נחשים

נחשים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	זוחלים
סדרה:	קשקשאים
קבוצה:	אופידיה
תת־סדרה:	נחשים
שם מדעי
	Serpentes
תחום תפוצה
	; תפוצת הנחשים: בשחור - נחשי יבשה; בסגול - נחשי ים.

המונח "נחש" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו נחש (פירושונים).

קוברה יורקת פיליפינית

Bothriechis lateralis

זעמן שחור טורף קמטן חורש צעיר, צולם בעמק האלה.

זעמן אלמוגים

רחב זנב שחור-רצועות

נחש מים אירופי מתרומם

נחש ביצים מצוי בולע ביצה

זעמן שחור מזדחל על עץ.

נחש Causus defilippii

עכסן מערב מקסיקני

זוג ממבות ירוקות מערביות

נחשיל לעומת מטבע

צפע מצוי

Boiga cyanea

Cerberus rynchops

חנק דומריל מלגשי

נחשים (שם מדעי: Serpentes) היא תת-סדרה של זוחלים מסדרת הקשקשאים, המאופיינת בהיעדר גפיים. הנחשים שייכים לקבוצה אופידיה, והם מחולקים לשתי אינפרא-סדרות:

נחשים (Alethinophidia) - הנחשים הגדולים החיים מעל הקרקע, המונים את רוב המינים הקיימים כיום. חלק מהמינים בעלי ארס.
נחשים עיוורים (Scolecophidia) - קבוצת נחשים קטנים, עירומים ועיוורים, המצויים באדמה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחשים, כשאר הקשקשאים, עטויים במעטה קשקשים מחומר קרני, אשר אותו משילים מספר פעמים בתקופת חייהם. העור הישן נקרא "נֶשֶׁל" (כך גם אצל חרקים). עקב התארכות גופם, איבריהם הפנימיים של הנחשים מוארכים, וגם האיברים הזוגיים סדורים אחד אחרי השני ולא זה לצד זה. בעזרת מערכת שרירים חזקה שמונה עד 400 חוליות מתפתל הנחש וכך מתקדם.

לנחשים אוזן פנימית בלבד ולכן מסוגלים לשמוע בעיקר זעזועים בקרקע ואת רוב הצלילים אינם שומעים כלל. ראיית הנחשים גם היא אינה מיטבית. ישנם נחשים כמו העכסנים אשר מסוגלים לחוש קרינה תת-אדומה, הנפלטת מגופו של טרף פוטנציאלי, באמצעות גומות חישה מיוחדות הממוקמות בין העיניים לנחיריים. הנחשים הם בעלי חוש ריח מפותח ביותר, והוא חושם המרכזי. הנחש מוציא את לשונו ואוסף את מולקולות הריח ומעבירן ל"איבר יעקובסון" הנמצא בחִיכּם העליון. איבר יעקובסון משדר את אותות הריח למוח.

נחש שראשו נערף מסוגל להגיב לגירויים ולהכיש עד כשעה ממועד עריפתו .[1]

באזור שבו נמצא אגן הירכיים אצל שאר הקשקשאים (לטאות לדוגמה) – נמצא הביב. הביב הוא חור שמשמש את הקשקשאים הן כפתח המין והן להפרשות שתן וצואה. כשאר הקשקשאים, לזכר שני אברי מין.

נחשים הם פויקלותרמיים (או במינוח השגוי: 'בעלי דם קר') כשאר הזוחלים, כלומר: טמפרטורת גופם תלויה במקורות חיצוניים בשל רמת מטבוליזם נמוכה יחסית, ועל כן מווסתת באמצעים התנהגותיים בעיקרם. כפועל יוצא מכך רמת פעילותם תלויה בטמפרטורת הסביבה; כשהטמפרטורה עולה, עולה רמת פעילותם ולחלופין. אך כאשר הטמפרטורה גבוהה מדי, רמת פעילותם לא תעלה אלא תרד, כיוון שהם אינם פעילים בתנאים קיצוניים, כשאר בעלי החיים האקטותרמיים.

נחשים גדלים במהירות עד התבגרותם, אך גדילתם נמשכת גם לאחר ההתבגרות, במשך כל ימי חייהם, בדומה לבעלי חיים רבים שאינם יונקים. גְדול הנחשים הקיים בימינו הוא הפיתון המרושת, שאורכו עשוי להגיע עד לכ־10 מטרים, והכבד ביותר הוא אנקונדה כהה שמשקלה עשוי להגיע לכ־100 קילוגרם. בשנת 2009 נתגלו בקולומביה מאובנים של טיטאנובואה, סוג של נחש ענק שלא היה ידוע קודם לכן שהתקיים בעידן הפלאוקן. אורכו נע בין 12 ל-15 מטרים ומשקלו היה למעלה מטון. סוג זה נחשב לנחש הגדול ביותר שהתגלה עד כה. ביולי 2015 התגלה מאובן נחש יוצא דופן והקדום ביותר שנמצא עד כה, בן 120 מיליון שנה, ולו 4 רגליים. ההשערה הייתה כי נחשים התפתחו מלטאות, והמאובן מהווה שלב מעבר המוכיח זאת. מעבר לכך המאובן הוכיח כי נחשים התפתחו ביבשה, ולא בים, כפי שאולי היה ניתן להסיק מעצם קיומם של נחשי-ים.^[1]^[2]

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים מתרבים בדרך כלל בעונת קיץ או באביב. הנקבה משחררת פרומונים המושכים אליה את הזכרים. בכמה מיני נחשים הזכרים מתלפּפים סביב הנקבה בתופעה הנקראת "כדור הזדווגות". לא ברור כיצד בוחרת הנקבה את הזכר, אך לאחר מכן מתיישר אחד הזכרים מתחת לנקבה במקביל לה ומפרה אותה.

הנקבה מְטילה בין 2 ל־100 ביצים, תלוי בזן הנחש. הביצים מוארכות, רכות ודקות. לאחר חודש עד חודשיים בוקעים האבקועים מן הביצים בעזרת שן מיוחדת (שנקראת שן הביצה) אשר נושרת לאחר הבקיעה. בכמה מיני נחשים שומרות הנקבות את הביצים עד לבקיעתן בגופן ומשריצות את האבקועים.

בשנת 2012 התגלה מקרה^[3] שבו הטילה נקבת נחש פיתון 61 ביצים מבלי שהייתה עם זכר. כיום היא מוחזקת בגן החיות לואיוויל שבקנטקי. המקרה התפרסם בחודש יולי באותה שנה בכתב העת Linnean Society שאישר את הידיעה על סמך דגימות מעור הנחש. מדובר במקרה הראשון שהתגלה של רביית בתולים בנחשים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחשים אוכלי בשר. הקטנים שבנחשים אוכלים חרקים, והגדולים שבהם (כמו האנקונדה) ניזונים אף מחזירים, וקפיבארות. תועדו נחשי אנקונדה שטרפו תנין צעיר. בשל היותם פויקילותרמיים, נחשים מעכלים את מזונם לאט, ולכן גם אוכלים לעיתים רחוקות יחסית. האנקונדה החיה בדרום אמריקה אוכלת בממוצע אחת לשישה חודשים.

לנחשים אין שִיני לעיסה ולכן עליהם לבלוע את הטרף בשלמותו. כדי להתגבר על מכשול זה פיתחו רוב הנחשים אמצעי מיוחד: הנחשים פורקים את לסתותיהם וכך מגדילים את רוחב פתיחת הפה שלהם ומאפשרים למזון גדול להיכנס. לאחר הכנסת המזון לגופם, מערך שרירים מפותח מוחץ את הטרף ומחליף את שיני הלעיסה.

ישנם נחשים המתמחים באכילת ביצים ומשתמשים בתחבולה זו כדי לבצע את המלאכה. הם פורקים את לסתותיהם ומרחיבים את פיהם לגודל עצום. אז, הם משתמשים בחוליותיהם כדי לשבור את הביצה. את תוכן הביצה הם מעכלים ואת קליפתה פולטים.

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים משתמשים בשיטות ציד שונות ומגוונות כהתחפרות והסוואה. את טַרְפָּם הם ממיתים בשתי דרכים מרכזיות:

הכשה – המתה באמצעות ארס.
חֶנֶק – המתה באמצעות כריכת הגוף על הטרף וחסימת דרכי הנשימה.

הכשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הכשת נחש

כ-400 מבין 2,800 מיני הנחשים בעולם הם ארסיים. ההכשה נעשית בשתי דרכים:

נשיכה בשִני ארס חלולות אשר קרוב לקצותיהן ישנו חור דרכו זורם הארס (כמו מזרק). לנחשים הארסיים יש שני סוגים של שיניים: שיניים קבועות (בדומה לשני האדם) ושיניים ציריות אשר יכולות להתקפל בשעה שפיו של הנחש סגור. כאשר הוא פוער את פיו לקראת הכשה, הן נשלפות. נחשים בעלי שיני ארס קבועות אינם מכישים אלא נושכים.
נשיכה בשִני ארס אחוריות מרזביות אשר בהן חריץ בצורת מרזב לאורכה של השן. עם שיניים כאלה הנחש צריך להחזיק את טַרְפּוֹ זמן ממושך יחסית כדי להבטיח כניסת הארס פנימה. נחשים בעלי שיניים מרזביות נקראים נחשים תת-ארסיים או חצי ארסיים. אדם הנופל קורבן להכשה מצליח בדרך כלל להיחלץ מהשיניים האחוריות, ועל כן רוב התת-ארסיים לא נחשבים מסוכנים לבני אדם.

הארס מיוצר בבלוטות הארס הנמצאות בראש הנחש. הוא מוזרם לשני הארס כאשר מופעל עליהן לחץ. ארס הנחש מורכב בעיקר מחלבונים וממינרלים, וזה גורם מספר תוצאות קשות בגוף הקרבן. מטרתו העיקרית של הארס היא לשתק את הקרבן או את הטרף, אולם הוא גם מתחיל את תהליך העיכול מבפנים כאשר הוא מֵמֵס את האיברים החיוניים (כלי דם וכו'). הגוף נכנס להלם והכליות עלולות לקרוס תחת עומס הרעלים. הארס מוחדר בנשיכה או הכשת השיניים אל רקמה או שריר ומתפשט בגוף באמצעות מערכת הלימפה. יש נחשים אשר ארסם פוגע במערכת העצבים של הקרבן, ויש אשר גורמים לפגיעה במחזור הדם ולהשפעה ישירה על רקמות הריאה של הטרף ומציפים את ריאותיו. במקרה זה הטרף ימות מחנק, הרעלת דם או שטפי דם פנימיים וסיבוכים הנובעים מכך.

יש מיני נחשים אשר משתמשים בארס גם כדי לנטרל את אויביהם ללא הכשה וללא מגע ישיר כלל, כמו למשל, קוברה יורקת. נחש זה מתיז ארס אל עיניו של המאיים עליו, הארס מנטרל מיד את ראיית הפולש או הטורף. במגע עם העיניים, הארס עלול לגרום עיוורון. הארס מותז כאשר הנחש מכווץ את השריר המקיף את בלוטת הארס במהירות ותוך כדי כך ניתז הארס דרך בלוטת הארס אל השיניים החוצה, למרחק של מספר מטרים.

חנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים ההורגים את טרפם בחנק הם נחשים שאינם ארסיים. נחשים אלה כורכים עצמם סביב טרפם בתנועה מהירה ולוחצים על בית חזהו כך שבכל פעם שהוא מוציא אוויר הם מהדקים את לחיצתם ויוצרים מצב חנק יעיל שבסופו של דבר מביא למות הטרף. הנחש חונק את טרפו עד שהוא מפסיק לחוש בדופק הטרף. הפסקת הנשימה לבדה אינה משמשת אבחנה, כי אילו היה הנחש מפסיק לחנוק את הקרבן בשלב זה, ייתכן שהיה חוזר לנשום באמצע אכילתו, דבר שהיה מסכן את הנחש. הפסקת הדופק היא אבחון מהימן יותר למותו של הטרף. סברה אחרת, הנעשית מקובלת יותר בקרב חוקרי זוחלים, גורסת שלפחות חלק מנחשי החנק (ביניהם האנקונדה) מביאים למות טרפם בדרך שונה: הלחץ החזק המופעל על הטרף גורם לחסימת כלי הדם בגופו ולהפסקת הזרימה הסדירה של הדם. כתוצאה מכך, הטרף מת מדום לב.

אויבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנחשים שבטבע יש לא מעט אויבים. עמם נמנים החיוויאי, החתול, גירית הדבש, שאף פיתחה עמידות לרעלי נחשים מהמסוכנים כפתן וקוברה. הקיפוד והנמייה פיתחו חסינות לארס הצפעים ולנחשים מסוכנים אף יותר כגון : ממבה וקוברה. האויב הגדול ביותר הוא ככל הנראה נחשים אחרים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם קיימים כ-2,300 מיני נחשים המחולקים ל-15 משפחות ופרוסים על כל היבשות למעט אנטארקטיקה. הנחשים מעדיפים ארצות חמימות. בארצות שבהן החורף קר מדי הם נכנסים לתרדמת חורף. רוב הנחשים חיים ביבשה, אולם ישנם גם נחשי־מים החיים בים. נחשי מים ארסיים מאוד לרוב, אולם אינם תוקפניים. הנחש הגדול ביותר הוא פיתון מרושת, שמגיע עד לעשרה מטרים וחי בדרום-מזרח אסיה, ואילו הנחש הקטן ביותר הוא נחשיל ברבדוס (Leptotyphlops carlae), שארכו כעשרה סנטימטרים והתגלה בשנת 2006 באי ברבדוס באיים הקריביים.^[4]

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיון מדעי של נחשים
אינפרא-סדרה	נחשים (Alethinophidia)			נחשים עיוורים (Scolecophidia)
על-משפחה	נחשי נהרות (Acrochordoidea)	דמויי-זעמן (Colubroidea)	נחשים קמאים (Henophidia)	נחשילים (Typhlopoidea)
משפחה	נחשי נהרות (Acrochordidae)	זעמניים (Colubridae) למפרופידיים (Lamprophiidae) הומלופסיים (Homalopsidae) פריאטיניים (Pareatidae) קסנדוררמטיים (Xenodermatidae) פתניים (Elapidae) צפעיים (Viperidae) צפעוניים (Atractaspididae) קסנופידידיים (Xenophidiidae)	אניליים (Aniliidae) אנומוכיליים (Anomochilidae) חנקיים (Boidae) בולייריים (Bolyeriidae) סילינדרופיים (Cylindrophiidae) לוקסוסמיים (Loxocemidae) פיתוניים (Pythonidae) טרופידופיים (Tropidophiidae) אורופלטיים (Uropeltidae) קסנופלטיים (Xenopeltidae)	אנומלפיים (Anomalepididae) נימוניים (Leptotyphlopidae) נחשיליים (Typhlopidae) קסנוטיפלופיים (Xenotyphlopidae) גרופיליים (Gerrhopilidae)

מיני נחשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל 41 מיני נחשים ביניהם 9 ארסיים (ראו בהמשך). הנחש הלאומי של ישראל הוא צפע מצוי המכונה גם "צפע ארצישראלי"

הנחשים בישראל מחולקים ל־7 משפחות:

פתניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתן שחור מצוי – (Walterinnesia aegyptia)

צפעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפע מצוי – (Vipera palaestina)
אפעה מגוון – (Echis coloratus)
צפע החרמון – (Vipera Bornmulleri)
עכן גדול – (Cerastes gasperettii)
עכן החרטומים – (Cerastes cerastes)
עכן קטן – (Cerastes vipera)
שפיפון – (Pseudocerastes fieldi)
- תת-מין שפיפון הנגב (Pseudocerastes persicus fieldi)

צפעוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרף עין גדי – (Atractaspis engadensis)
מחרוזן דו-גוני -(Micrelaps muelleri)
מחרוזן אוכפים- (Micrelaps tchernovi)

זעמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זעמן שחור (Dolichophis jugularis)
זעמן יפהפה (Platyceps elegantissimus)
זעמן סינַי (Platyceps sinai)
זעמן זיתני (Coluber rubriceps)
זעמן מזרחי (Coluber ravergieri)
זעמן מטבעות (Hemorrhois nummifer)
זעמן אוכפים (Coluber rogersi)
זעמן דק (Coluber rhodorhachis)
מטבעון מדבר (Spalerosophis diadema)
נחש מים משובץ (Natrix tessellata)
נחש חולות (Lytorhynchus diadema)
שלוון כתמים (Eirenis coronella)
שלוון אזורים (Eirenis coronelloides)
שלוון קווים (Eirenis decemlineata)
שלוון טלוא-ראש (Eirenis rothi)
שלוון קולר (Eirenis modesta)
שחור-ראש (Rhynchocalamus melanocephalus)
כרכן קרינים (Elaphe quatuorlineata sauromates)
כרכן חלק (Elaphe hohenackeri taurica)
תלום קשקשים מצוי (Malpolon insignitus)
תלום קשקשים מדברי (Rhagerhis moilensis)
ארבע קו מובהק (Psammophis schokari)
ארבע קו מצרי (Psammophis aegyptius)
נחש כיפה (Macroprotodon cucullatus)
עין חתול אפור (Telescopus hoogstalii)
עין חתול חברבר (Telescopus fallax syriacus)
עין חתול אדמדם (Telescopus dhara)

חנקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנק משריץ (Eryx jaculus)

נחשיליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשיל מצוי (Typhlops vermicularis)
נחשיל חד-ראש (Rhinotyphlops simoni)

נימוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימון דק (Leptotyphlops macrorhynchus)

מינים ארסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נחשים ארסיים

רוב נחשי ישראל אינם ארסיים, אך 7 מיני משפחת הצפעיים, בנוסף לפתן השחור ולשרף עין גדי, הם ארסיים ומסוכנים לאדם. המין בעל הארס הקטלני ביותר החי בארץ הוא שרף עין גדי שאין נסיוב נגד הארס שלו.

הערכה המבוססת על דיווחים חלקיים מצביעה כי מדי שנה מתרחשים בין 200–300 מקרי הכשה כאשר מ–95% ממקרים אלו הם הכשות של צפע מצוי. רוב המקרים בין אפריל עד ספטמבר. כ-300 הכשות חיות מחמד ובעלי חיים שונים מטופלים מדי שנה באמצעות וטרינרים.

הנחשים הארסיים הם:

הנחשים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחש מופיע לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, פרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים..." (ספר בראשית, פרק ג', פסוק א'). הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק^[5] המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו: "ויאמר ה' אלוהים אל הנחש: כי עשית זאת, ארור תהיה אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך." (שם, פסוק י"ד) "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב." (שם, פסוק ט"ו)

בסיפור זה מוסברות כמה תופעות:

מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?

סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.

משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.

בספר במדבר מסופר, כי במהלך הדרך שעבר העם במדבר, קצרה נפשו, ואנשים מתוכו באו בטענות כלפי משה ואלוהים: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?" (כא, ה) כתגובה, שילח אלוהים בעם את "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים", שהפילו בנשיכתם חללים רבים. העם הודה שחטא, וביקש ממשה שיתפלל ויעצור את המכה. לאחר שהתפלל קיבל משה מאלוהים את הציווי "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ - וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (כ"א, ח').

נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת הוא צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת אלוהים, על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא. זאת הסיבה שהנחש הוא גם סמל לרפואה, ציור הנחש כרוך סביב מטה, סמל נפוץ בתחום הרפואה (סיכת החובש הצה"לי, לדוגמה). סיבה נוספת יכולה להיות בגלל הארס שלו – שלעיתים יכול לשמש כסם מרפא או לאור העובדה שהנחש משיל את עורו, סימן להתחדשות.

הנחשים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת ספרי הארי פוטר הנחש משמש כסמל לרוע: זהו הסמל של בית סלית'רין והחיה האהובה על לורד וולדמורט, שיכול אף לדבר עם נחשים (יכולת שבה ניחן גם הארי פוטר עצמו). בנוסף לכך, בספר הארי פוטר וחדר הסודות, וולדמורט משתמש במפלצת דמוית־נחש בשם "בסיליסק" כדי להטיל אימה על הוגוורטס.

ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה, שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. גם שמו המקורי של המסוק, "קוברה", הוא שם של נחש

מופע של מהפנט נחשים בסרי לנקה

בקרב לוחמים ויחידות צבאיות, שמו של הנחש כצייד חמקמק וקטלני היווה השראה לעשרות יחידות קרביות שבחרו בסמלים ושמות של נחשים על מנת להגדיל את גאוות היחידה שלהם, להעלות את המוניטין ולהפחיד את האויב. תופעה זו קיימת גם בצה"ל: בחיל האוויר הישראלי שמות מסוקי הקרב נקראים על שמות נחשים: "צפע" (AH-1 קוברה), "פתן" (AH-64 אפאצ'י) ו"שרף" (AH-64D אפאצ'י לונגבו); כמו כן, גם טיל האוויר-אוויר המתקדם פיתון קרוי על שם נחש; הסמל בתג של חטיבת הצנחנים הוא נחש מכונף ושמות הגדודים בחטיבה הם על שם נחשים (890 - אפעה, 101 - פתן, 202 - צפע, גדס"ר - שרף). מטוס ה-F-16 פייטינג פלקון מכונה לעיתים על ידי טייסי קרב אמריקאים בשם "Viper" (צפע) בגלל תמרוניו הזריזים והחלקלקים.

אחיזת נחשים הוא פולחן דתי אשר נהוג מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 במספר קטן של כנסיות פנטקוסטיות בארצות הברית לצורכי היטהרות. הפולחן מנומק על ידי מובאות מכתבי הברית החדשה. במאה ה-19 שימש פולחן זה מטיפים נודדים באזורים כפריים כהוכחה לטענותיהם בדבר כוחו של האל לחולל פלאים.

במופעי רחוב באסיה וצפון אפריקה, במיוחד בהודו, נפוץ מופע מסוג היפנוט נחשים. המאלף חולב מראש את ארסו של הנחש או עוקר את שיני הארס שלו. נחשים כגון קוברה או צפע המשמשים במופעים אלו, חירשים לחלוטין לצלילי חליל הפונגי, בו מנגן המאלף, או שהוא מסוגל לשמוע צלילים מסוימים בלבד; הוא אינו מכיש את מאלפו בשל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הנחש. מהפנטי הנחשים נוקטים באמצעי זהירות נוספים, למשל הם יושבים במרחק בטוח מטווח ההכשה של הנחש, השוכב לרוב בתוך סל.