שנטל אקרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שנטל אקרמן
Chantal Akerman
Chantal Akerman - video still (cropped).jpg
לידה 6 ביוני 1950
בריסל בלגיה בלגיהבלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבדה 5 באוקטובר 2015 (בגיל 65)
פריז, צרפת צרפתצרפת
בן/בת זוג Sonia Wieder-Atherton עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאית קולנוע, שחקנית, תסריטאית, מפיקת קולנוע, מרצה באוניברסיטה, אמנית חזותית, צלמת, מחברת, אמנית במה, צלמת קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מפקד במסדר לאופולד (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שנטל אן אקרמן (Chantal Akerman, ‏ 6 ביוני 19505 באוקטובר 2015) הייתה במאית קולנוע בלגית יהודיה, אומנית ופרופסורית לקולנוע בסיטי קולג' של ניו יורק.[1] סרטה הידוע ביותר הוא משנת 1975 בשם "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080". על פי חוקרת הקולנוע גוונדולין אודרי פוסטר, ההשפעה של אקרמן על הקולנוע הפמיניסטי והאוונגרדי הייתה משמעותית.[2]

ילדות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקרמן נולדה בבריסל, בלגיה לניצולי שואה מפולין. היא הייתה הבכורה מבין שני ילדים, עם אחותה הצעירה בלבד, סילביאן אקרמן. אמה נטליה (נלי) שרדה שנים באושוויץ, שם הוריה מתו.[3] מגיל צעיר, אקרמן ואמה היו קרובות במיוחד, והיא עודדה את בתה לרדוף אחר קריירה מאשר להתחתן בגיל צעיר.[4] בגיל 18, אקרמן נכנסה לINSAS, בית ספר בלגי לקולנוע. אקרמן נשרה במהלך השליש הראשון של הלימודים כדי ליצור את סרטה הקצר "קפיצה לעיר שלי", עלויות הסרט סובסדו על ידי מסחר יהלום משוק המניות של בורסת אנטוורפן.[5]

חיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאקרמן היו יחסים מאוד קרובים עם אמה, שאף קיבלו אזכור בכמה מסרטיה. ב"News From Home" מ-1967, המכתבים של אמה של אקרמן המתארים פעילויות משפחתיות משעממות משרתים בתור הפסקול לאורך הסרט. סרט נוסף של אקרמן הוא "No Home Movie" מ-2015 העוסק ביחסים בין אם לבת, ומתרחש במטבח והוא משמש כתגובה על מות אמה. השוט האחרון של הסרט מתפקד כ"ממנטו מורי" של דירת אמה.

אקרמן הצהירה כי אמה הייתה במרכז עבודתה והתוודתה כי הרגישה חסרת כיוון לאחר מותה. דימויים אימהיים יכולים להימצא לאורך כל סרטיה של אקרמן, כמחווה וכניסיון ליצור מחדש את הקול והתמונה של האם. ב"המשפחה בבריסל", אקרמן מספרת את הסיפור בכך שהיא מחליפה את קולה שלה עם זה של אמה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה מוקדמת והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקרמן טענה כי בגיל 15, לאחר שצפתה בסרטו של ז'אן-לוק גודאר, "פיירו המשוגע" (1965), היא החליטה, באותו לילה, להיות יוצרת סרטים. ב-1971, הקרנת הבכורה של סרטה הראשון, "קפיצה לעיר שלי", נערכה בפסטיבל הסרטים הקצרים של אוברהאוזן.[6] באותה שנה, היא עברה לגור בניו יורק, שם היא נשארה עד 1972.

בארכיון הסרטים הקלאסיים בניו יורק, אקרמן התרשמה מעבודתם של סטן ברקהאג', ג'ונאס מקאס, מיכאל סנואו, איבון ריינר ואנדי וורהול. היא הצהירה שסרטו של סנואו, "אזור המרכז", לימד אותה על היחסים בין קולנוע, זמן ואנרגיה.[דרוש מקור]

פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקרמן השתמשה במסגרת של מטבח כדי לחקור את הקשר בין נשיות לבין חיי משפחה.[7] המטבחים בעבודותיה של אקרמן מספקים חללים אינטימיים עבור קשרים ושיחות והם משרתים את תפקיד הרקע על דרמות של חיי היומיום. המטבחים, לצד מרחבים אחרים, מתפקדים כבתי כלא של הגבלה עצמית תחת התנאים של החברה הפטריאכלית. בעבודתה של אקרמן, המטבח פועל כמו תיאטרון ביתי.[8]

על אף שאקרמן מחוברת עם פמיניזם וחשיבה קווירית, הבמאית ביטאה את המרחק בינה לבין פמיניזם מהותי. אקרמן מתנגדת לתיוגים הנוגעים לזהותה כמו "נקבה", "יהודיה" ו"לסבית" והיא בוחרת במקום זאת להשקיע את עצמה בזהות של להיות הבת; אקרמן הצהירה כי היא רואה בסרטים כ"ההתהוות שדה החופש של גבולות הזהות". הבמאית הדגישה את ריבוי צורות הביטוי והסבירה כי "כאשר אנשים אומרים שיש לסרט שפה פמיניסטית, זה כמו להגיד שיש רק דרך אחת בה אישה יכולה לבטא את עצמה". הבמאית טוענת כי כמות השפות הקולנועיות שווה לכמות הזהויות האינדיבידואליות שקיימות בעולם. הסופר והחוקר איבון מרגויל מציין כי אקרמן מתנגדת להיות מסווגת כתגובה לקשיחות של הקולנוע המוקדם שהתמחה בריאליזם ו"מציין מודעות לפרויקט של האסתטיקה הפמיניסטית הטרנס-היסטורית והטרנס-תרבותית של הקולנוע".

אקרמן עובד עם המוטו הפמיניסטי בו האישיות הפוליטית, וכדי ומסבכת אותו בכך שהיא חוקרת את הייצוגים הקשורים בין הפרטי והציבורי. בסרטה הידוע ביותר, "ז'אן דילמן", הגיבורה הראשית אינה מספקת שקיפות, ייצוג מדויק של מציאות חברתית מתוקנת. במהלך הסרט, ז'אן, עקרת בית וזונה, מתגלה כמורכבת, עם מספר רב של תהודות היסטוריות, חברתיות וקולנועיות. אקרמן עוסקת בייצוגים ריאליסטיים, צורה אשר מבוססת מבחינה היסטורית כדי לפעול בתור מחווה פמיניסטית ובו זמנית כ"מרגיזה" בקביעת קטגוריות של "אישה".

קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991, אקרמן שימשה בתור חבר המושבעים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-41 של ברלין. ב-2011, היא הצטרפה במשרה מלאה לסגל של תוכנית ה-MFA בתקשורת אומנויות הייצור ב" סיטי קולג ' של ניו יורק.

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילום של אקרמן מאופיין ביובש של השפה, חוסר במטאפורות אסוציאצטיביות, קומפוזיציה בסדרה רציפה של רחובות, האינטרס בלהציב עני, עם תחביר קולקל, בעל אוצר מילים דל בשירות של עוצמה חדשה. במאים רבים שאבו השראה בעבודתם מסרטיה של אקרמן. קלי רייצ'רדט, גאס ואן סנט, סופיה קופולה ציינו את חקירתם אחר צילום בזמן אמת כמחווה לאקרמן.

טרי סולטן, היסטוריון אמנות, טוען שהנרטיב של אקרמן "מסומן על ידי תשומת לב כמעט פרוסטיאנית לפרטים וחסד חזותי". בדומה לכך, השפה הוויזואלית של אקרמן מתנגדת לסיווג קל, כך שלסיכום: הבמאית יוצרת נרטיב דרך תחביר קולנועי במקום התפתחות עלילתית.

אקרמן הושפעה מאומנות הקולנוע האירופאית, באותה מידה שבה הושפעה מהסרטים הסטרוקטורליסטיים. סרטים סטרוקטורליסטיים שימשו כניסויים פורמליסטיים שהציעו יחסי גומלין בין הצופה לתמונה. אקרמן תיארה את מייקל סנואו כסטרוקטורליסט מעורר השראה, במיוחד בשל סרטו "אורך גל", המורכב משוט אחד בו תמונה של ים על גג חומה, בעוד המצלמה מתקרבת בתנועת זום באיטיות לכיוון התמונה. אקרמן נמשכה אל העמימות הנתפסת של הסטרוקטורליזם משום שהיא מסירה את הדאגה הדומיננטית שקיימת בקולנוע בנוגע לעלילת הסרט. כנערה בבריסל, אקרמן הבריזה מבית הספר כדי לראות סרטים, כולל סרטים ניסיוניים מתוך פסטיבל נוקה-לה-זוט.

אקרמן מתייחסת למציצנות, אשר תמיד נוכחת בתוך השיח הקולנועי, בכך שהיא לעיתים קרובות משחקת דמות בתוך הסרטים שלה. בכך היא ממקמת את עצמה בשני הצדדים של המצלמה בו זמנית. הבמאית משתמשת בשעמום של הסטרוקטורליזם על מנת ליצור תחושת גוף אצל הצופה, המדגישה את חלוף הזמן.

אקרמן מצלמת בסגנון המסתמך על תפיסת החיים שבשגרה. על ידי עידוד צופים לסבלנות בקצב איטי יותר, סרטיה מדגישים את האנושיות שבחיי היום-יום. קתי האלברייך קובעת כי הבמאית "יוצרת קולנוע של המתנה, של מעברים, של החלטות דחויות". רבים מסרטיה של אקרמן מתארים את התנועה של אנשים על פני מרחקים או את היבלעותם במרחבים קלסטרופוביים. האוצר ג'ון דייוויס קובע כי המשמעות הפנימית של ביתה של אקרמן "מסתירה עבודה מגדרית ואלימות, סודיות ובושה, איפה שטראומות גדולות וקטנות מתפשטות עם מעט עדים, אם בכלל."

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקרמן נפטרה ב-5 באוקטובר 2015 בפריז. "לה מונד" דיווח כי היא התאבדה. היא הייתה בת 65. סרטה האחרון היה סרט תיעודי בשם "לא סרט משפחתי", המתאר סדרה של שיחות עם אמה זמן קצר לפני מותה של אמה; במהלך הסרט, היא אומרת, "אני חושבת שאם הייתי יודעת שאני הולכת לעשות את זה, לא הייתי מעזה לעשות את זה." על פי אחותה של אקרמן, היא אושפזה בשל דיכאון 10 ימים לפני מותה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה כותרת אורך הערות אנגלית
1968 קפיצה לעיר שלי 13 דקות Blow up My Town
1971 הילד האהוב או אני משחקת להיות אישה נשואה 35 דקות The Beloved Child, or I Play at Being a Married Woman
1972 החדר 1 11 דקות אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט The Room 1
1972 החדר 2 11 דקות אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט The Room 2
1972 מלון מונטריי 62 דקות
1973 ה-15/8 42 דקות בבימוי משותף עם סמי שלנגרבאום. אקרמן הייתה גם מצלמי הסרט, וגם ערכה אותו.
1973 לתלות יונקרים 90 דקות לא גמור
1974 אני, אתה, הוא, היא 90 דקות
1975 ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 201 דקות
1976 חדשות מהבית 85 דקות
1978 פגישות עם אנה 127 דקות Meetings with Anna
1980 תגידי לי 127 דקות סרט טלוויזיה Tell Me
1982 כל הלילה 89 דקות All Night Long[9]
1983 שנות ה-80 82 דקות The Eighties
1983 יום אחד פינה שאלה אותי 57 דקות One Day Pina Asked Me
1983 האיש עם המזוודה 60 דקות The Man With the Suitcase
1984 אני רעבה, קר לי 12 דקות סרט קצר על פריז 20 שנים מאוחר יותר I'm Hungry, I'm Cold
1984 ניו יורק, ניו יורק 8 דקות נאבד
1984 מכתב מיוצר סרטים 8 דקות Letter from a Filmmaker
1986 שנות ה-80 הזהובות 96 דקות Golden Eighties
1986 עצלות 14 דקות סרט קצר על 7 נשים ו-7 חטאים Sloth
1986 הפטיש 4 דקות The Hammer
1986 מכתבים הביתה 104 דקות
1986 מאלט-סטיבנס 7 דקות
1989 סיפורים אמריקאים: אוכל, משפחה ופילוסופיה 92 דקות נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-39 של ברלין
American Stories: Food, Family, and Philosophy
1989 שלוש הסונטות האחרונות של פרנץ שוברט 49 דקות Franz Schubert's Last Three Sonatas
1989 שלושה בתים על השם סאשר 12 דקות Three Stanzas on the Name Sacher
1991 לילה ויום 90 דקות נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-48 של וניס Night and Day
1992 המהלך 42 דקות Moving In
1992 נגד שכחה 110 דקות אקרמן ביימה חלק אחד Against Oblivion
1993 מהמזרח 107 דקות From the East
1993 דיוקנה של נערה צעירה בסוף שנות ה-60 בבריסל 60 דקות Portrait of a Young Girl at the End of the 1960s in Brussels
1996 ספה בניו-יורק 108 דקות A Couch in New York
1997 שנטל אקרמן על שנטל אקרמן 64 דקות
1999 דרום 71 דקות South
2000 השבוי 118 דקות בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר The Captive
2002 מהצד השני 103 דקות אקרמן הייתה גם אחת משלושת הצלמים של הסרט From the Other Side
2004 מחר אנחנו זזים 110 דקות בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר Tomorrow We Move
2006 שם 78 דקות אקרמן הייתה גם הצלמת ביחד עם רוברט פנץ.
2007 לילה על שאנגחאי 60 דקות
2011 האיוולת של אלמאייר 127 דקות Almayer's Folly
2015 לא סרט משפחתי 115 דקות הייתה גם הצלמת של הסרט No Home Movie

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טרי סולטן (עורכת), שנטל אקרמן: לנוע בזמן ובחלל. יוסטון, טקסס: Blaffer בגלריה, במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת יוסטון; ניו יורק, ניו יורק: מופצים על ידי ד. א. פ./מופץ אמנות מוציאים לאור, 2008.
  • פביאן Liptay, Margrit Tröhler (ed.): שנטל אקרמן. מינכן: מהדורה טקסט + kritik, 2017.
  • White, Jerry (2005). "Chantal Akerman's Revisionist Aesthetic". in Jean Petrolle & Virginia Wright Wexman. Women & Experimental Filmmaking. Urbana: University of Illinois. ISBN 0252030060.
  • Smith, Dinitia (26 באפריל 1998). "Chantal Akerman and the Point of Point of View". The New York Times. 
  • Rosen, Miriam (1 באפריל 2004). "In Her Own Time". Artforum International. בדיקה אחרונה ב-14 במאי 2015. (subscription required (help)). 
  • Searle, Adrian (15 ביולי 2008). "Smoke and mirror-images". The Guardian (London). בדיקה אחרונה ב-14 במאי 2015. 
  • Gandert, Sean (28 באוגוסט 2009). "Salute Your Shorts: Chantal Akerman's Saute ma ville". Paste. בדיקה אחרונה ב-14 במאי 2015. 
  • Schenker, Andrew (15 בינואר 2010). "Eclipse Series 19: Chantal Akerman in the Seventies". Slant Magazine. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2010. 
  • McGill, Hannah (4 בנובמבר 2012). "Leading the Way for the Flair Ladies". The Sunday Herald (Washington, D.C.). בדיקה אחרונה ב-14 במאי 2015 – באמצעות HighBeam Research. (subscription required (help)). 
  • הולי רוג'רס וג'רמי ברהם (ed.): את צליל ומוזיקה ניסיונית של הסרט. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שנטל אקרמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Chantal Akerman, Whose Films Examined Women’s Inner Lives, Dies at 65". The New York Times. 
  2. ^ Foster, Gwendolyn Audrey, ed. (2003). Identity and Memory: The Films of Chantal Akerman. SIU Press. עמ' 204. ISBN 978-0809325139. 
  3. ^ Romney, Jonathan. "Chantal Akerman obituary". the Guardian. בדיקה אחרונה ב-10 באוקטובר 2015. 
  4. ^ "Chantal Akerman: My family and other dark materials". www.thejc.com. בדיקה אחרונה ב-27 בפברואר 2016. 
  5. ^ Margulies, Ivone. "A Matter of Time: Jeanne Dielman, 23, quai du Commerce, 1080 Bruxelles". The Criterion Collection. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2009. 
  6. ^ Margulies, Ivone (1996). Nothing Happens: Chantal Akerman's hyperrealist everyday. Durham: Duke University Press. עמ' 2. ISBN 0-8223-1723-0. 
  7. ^ Donadio, Rachel (25 במרץ 2016). "The Director's Director: Chantal Akerman". New York Times. 
  8. ^ Akerman, Chantal; Sultan, Terrie (2008). Chantal Akerman: Moving Through Time and Space. Bluffer Gallery, Art Museum of the University of Houston: Distributed Art Publishers. עמ' 7. 
  9. ^ "Paradise Films - Movies". Paradisefilms.be. 30 בינואר 2014. אורכב מ-המקור ב-2014-11-05. בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2016.