לדלג לתוכן

טבירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
טבירה
Tavira
סמל טבירה
דגל טבירה
מבט כללי על העיר
מדינה פורטוגלפורטוגל פורטוגל
חבל ארץ אלגארבה
ראש העיר ג'ורג'ה מנואל נסימנטו בוטליו
בירת העיר Tavira עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית פורטוגזית
שטח 606.97 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 26,167 (2011)
קואורדינטות 37°07′51″N 7°39′02″W / 37.13085°N 7.6506°W / 37.13085; -7.6506 
http://www.cm-tavira.pt
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טבירהפורטוגזית: Tavira) היא עיירה הממוקמת במזרח אלגארבה שבחוף הדרומי של פורטוגל.

טבירה היא המקום בו נהר ז'ילאו נשפך אל האוקיינוס האטלנטי וכמו כן ידועה בזכות אקלים חמים וקל.

העיר נמצאת במרחק של כ-28 ק"מ מהעיר פארו, כ-75 ק"מ מהעיר ולבה כשהיא מערבית לנהר הגוודיאנה וכ-574 ק"מ מהעיר פורטו.

העיר הייתה בעבר מושבה פיניקית, אולי בלסה (אנ').[1]

טבירה היא אחד ממרכזי התיירות הפופולריים באלגארבה בה ניתן לראות מבנים רבים מהמאה ה-18 לצד חופי ים מרהיבים.

כלכלת העיר מבוססת בעיקר על פעילויות דייג, יחד עם מגזר תעשייתי הכולל מרכזי מסחר ותיירות ותעשייה צבאית בבסיסים הנמצאים בערים סמוכות.

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן טבלה הממחישה את התפתחות האוכלוסייה בעיר; וכן התפתחות האוכלוסייה בתצוגה גרפית:

שנה סה"כ תושבים
1981 24,615
1991 24,857
2001 24,997
2011 26,167
כנסיית קונבנטו פוסאדה
הרובע העתיק

מאכלים אופייניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ברנדי פירות - מטרונו
  • פודינג כתום
  • גבינת תאנים
  • חלזונות ופירות ים

ערים תאומות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטבירה 6 ערים תאומות:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבירה בוויקישיתוף
  • אתר האינטרנט הרשמי של טבירה (בפורטוגזית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. Maria Giulia Amadasi Guzzo, José-Ángel Zamora Lopez, Un ostrakon phénicien de Tavira (Portugal), Vicino Oriente 14, 2008, עמ' 231