שמחה רותם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמחה רותם
שמחה רותם (קאז'יק) עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה
רותם עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה
לידה 10 בפברואר 1924
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בדצמבר 2018 (בגיל 94)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע לוחם מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רותם ב-2013

שמחה רותם (ראטהייזר) (נודע בכינויו קאז'יק; 10 בפברואר 192422 בדצמבר 2018) היה אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. היה חבר בתנועת "עקיבא" ובארגון אי"ל, בו שימש כקשר הראשי. מאחרוני לוחמי מרד גטו ורשה שנותרו בחיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחה רותם גדל בוורשה שבפולין כבן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל 13 הצטרף לתנועת הנוער הציוני.

בספטמבר 1939, במהלך פלישת גרמניה הנאצית לפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, נפצע רותם ואיבד את אחיו ישראל ובני משפחה נוספים, כשביתו נהרס בהפצצות של גרמניה הנאצית. לאחר שיהודי העיר צוו להיכנס לגטו ורשה לקראת סוף שנת 1940, הוא נשלח בידי הוריו לקרובי משפחה בכפר ליד ראדום. הוא שהה שם שלושה חודשים ובשנת 1942 חזר לגטו.

במהלך המרד שהחל ב-19 באפריל 1943, לחם רותם בפלוגה של חנוך גוטמן באזור המברשתנים (שנקרא כך בעקבות בתי החרושת למברשות באזור), והיה תחת פיקודו של מארק אדלמן. חזותו הארית אפשרה לו לנוע בחופשיות יחסית באזור הארי, ובתמורה לכסף ששילם לעובדי עיריית ורשה, הם הובילו אותו בתעלות הביוב מהגטו אל האזור הארי וחזרה.

בתחילת מאי 1943 יצא רותם לאזור הארי על מנת לחבור ליצחק צוקרמן, סגנו של מרדכי אנילביץ', על מנת לבקש סיוע למרד. הוא גייס שני עובדי רשת הביוב הפולנית באמתלה שהוא זקוק לליווי בסבך הביוב על מנת לחלץ מבריחים פולנים שנקלעו לגטו. הם הסכימו לביצוע הפעולה בתמורה לכסף רב, אולם כשחשדו בהמשך שהמשימה היא להציל יהודים וביקשו לחזור, הוא מנע זאת מהם באיומי אקדח.

רותם הגיע לבונקרים ברחובות פרנצ'יסקנסקה, מילא, זמנהוף ונאלבקי בגטו, וגילה שם מחזה של הרס ומוות. ברגע זה הרגיש, על-פי עדותו, כמו אחרון היהודים בורשה[1]. הוא המשיך לחפש ניצולים בתעלות הביוב ולבסוף נתקל בעשרה ניצולים, שסיפרו לו לראשונה על נפילת מרדכי אנילביץ' בבונקר ברחוב מילא 18. הוא הבין מהם שעדיין נותרו בגטו עשרות לוחמים, ביניהם מנהיגי המרד צביה לובטקין ומארק אדלמן. הוא הצליח להעבירם לאזור הארי, לארגן משאית ולחלצם ליערות. רותם ידע שלוחמים נשארו בביוב ואף הוזהר על ידי לובטקין שלא לעזוב בלעדיהם, אולם הוא החליט להמשיך ליער כדי להציל את מי שכבר יצא. מספר לוחמים נשארו בתעלות הביוב, ביניהם חברו הטוב, שלאמק שוסטר. הוא חזר שוב לאזור הארי אך נאלץ לחזור חזרה ליער, כשגילה כי בעקבות הלשנה הרגו הנאצים את כל הנותרים בתעלות הביוב.

לאחר כשנה, כשפרץ המרד הפולני בוורשה, הצטרף רותם עם חבריו ללחימה. עם תום המלחמה הצטרף לפעולת קבוצת הנקם של הפרטיזנים, "הנקם", לנקמה בפושעים הנאצים, על מנת להשלים את המשימה שהרגיש לדבריו חובה לעשות, למען משפחתו וחבריו שלא זכו לשרוד את זוועות הנאצים[1].

עלייתו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רותם עלה לארץ ישראל בשנת 1946, הקים משפחה וסיפר את סיפורו של מרד גטו ורשה. חלק מעדותו התפרסם כבר בשנת 1946 בספרו של מלך ניישטט, "חורבן ומרד של יהודי ורשה", ואילו עדותו המלאה התפרסמה רק כעבור כארבעים שנה, בספר שהוציא בשנת 1985 בשם "ובתוכי העבר". סיפורו של רותם סופר בנוכחות משפחתם של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין בערב שירי לוחמים 2006 בנוה מונוסון.

בשנת 1962 הוא מונה למנכ"ל רשת קו-אופ ירושלים, ושימש בתפקיד זה עד שנת 1986[2].

ב-19 באפריל 2013, בטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה בפולין, קיבל שמחה רותם את אות "פולוניה רסטיטוטה" ("פולין שבה לתחייה") מידי נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי.

נפטר ב-22 בדצמבר 2018. היה בין אחרוני לוחמי המרד שנותרו בחיים.

זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Memoirs of a Warsaw Ghetto fighter: the past within me / Simha Rotem (Kazik); translated from the Hebrew and edited by Barbara Harshav, New Haven: Yale University Press: 1994. (באנגלית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]