שפיפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןשפיפון
Field's Horned Viper.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
תת־סדרה: נחשים
משפחה: צפעיים
תת־משפחה: צפעיים
סוג: שפיפון
מין: שפיפון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pseudocerastes
תחום תפוצה
Pseudocerastes persicus distribution.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שפיפון (שם מדעי: Pseudocerastes) הוא סוג של נחש ארסי ממשפחת הצפעיים.

בעבר היה ידוע כי השפיפון הוא מין יחיד בסוג וכולל שני תת-מינים: שפיפון הנגב (Pseudocerastes p. fieldi) ושפיפון פרסי (Pseudocerastes p. persicus). ב-2006 תואר מין חדש של שפיפון, Pseudocerastes urarachnoides. מין זה אנדמי למערב איראן, והייחודיות שלו שהוא משתמש בזנב בתור פיתיון על מנת לפתות ציפורים, התנהגות שלא נצפתה במין שפיפון עד אז.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פירוש רש"י לתורה מקור שמו של השפיפון הוא בשל נשיפתו לפני הכשתו (ספר בראשית מט יז וכן בבראשית ג' ט"ו) משורש נש"ף. על פי הרמב"ן (שם) שמו נגזר מכך שהוא ישוף וינשוך את עקבו של האדם משורש שו"פ, המהר"ל סובר שם (גור אריה על רש"י שם) שמקור השם המדויק יותר הוא משורש שפ"ף, שהשפיפון הוא שפוף וזוחל נמוך על האדמה.

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט דן בברכת יעקב מדומה לשפיפון, המסווה את עצמו בדרך, ומכיש בהפתעה את הסוס בעקביו:

"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר"

ספר בראשית מט יז

למעשה רמז לשפיפון יש כבר בפרשת גן עדן שם כתוב על הנחש "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ספר בראשית ג ט"ו).

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפיפון הוא נחש עבה ומגושם, בעל ראש משולש ושטוח, וצבעו הכללי צהוב. צבע גבו חום אפור עם פס מפותל כהה לאורכו וכן שורות כתמים בצידי הגב. בטנו אפורה-לבנה או כתומה, קצה זנבו שחור. בפיו של השפיפון שיני ארס חלולות בצורת וו, הנמצאות בלסת העליונה. מעל עיניו ישנן מעין זוג "קרניים", אשר בניגוד לעכן החרטומים, לשפיפון קרניים אלו עשויות ממספר קשקשים, ולא קשקש אחד, והן קצרות ועבות יותר.

אורכו נע בין 40-70 ס"מ ואורכו המרבי מגיע ל-1.2 מטר. הנקבות לרוב גדולות מן הזכרים. נחש זה כבד יחסית לאורכו ופריטים מסוגלים להגיע למשקל של 500 גרם ויותר.

השפיפון הפרסי נבדל משפיפון הנגב במספר הקשקשים שלו ובסוג הארס שלו. יש חוקרים הרואים בשני תת-המינים מינים נפרדים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם נפוץ שם מדעי ביולוג טווח מחיה
שפיפון הנגב Pseudocerastes (persicus) fieldi קרל פטרסון שמיט, 1930 חצי האי סיני, דרום ישראל, ירדן, בצפון הרחוק של סעודיה ובדרום מערב עיראק
שפיפון פרסי Pseudocerastes persicus persicus ביברון ודומרלי, 1854 צפון עיראק, דרום-מזרח טורקיה, איראן, דרום אפגניסטן, פקיסטן ובהרי עומאן
שפיפון עכבישי Pseudocerastes urarachnoides בוסטנקי ואחרים, 2006 אנדמי למערב איראן (במחוזות כרמאנשאה ואילאם).

שני תת-מינים הראשונים הם אַלוֹפַּטרים. מאחר שתפוצת התת-מינים חופפת במספר מדינות, בעבר סווג כבעל תת-מין יחיד - (Pseudocerastes persicus fieldi)

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפיפון פעיל בלילה ובשעות היום בדרך כלל חבוי. הוא נמצא לרוב בין שיחים, בעיקר בתוואי ואדיות במדבר וסמוך אליהם, אך בניגוד לעכן אינו מסוגל להתחפר בחול. הוא נע באיטיות יחסית. את טרפו, מכרסמים, זוחלים וציפורים, הוא בולע בשלמותו בהכניסו תחילה את ראשה של החיה אל תוך פיו. העיכול איטי וממושך. בשעת זחילתו המפותלת, נשמעת מעין נשיפה, הנובעת מחיכוך הקשקשים אלה באלה. הנקבה מטילה בין 11-20 ביצים במקומות לחים. הביצים בוקעות כעבור כמה שבועות.

מאפייני הארס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארס החודר לגוף כתוצאה מהכשה, מתערבב בנוזל הלימפה ובהמשך גורם לשטפי דם קשים, המלווים בכאבים עזים. הארס קטלני ועלול לגרום לאי ספיקת לב. ארס השפיפון נחשב כמסוכן לאדם, אך עד כה לא דווח על מקרי מוות עקב הכשתו. לא קיים נוגדן לארס לאף תת-מין מן השניים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]