שלמה בן יעיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דון שלמה בן יעיש (Abenaes; בפורטוגזית: אלווארו מנדש, Alvaro Mendes; ‏ 15201603) היה דיפלומט, איש עסקים ואיש ציבור מבני האנוסים ששב ליהדות, והיה בעל השפעה רבה בחצרם של מלכי אירופה בני זמנו, כמו גם בחצר הסולטאן העות'מאני. היה ממשיכם של דון יוסף נשיא ודונה גרציה בחידוש היישוב היהודי בטבריה במהלך המאה ה-16.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן יעיש נולד בטאווירה שבדרום פורטוגל בשם אלווארו מנדש בשנת 1520 למשפחת אנוסים. לאחר שקיבל הכשרה כצורף נסע בשנת 1545 להודו שם רכש ממון אישי רב בסחר ביהלומים במכרות סמוך למדרס. ב-1555 שב לפורטוגל, ועוטר בתואר אבירות, אביר מסדר סנטיאגו, על ידי ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל.

הוא החל בקריירה דיפלומטית, ושהה בשליחותו של ז'ואאו במדריד, פירנצה, פריז ולונדון. בפריז שהה 16 שנים וזכה לחסדה של המלכה קטרינה דה מדיצ'י. כאשר אוחדו פורטוגל וספרד, בשנת 1580, תחת שלטונו של פליפה השני, מלך ספרד, נמנה עם נאמניו של הטוען לכתר, אנטוניו דה קראטו.

בשנת 1585 הגיע בן יעיש לסלוניקי ושם חזר אל היהדות בפומבי, עם משפחתו. הוא נטש את השם "אלווארו מנדז" ונקרא "שלמה בן יעיש" (ובשפות אירופיות: "Solomon Abenaes"). בשל עושרו והשפעתו בחצרות מלכי אירופה התקבל אצל סולטאן האימפריה העות'מאנית מוראט השלישי. הסולטאן העניק לו את התואר "דוכס מיטילני" (האי לסבוס), ולבקשתו מונה כשליט טבריה, וזאת לאחר מותם של דון יוסף נשיא ודונה גרציה, שחכרו מן הסולטאן את "טבריה ושבע ערי הפריזי אשר בסביבתה". הוא שלח לטבריה את בנו יעקב (שנולד כ"פרנסיסקו מנדש") אך על אף שיעקב בנה מספר מבנים בטבריה, ושמר על היישוב היהודי שם, נראה כי לא נחן במרץ ובמעשיות של אביו, והעדיף את לימוד התורה על העיסוק בדיפלומטיה וממשל, ולאחר מותו של בן יעיש לא הצליח לשמור על מפעלו בטבריה.[1]

הודות לקשריו הענפים בחצרות מלכי אירופה, שמר על מעמדו בחצר הסולטאן עד מותו. הוא נחשב לכוח המניע מאחורי הברית האנגלו-טורקית כנגד פליפה השני, ונהנה מאמונה וידידותה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה ושל מזכירה פרנסיס וולסינגהם באמצעות קשריו עם רופאה האישי, המומר רודריגו לופז.

מערכת היחסים בין בן יעיש, רופאה של המלכה רודריגו לופז והטוען לכתר אנטוניו דה קראטו, הגיעה לסיום טראגי ב-1593, כאשר דה קראטו, שהסתכסך עם לופז ובן יעיש, העליל על לופז כי זה רצה להרעיל את המלכה, והביא לתלייתו הפומבית. על אף שבן יעיש עשה כמיטב יכולתו כדי להציל את לופז, וכשל, לא פחתה השפעתו בחצר המלוכה האנגלית ובחצר הסולטאן. ב-1603 נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים שנהב, פרשת לופז, הוצאת כתר, 2003.
  • חיים שנהב, ’פרשת לופז’] עת-מול 170, תמוז התשס"ג.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]