נחשים

נחשים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	זוחלים
סדרה:	קשקשאים
קבוצה:	אופידיה
תת־סדרה:	נחשים
שם מדעי
	Serpentes
תחום תפוצה
	; תפוצת הנחשים: בשחור - נחשי יבשה; בסגול - נחשי ים.

המונח "נחש" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו נחש (פירושונים).

נחשים (שם מדעי: Serpentes) הם זוחלים טורפים חסרי גפיים, בעלי גוף מאורך ומכוסה בקשקשים. הם מהווים תת-סדרה של סדרת הקשקשאים, ושייכים לקבוצה אופידיה, אשר מחולקת לשתי אינפרא-סדרות:

נחשים (Alethinophidia) - הנחשים הגדולים החיים מעל הקרקע, המונים את רוב המינים הקיימים כיום. חלק מהמינים בעלי ארס.
נחשים עיוורים (Scolecophidia) - קבוצת נחשים קטנים, עירומים ועיוורים, המצויים באדמה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחשים, כשאר הקשקשאים, עטויים במעטה קשקשים מחומר קרני, אשר אותו משילים מספר פעמים בתקופת חייהם. העור הישן נקרא "נֶשֶׁל" (כך גם אצל חרקים). עקב התארכות גופם, איבריהם הפנימיים של הנחשים מוארכים, וגם האיברים הזוגיים סדורים בזה אחר זה ולא זה לצד זה. בעזרת מערכת שרירים חזקה שמונה עד 400 חוליות מתפתל הנחש וכך מתקדם.

נחשים חירשים לגמרי אך חשים ויברציות באופן רגיש. הם חשים בעיקר זעזועים בקרקע וצלילים. ראיית הנחשים גם היא אינה מיטבית. ישנם נחשים כמו העכסנים אשר מסוגלים לחוש קרינה תת-אדומה, הנפלטת מגופו של טרף פוטנציאלי, באמצעות גומות חישה מיוחדות הממוקמות בין העיניים לנחיריים. הנחשים הם בעלי חוש ריח מפותח ביותר, והוא חושם המרכזי. הנחש מוציא את לשונו ואוסף את מולקולות הריח ומעבירן ל"איבר יעקובסון" הנמצא בחך העליון שלהם. איבר יעקובסון משדר את אותות הריח למוח. אפשר לומר שהנחש "טועם" את הריח.

גפיים קדמיות אינן קיימות באף אחד מהנחשים המוכרים, זאת עקב אבולוציה של גנים המכונים גני הוקס, השולטים במורפוגנזה של הגפיים. לשלד הצירי של האב הקדמון המשותף של הנחשים, כמו רוב הטטרפודים האחרים, היו התמחויות אזוריות המורכבות מחוליות צוואריות, חזה, מותן (גב תחתון), עצם העצה (אגן) והזנב. מוקדם באבולוציה של הנחש, ביטוי גנים מקבוצת הוקס בשלד הציר האחראי על התפתחות בית החזה הפך לדומיננטי, כך שלמעשה רוב השלד של הנחש הוא בית חזה מורחב ביותר. הצלעות נמצאות אך ורק על חוליות החזה. חוליות הצוואר, המותניים והאגן מופחתות מאוד במספרן (רק 2–10 חוליות מותניות ואגן קיימות), בעוד שרק זנב קצר נותר מחוליות הזנב. עם זאת, הזנב עדיין ארוך מספיק כדי להיות בעל חשיבות במינים רבים, והוא עבר התאמות בנחשי מים ובנחשים שוכני עצים.

באזור שבו נמצא אגן הירכיים (אצל לטאות לדוגמה) – נמצא הביב. הביב הוא חור שמשמש את הקשקשאים הן כפתח המין והן להפרשות שתן וצואה. כשאר הקשקשאים, לזכר שני אברי מין.

נחשים הם פויקלותרמיים (או במינוח השגוי: 'בעלי דם קר') כשאר הזוחלים. כלומר, טמפרטורת גופם תלויה במקורות חיצוניים בשל רמת מטבוליזם נמוכה יחסית, ועל כן מווסתת באמצעים התנהגותיים בעיקרם. כפועל יוצא מכך רמת פעילותם תלויה בטמפרטורת הסביבה: כשהטמפרטורה עולה, עולה רמת פעילותם, ולהפך. אך כאשר הטמפרטורה גבוהה מדי, רמת פעילותם לא תעלה אלא תרד, כיוון שהם אינם פעילים בתנאים קיצוניים, כשאר בעלי החיים האקטותרמיים.

נחשים גדלים במהירות עד התבגרותם, אך גדילתם נמשכת גם לאחר ההתבגרות, במשך כל ימי חייהם, בדומה לבעלי חיים רבים שאינם יונקים. גְדול הנחשים הקיים בימינו הוא הפיתון המרושת, שאורכו עשוי להגיע עד לכ־10 מטרים, והכבד ביותר הוא אנקונדה כהה שמשקלה עשוי להגיע לכ־100 קילוגרם. בשנת 2009 נתגלו בקולומביה מאובנים של טיטאנובואה, סוג של נחש ענק שלא היה ידוע קודם לכן שהתקיים בעידן הפלאוקן. אורכו נע בין 12 ל-15 מטרים ומשקלו היה למעלה מטון. סוג זה נחשב לנחש הגדול ביותר שהתגלה עד כה.

נחש שראשו נערף מסוגל להגיב לגירויים ולהכיש עד כשעה מרגע עריפתו.^[1]

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאובני נחשים נדירים כיוון ששלדי נחשים הם בדרך כלל קטנים ושבירים, מה שמקשה על השתמרותם והפיכתם למאובנים. המאובנים הקדומים ביותר שניתן לזהות כנחשים מתוארכים לתקופת הקרטיקון. המאובנים הקדומים ביותר של נחש אמיתי שייכים למשפחת נחשי מים קדומים שחיו בים תטיס. גילם של מאובנים אלה הוא כ-100 מיליון שנה, וכבר אז לא היו להם רגליים קדמיות כלל, ואילו הרגליים האחוריות היו מנוונות.

רבות מקבוצות הנחשים של ימינו נוצרו בעקבות הכחדת הדינוזאורים במהלך הפלאוקן. לצד התפרצות מהירה של מיני יונקים רבים, התרחשה גם התפרצות מהירה של מינים בקרב נחשים. לפני כן, נחשים היו מרכיב מינורי בין בעלי החיים של צפון אמריקה, אך בתקופת המיוקן, מספר המינים ושכיחותם גדלו באופן דרמטי, ושם נוצרו המינים המוכרים כיום כצפעיים, פתניים, וזעמניים.

אבות קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתבסס על אנטומיה השוואתית, קיימת הסכמה רחבה שנחשים הם צאצאי לטאות, ובכך שייכים למינים המתחפרים. עם זאת, לצד התאוריה המובילה קיימת תאוריה נוספת, המייחסת את מוצאם של הנחשים למינים ימיים. אף אחת מההשערות לא הוכחה עדיין, וממצאים חדשים שמתגלים או שיתגלו עוד בעתיד, עשויים לתרום להוכחה חותכת.^[2]

השערת המינים המתחפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות מאובנים המצביעות על כך שייתכן כי נחשים התפתחו מלטאות במהלך תקופת הקרטיקון. על פי המשוער, מינים מתחפרים פיתחו גוף מותאם לחיים מתחת לאדמה. כך, הם פיתחו עפעפיים שקופים ואבדו את אוזניהם החיצוניות על מנת להפחית סכנת זיהום בעיניים ובאוזניים בהתאמה, וכך גם איבדו את גפיהם. ידוע שכמה נחשים פרימיטיביים היו בעלי גפיים אחוריות, אך עצמות האגן שלהם חסרות קשר ישיר לחוליות. לנחשי פיתון ובואה, שתי קבוצות פרימיטיביות בקרב נחשים, יש שרידי גפיים אחוריות זעירות בעלות טפרים. גם לנחשים ממשפחות Leptotyphlopidae ו- Typhlopidae יש שרידי רגליים, הנראים כבליטות קרניות.

השערת המינים המתחפרים התחזקה בשנת 2015 בעת גילוי מאובן קדום יותר מאלו שנמצאו עד כה, בן 113 מיליון שנה, של נחש בעל ארבע רגליים.^[3]^[4] המאובן התגלה בברזיל וזכה לשם Tetrapodophis amplectus. הוא בעל מאפיינים רבים דמויי נחש: הוא מותאם לחיים מתחת לאדמה, והקיבה שלו מעידה על כך שהוא היה אוכל בשר.

עדיין לא ברור אם טטרפודופיס הוא נחש, או מין אחר בסדרת הקשקשאים, שכן גוף דמוי נחש התפתח באופן עצמאי 26 פעמים בלטאות באבולוציה מתכנסת, שיצרה רבות ממשפחות הלטאות ולא הביאה להיווצרותם של נחשים.

השערת המינים הימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי השערה אחרת, המבוססת על מורפולוגיה, אבותיהם של הנחשים היו קשורים למשפחת המוזאזאוריים, זוחלים ימיים נכחדים מן הקרטיקון. לפי השערה זו, העפעפיים האופייניים לנחשים התפתחו על מנת להתאים לתנאים מימיים (איבוד מים בקרנית בשל אוסמוזה), והאוזניים החיצוניות אבדו כתוצאה מחוסר שימוש בסביבה מימית. בקרטיקון המאוחר, נחשים חזרו אל היבשה, והמשיכו להתפתח לנחשים של ימינו. שרידי נחשים מאובנים ידועים ממשקעים ימיים מוקדמים של סוף הקרטיקון, כך שהם עתיקים יותר ממאובני נחשים יבשתיים. מבנה גולגולת דומה, גפיים שרידיות או נעדרות ומאפיינים אנטומיים אחרים המצויים במוזאזורים כמו גם בנחשים, מובילים למתאם קלדיסטי חיובי, אם כי חלק מהתכונות הללו משותפות עם משפחת הכוחיים, ולכן אין מדובר בהוכחה חד משמעית.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים מתרבים בדרך כלל בעונת קיץ או באביב. הנקבה משחררת פרומונים המושכים אליה את הזכרים. בכמה מיני נחשים הזכרים מתלפּפים סביב הנקבה בתופעה הנקראת "כדור הזדווגות". לא ברור כיצד בוחרת הנקבה את הזכר, אך לאחר מכן מתיישר אחד הזכרים מתחת לנקבה במקביל לה ומפרה אותה.

הנקבה מְטילה בין 2 ל־100 ביצים, תלוי בזן הנחש. הביצים מוארכות, רכות ודקות. לאחר חודש עד חודשיים בוקעים האבקועים מן הביצים בעזרת שן מיוחדת (שנקראת שן הביצה) אשר נושרת לאחר הבקיעה. בכמה מיני נחשים שומרות הנקבות את הביצים עד לבקיעתן בגופן ומשריצות את האבקועים.

הנחשיל הברהמיני הוא מין הנחש היחיד שידוע כי הוא מתרבה באמצעות רביית בתולים בלבד, וכל הפרטים שזוהו ממין זה הן נקבות. ישנם מינים אחרים של נחשים, כגון פיתון בורמזי, מוקסין הנחושת ומוקסין המים, שיכולים להתרבות באמצעות רביית בתולים, אף שהם יכולים להתרבות גם ברבייה זוויגית (מינית).^[5]^[6]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחשים אוכלי בשר. הקטנים שבנחשים אוכלים חרקים, והגדולים שבהם (כמו האנקונדה) ניזונים אף מחזירים, וקפיבארות. תועדו נחשי אנקונדה שטרפו תנין צעיר. בשל היותם פויקילותרמיים, נחשים מעכלים את מזונם לאט, ולכן גם אוכלים לעיתים רחוקות יחסית. האנקונדה החיה בדרום אמריקה אוכלת בממוצע אחת לשישה חודשים.

לנחשים אין שִיני לעיסה ולכן עליהם לבלוע את הטרף בשלמותו. כדי להתגבר על מכשול זה פיתחו רוב הנחשים אמצעי מיוחד: הנחשים פורקים את לסתותיהם וכך מגדילים את רוחב פתיחת הפה שלהם ומאפשרים למזון גדול להיכנס. לאחר הכנסת המזון לגופם, מערך שרירים מפותח מוחץ את הטרף ומחליף את שיני הלעיסה.

ישנם נחשים המתמחים באכילת ביצים ומשתמשים בתחבולה זו כדי לבצע את המלאכה. הם פורקים את לסתותיהם ומרחיבים את פיהם לגודל עצום. אז, הם משתמשים בחוליותיהם כדי לשבור את הביצה. את תוכן הביצה הם מעכלים ואת קליפתה פולטים.

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים משתמשים בשיטות ציד שונות ומגוונות כהתחפרות והסוואה. את טַרְפָּם הם ממיתים בשתי דרכים מרכזיות:

הכשה – המתה באמצעות ארס.
חֶנֶק – המתה באמצעות כריכת הגוף על הטרף וחסימת דרכי הנשימה.

הכשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הכשת נחש

כ-400 מבין 2,800 מיני הנחשים בעולם הם ארסיים. ההכשה נעשית בשתי דרכים:

נשיכה בשִני ארס חלולות אשר קרוב לקצותיהן ישנו חור דרכו זורם הארס (כמו מזרק). לנחשים הארסיים יש שני סוגים של שיניים: שיניים קבועות (בדומה לשני האדם) ושיניים ציריות אשר יכולות להתקפל בשעה שפיו של הנחש סגור. כאשר הוא פוער את פיו לקראת הכשה, הן נשלפות. נחשים בעלי שיני ארס קבועות אינם מכישים אלא נושכים.
נשיכה בשִני ארס אחוריות מרזביות אשר בהן חריץ בצורת מרזב לאורכה של השן. עם שיניים כאלה הנחש צריך להחזיק את טַרְפּוֹ זמן ממושך יחסית כדי להבטיח כניסת הארס פנימה. נחשים בעלי שיניים מרזביות נקראים נחשים תת-ארסיים או חצי ארסיים. אדם הנופל קורבן להכשה מצליח בדרך כלל להיחלץ מהשיניים האחוריות, ועל כן רוב התת-ארסיים לא נחשבים מסוכנים לבני אדם.

הארס מיוצר בבלוטות הארס הנמצאות בראש הנחש. הוא מוזרם לשני הארס כאשר מופעל עליהן לחץ. ארס הנחש מורכב בעיקר מחלבונים וממינרלים, וזה גורם מספר תוצאות קשות בגוף הקרבן. מטרתו העיקרית של הארס היא לשתק את הקרבן או את הטרף, אולם הוא גם מתחיל את תהליך העיכול מבפנים כאשר הוא מֵמֵס את האיברים החיוניים (כלי דם וכו'). הגוף נכנס להלם והכליות עלולות לקרוס תחת עומס הרעלים. הארס מוחדר בנשיכה או הכשת השיניים אל רקמה או שריר ומתפשט בגוף באמצעות מערכת הלימפה. יש נחשים אשר ארסם פוגע במערכת העצבים של הקרבן, ויש אשר גורמים לפגיעה במחזור הדם ולהשפעה ישירה על רקמות הריאה של הטרף ומציפים את ריאותיו. במקרה זה הטרף ימות מחנק, הרעלת דם או שטפי דם פנימיים וסיבוכים הנובעים מכך.

יש מיני נחשים, כגון קוברה יורקת, אשר משתמשים בארס גם כדי לנטרל את אויביהם ללא הכשה וללא מגע ישיר כלל. נחש זה מתיז ארס אל עיניו של המאיים עליו, והארס מנטרל מיד את ראיית הפולש או הטורף. במגע עם העיניים, הארס עלול לגרום עיוורון. הארס מותז כאשר הנחש מכווץ את השריר המקיף את בלוטת הארס במהירות ותוך כדי כך ניתז הארס דרך בלוטת הארס אל השיניים החוצה, למרחק של מספר מטרים.

חנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים ההורגים את טרפם בחנק הם נחשים שאינם ארסיים. נחשים אלה כורכים עצמם סביב טרפם בתנועה מהירה ולוחצים על בית חזהו כך שבכל פעם שהוא מוציא אוויר הם מהדקים את לחיצתם ויוצרים מצב חנק יעיל שבסופו של דבר מביא למות הטרף. הנחש חונק את טרפו עד שהוא מפסיק לחוש בדופק הטרף. הפסקת הנשימה לבדה אינה משמשת אבחנה, כי אילו היה הנחש מפסיק לחנוק את הקרבן בשלב זה, ייתכן שהיה חוזר לנשום באמצע אכילתו, דבר שהיה מסכן את הנחש. הפסקת הדופק היא אבחון מהימן יותר למותו של הטרף. סברה אחרת, הנעשית מקובלת יותר בקרב חוקרי זוחלים, גורסת שלפחות חלק מנחשי החנק (ביניהם האנקונדה) מביאים למות טרפם בדרך שונה: הלחץ החזק המופעל על הטרף גורם לחסימת כלי הדם בגופו ולהפסקת הזרימה הסדירה של הדם. כתוצאה מכך, הטרף מת מדום לב.

אויבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנחשים שבטבע יש לא מעט אויבים. עמם נמנים החיוויאי, החתול, גירית הדבש, שאף פיתחה עמידות לרעלי נחשים מהמסוכנים כפתן וקוברה. הקיפוד והנמייה פיתחו חסינות לארס הצפעים ולנחשים מסוכנים אף יותר כגון : ממבה וקוברה. האויב הגדול ביותר הוא ככל הנראה נחשים אחרים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם קיימים כ-2,300 מיני נחשים המחולקים ל-15 משפחות ופרוסים על כל היבשות למעט אנטארקטיקה. הנחשים מעדיפים ארצות חמימות. בארצות שבהן החורף קר מדי הם נכנסים לתרדמת חורף. רוב הנחשים חיים ביבשה, אולם ישנם גם נחשי־מים החיים בים. נחשי מים ארסיים מאוד לרוב, אולם אינם תוקפניים. הנחש הגדול ביותר הוא פיתון מרושת, שמגיע עד לעשרה מטרים וחי בדרום-מזרח אסיה, ואילו הנחש הקטן ביותר הוא נחשיל ברבדוס (Leptotyphlops carlae), שארכו כעשרה סנטימטרים והתגלה בשנת 2006 באי ברבדוס באיים הקריביים.^[7]

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיון מדעי של נחשים
אינפרא-סדרה	נחשים (Alethinophidia)			נחשים עיוורים (Scolecophidia)
על-משפחה	נחשי נהרות (Acrochordoidea)	דמויי-זעמן (Colubroidea)	נחשים קמאים (Henophidia)	נחשילים (Typhlopoidea)
משפחה	נחשי נהרות (Acrochordidae)	זעמניים (Colubridae) למפרופידיים (Lamprophiidae) הומלופסיים (Homalopsidae) פריאטיניים (Pareatidae) קסנדוררמטיים (Xenodermatidae) פתניים (Elapidae) צפעיים (Viperidae) צפעוניים (Atractaspididae) קסנופידידיים (Xenophidiidae)	אניליים (Aniliidae) אנומוכיליים (Anomochilidae) חנקיים (Boidae) בולייריים (Bolyeriidae) סילינדרופיים (Cylindrophiidae) לוקסוסמיים (Loxocemidae) פיתוניים (Pythonidae) טרופידופיים (Tropidophiidae) אורופלטיים (Uropeltidae) קסנופלטיים (Xenopeltidae)	אנומלפיים (Anomalepididae) נימוניים (Leptotyphlopidae) נחשיליים (Typhlopidae) קסנוטיפלופיים (Xenotyphlopidae) גרופיליים (Gerrhopilidae)

מין חדש זוהה בהרי ההימלאיה באקראי בשנת 2021. היה זה על ידי סטודנט, שחקר את סביבתו בימי מגפת הקורונה, והעלה את תמונות החיות שצילם לאינסטגרם.^[8]

מיני נחשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל 42 מיני נחשים. ביניהם, תשעה ארסיים. בשנת 2018 נערך סקר לבחירת "הנחש הלאומי של ישראל" ובסופו נבחר לקבל את התואר צפע מצוי, המכונה גם "צפע ארצישראלי".^[9]

הנחשים בישראל מחולקים ל־7 משפחות:

פתניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתן שחור מצוי (Walterinnesia aegyptia)

צפעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפע מצוי (Vipera palaestina)
אפעה מגוון (Echis coloratus)
צפע החרמון (Vipera Bornmulleri)
עכן גדול (Cerastes gasperettii)
עכן החרטומים (Cerastes cerastes)
עכן קטן (Cerastes vipera)
שפיפון (Pseudocerastes fieldi)
- תת-מין: שפיפון הנגב (Pseudocerastes persicus fieldi)

צפעוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרף עין גדי (Atractaspis engadensis)
מחרוזן דו-גוני (Micrelaps muelleri)
מחרוזן אוכפים (Micrelaps tchernovi)

זעמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זעמן שחור (Dolichophis jugularis)
זעמן יפהפה (Platyceps elegantissimus)
זעמן סינַי (Platyceps sinai)
זעמן זיתני (Coluber rubriceps)
זעמן מזרחי (Coluber ravergieri)
זעמן מטבעות (Hemorrhois nummifer)
זעמן אוכפים (Coluber rogersi)
זעמן דק (Coluber rhodorhachis)
מטבעון מדבר (Spalerosophis diadema)
נחש מים משובץ (Natrix tessellata)
נחש חולות (Lytorhynchus diadema)
שלוון כתמים (Eirenis coronella)
שלוון אזורים (Eirenis coronelloides)
שלוון קווים (Eirenis decemlineata)
שלוון טלוא-ראש (Eirenis rothi)
שלוון קולר (Eirenis modesta)
שחור-ראש (Rhynchocalamus melanocephalus)
כרכן קרינים (Elaphe quatuorlineata sauromates)
כרכן חלק (Elaphe hohenackeri taurica)
תלום קשקשים מצוי (Malpolon insignitus)
תלום קשקשים מדברי (Rhagerhis moilensis)
ארבע קו מובהק (Psammophis schokari)
ארבע קו מצרי (Psammophis aegyptius)
נחש כיפה (Macroprotodon cucullatus)
עין חתול אפור (Telescopus hoogstalii)
עין חתול חברבר (Telescopus fallax syriacus)
עין חתול אדמדם (Telescopus dhara)

חנקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנק משריץ (Eryx jaculus)

נחשיליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשיל מצוי (Typhlops vermicularis)
נחשיל חד-ראש (Rhinotyphlops simoni)

נימוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימון דק (Leptotyphlops macrorhynchus)

מינים ארסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נחשים ארסיים

רוב נחשי ישראל אינם ארסיים, אך 7 מיני משפחת הצפעיים, בנוסף לפתן השחור ולשרף עין גדי, הם ארסיים ומסוכנים לאדם. המין בעל הארס הקטלני ביותר החי בארץ הוא שרף עין גדי שאין נסיוב נגד הארס שלו.

הערכה המבוססת על דיווחים חלקיים מצביעה כי מדי שנה מתרחשים בין 200–300 מקרי הכשה כאשר מ–95% ממקרים אלו הם הכשות של צפע מצוי. רוב המקרים בין אפריל עד ספטמבר, ולמעלה ממחציתם מסתיימים במוות או פגיעה קשה. כ-300 הכשות חיות מחמד ובעלי חיים שונים מטופלים מדי שנה באמצעות וטרינרים.

הנחשים הארסיים הם:

הנחשים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחש מופיע לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, פרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: ”וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים...” (ספר בראשית, פרק ג', פסוק א'). הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק^[10] המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, וגם הנחש נענש: ”ואָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.” (שם, פסוק י"ד) ”וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (שם, פסוק ט"ו).
זהו סיפור אתיולוגי, שכוונתו היא להסביר מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות, ומדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע. סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. בעקבותיו, ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. כך למשל, בבתי כנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.

חרף תדמית זו, בספר במדבר מופיע סיפור נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אשר הציל את העם: מסופר כי במהלך הדרך שעברו בני ישראל במדבר, הם באו בטענות כלפי משה ואלוהים: ”לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?” (כא, ה) בתגובה, שילח אלוהים בעם את ”הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים”, שהפילו בנשיכתם חללים רבים. העם הודה שחטא, וביקש ממשה שיתפלל ויעצור את המכה, ואז הורה אלהים למשה להכין את נחש הנחושת שירפא את האנשים שהוכשו: ”עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ - וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי” (כ"א, ח').

הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.

הנחשים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבויות קדומות רבות יחסו לנחש כוחות ריפוי, ותכונותיו המרפאות הפכו אותו גם לסמלו של אל הרפואה במיתולוגיה היוונית - אסקלפיוס. מכאן נפוץ סמל הנחש ברפואה.

הנחש בעל הנוצות, קצלקואטל, היה אל מרכזי בקרב העמים הילידיים של מרכז אמריקה.

אחיזת נחשים הוא פולחן דתי אשר נהוג מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 במספר קטן של כנסיות פנטקוסטיות בארצות הברית לצורכי היטהרות. הפולחן מנומק על ידי מובאות מכתבי הברית החדשה. במאה ה-19 שימש פולחן זה מטיפים נודדים באזורים כפריים כהוכחה לטענותיהם בדבר כוחו של האל לחולל פלאים.

במופעי רחוב באסיה וצפון אפריקה, במיוחד בהודו, נפוץ מופע מסוג היפנוט נחשים. המאלף חולב מראש את ארסו של הנחש או עוקר את שיני הארס שלו. נחשים כגון קוברה או צפע המשמשים במופעים אלו, חירשים לחלוטין לצלילי חליל הפונגי, בו מנגן המאלף, או שהם מסוגלים לשמוע צלילים מסוימים בלבד; הנחש אינו מכיש את מאלפו בשל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הנחש.

בקרב לוחמים ויחידות צבאיות, שמו של הנחש כצייד חמקמק וקטלני היווה השראה לעשרות יחידות קרביות שבחרו בסמלים ושמות של נחשים על מנת להגדיל את גאוות היחידה שלהם, להעלות את המוניטין ולהפחיד את האויב. תופעה זו קיימת גם בצה"ל: בחיל האוויר הישראלי שמות מסוקי הקרב נקראים על שמות נחשים: "צפע" (AH-1 קוברה), "פתן" (AH-64 אפאצ'י) ו"שרף" (AH-64D אפאצ'י לונגבו); כמו כן, גם טיל האוויר-אוויר המתקדם פיתון קרוי על שם נחש; הסמל בתג של חטיבת הצנחנים הוא נחש מכונף ושמות הגדודים בחטיבה הם על שם נחשים (890 - אפעה, 101 - פתן, 202 - צפע, גדס"ר - שרף). מטוס ה-F-16 פייטינג פלקון מכונה לעיתים על ידי טייסי קרב אמריקאים בשם "Viper" (צפע) בגלל תמרוניו הזריזים והחלקלקים.

בסדרת ספרי הארי פוטר הנחש משמש כסמל לרוע: זהו הסמל של בית סלית'רין והחיה האהובה על לורד וולדמורט, שיכול אף לדבר עם נחשים (יכולת שבה ניחן גם הארי פוטר עצמו). בנוסף לכך, בספר הארי פוטר וחדר הסודות, וולדמורט משתמש במפלצת דמוית־נחש בשם "בסיליסק" כדי להטיל אימה על הוגוורטס.