיין עבד כצלם ראשי בסדרה דרמה-קומית "בקצב הקצב", בכיכובם של גיא זוארץ וטינקרבל, "על הסם", סדרת התחקיר בהגשת אושרת קוטלר, "הפועלות" בהגשת חנה אזולאי הספרי ואחרות. בשנת 2008 החל ביצירת סרטים תיעודיים, בעלי אופי ניסיוני עם דגש אסתטי-צורני. את סרטיו הוא לרוב מפיק, מצלם עורך ומביים בעצמו. סרטיו זכו לחשיפה ולמספר פרסים ישראליים ובינלאומיים. סרטו "אובססיה" זכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב בשנת 2008. עבודת הוידאודאנס של מילשטיין תחת השם "50.14W 41.46N", (הקואורדינטות המייצגות את נקודת שקיעתה של האונייה "טיטאניק") הוצגה בפסטיבלים בינלאומיים ביוון, בספרד וברוסיה. מילשטיין הוא גם אמן ויוצר במדיום הצילום והוידאו ארט. עבודת וידאו של מילשטיין בשם "בחורה בלבן" הוצגה בתערוכות וידאו בברלין, בפריז ובפסטיבל הקולנוע ירושלים. מילשטיין הוא מורה לצילום ווידאו ארט בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר לאמנות. ==קישורים חיצוניים== *אתר הבית הרישמי *שיחה בין אוהד מילשטיין למיכל וילצקי מתוך האמן 17- וואלה תרבות ובידור *אתר גלריה דולינגר
הקולנוע של מילשטיין לא מסתפק בלתאר עלילה סדורה. בנוסף, או במקום הסיפור הוא מנסה להעביר לצופה תחושות שישארו אצלו זמן רב אחרי הצפייה בסרט. הוא מייצר שיחה. הסרט לא ממסגר חלון חד כיווני, אותו חלון אלברטי (לאונה בטיסטה אלברטי) המייצר אשליה. הקולנוע של מילשטיין מתבונן במציאות על ידי פירוק הרצף של הזמן והמרחב, ופירוק חוקי הפרספקטיבה. על פני אותו "חלון" קולנוע פארא-דוקומנטרי פותח "דלת", דלת דו-סטרית. דלת דרכה הצופה מוזמן, כחלק מחוויית הצפייה, להיכנס ולצאת. אותו צופה נאלץ לנהל דיאלוג אקטיבי עם רצף הדימויים המוקרן בפניו. אותו דיאלוג מנטלי מתנהל לסירוגין עם עולם הסרט ועם עולמו הפנימי של הצופה. הצופה מוזמן להתנתק ולהתחבר לרצף מחשבותיו, לשק פחדיו, תשוקותיו, לרחף, להתכנס לרגע לתוך עולמו הפנימי, ללכת שם לאיבוד, להעלם, ואז שוב לחזור לפני הקרקע, לשוב ולהתבונן במתרחש על המסך שמולו. המבנה הסרטים של מילשטיין בדרך כלל אינו לינארי, אלה בעל מבנה אפיזודיאלי, דמוי פסיפס. הוא בנוי באופן המחכה את התהוותה של המחשבה: המוח האנושי מלקט אינפורמציה פיסה אחר פיסה, אפיזודה אחר אפיזודה, ללא סדר כרונולוגי או ליניארי. פיסות המציאות מתגבשות לכדי מחשבה. זו מתחברת למחשבה אחרת, יחדיו הן מייצרות נקודת המבט. נקודת מבט חוברת לנקודת מבט נוספת ולעוד אחת אחרת, כל אלה יוצרות יחדיו עולם רעיוני, אימננטי. העבודה עם החומר בקולנוע פארא-דוקומנטרי היא מהותית. הווידאו/ פילם הוא לא רק אמצעי הקלטה. ההתייחסות אל חומר הגלם היא כאל חומר לכל דבר. חומר עם אופי וטקסטורה, חומר באמצעותו נבנה חלל. חומר המתגבש בזמן. הדגש שלו הינו קונסטרוקטיבי, ברוח הפורמאליזם הרוסי. ככזה הקולנוע של מילשטיין מקדש את מבנה הסרט ואת ארגון האלמנטים ממנו הוא מורכב. היצירה הקולנועית חושפת את החומר ממנה היא נוצרה, מדגישה את אמצעי המבע הקולנועיים. היא אינה שומרת על רצף אחיד והומוגני של חלל וזמן (כל זאת כאנטיתזה לקולנוע המיינסטרים האמריקאי). תחילתו של הז'אנר החל להתגבש ביצירתו הקולנועית של דג'יגה ורטוב ביצירתו המפורסמת האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929. ורטוב היה ממשיך דרכו של סרגיי אייזנשטיין בתחום הקולנוע הקונסטרוקטיבי. בשדה הקולנוע העלילתי, היוצר הקולנועי אנדרי טרקובסקי היה ממפתחיו העיקרים של הז'אנר. בסרטיו של טרקובסקי פותח ושוכלל העקרון בו המסך הקולנועי מתפקד כ"דלת". סרטיו מאופיינים בסגנון איטי, מדיטטיבי. סגנון קולנועי זה מבקש מהצופה להתעלות מעל לסיפור המסופר ולהיכנס לספרה רוחנית בחיפוש אחר הנשגב, בחיפוש אחר תכלית ותמצית הקיום. טראקובסקי נהג לשלב בסרטיו פורמאטים שונים מתחום העשייה הקולנועית. הוא נהג לחבר ברצף אחד, סצנות ראליסטיות, סצנות פנטזיה, חלומות וסצנות דקומנטאריות לחלוטין. לדוגמא: סצנת הפתיחה בסרטו סטאלקר 1979 מתאר טיפול היפנוטי של נער הסובל מפגם דיבור. אותה סצנה דקומנטארית אינה חוזרת במהלך הסרט, ומהווה מאין פרולוג רעיוני, לתמה הכללית של הסרט. ==קישורים חיצוניים== *שיחה בין אוהד מילשטיין למיכל וילצקי מתוך האמן 17- וואלה תרבות ובידור *Paradocs קישור למסגרת הפארא-דקומנטארית בפסטיבל IDFA לסרטים דקומנטארים הגדול בעולם