נחשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נחש" מפנה לכאן. לערך העוסק במלך בני עמון במקרא, ראו נחש העמוני.
Information-silk.svgנחשים
Snakes Diversity.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
תת־סדרה: נחשים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Serpentes
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
World.distribution.serpentes.1.png
תפוצת הנחשים: בשחור - נחשי יבשה; בסגול - נחשי ים.
זעמן שחור מזדחל על עץ.

הנחשים (שם מדעי: Serpentes) הם תת-סדרה בסדרת הקשקשאים השייכת למחלקת הזוחלים. מאפיין מוכר של הנחשים הוא היעדר הגפיים. בקבוצה זו כלולות ארבע על-משפחות:

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחשים, כשאר הקשקשאים, עטויים במעטה קשקשים מחומר קרני, אשר אותו משילים מספר פעמים בתקופת חייהם. העור הישן נקרא "נֶשֶׁל" (כך גם אצל תולעים וחרקים אחרים). עקב התארכות גופם, איבריהם הפנימיים של הנחשים מאורכים, וגם האיברים הזוגיים סדורים אחד אחרי השני ולא זה לצד זה. בעזרת מערכת שרירים חזקה ומאה עד 400 חוליות מתפתל הנחש וכך מתקדם.

לנחשים אוזן פנימית בלבד ולכן מסוגלים לשמוע בעיקר זעזועים בקרקע ואת רוב הצלילים אינם שומעים כלל. ראיית הנחשים גם היא אינה מיטבית. ישנם נחשים כמו העכסנים אשר מסוגלים לחוש בקרינה תת-אדומה וזאת באמצעות גומות חישה מיוחדות הממוקמות בין העיניים לנחיריים. הנחשים הם בעלי חוש ריח מפותח ביותר, והוא חושם המרכזי. הנחש מוציא את לשונו ואוסף את מולקולות הריח ומעבירם ל"איבר יעקובסון" הנמצא בחִכּם העליון. איבר יעקובסון משדר את אותות הריח למוח.

באזור שבו נמצא אגן הירכיים אצל שאר הקשקשאים (לטאות לדוגמה) – נמצא הביב. הביב הוא חור שמשמש את הקשקשאים הן כפתח המין והן להפרשות שתן וצואה. כשאר הקשקשאים, לזכר שני אברי מין.

נחשים הם אקסותרמיים ופויקלותרמיים (או במינוח השגוי: 'בעלי דם קר') כשאר הזוחלים, כלומר: טמפרטורת גופם תלויה במקורות חיצוניים בשל רמת מטבוליזם נמוכה יחסית, ועל כן מווסתת באמצעים התנהגותיים בעיקרם. כפועל יוצא מכך רמת פעילותם תלויה בטמפרטורת הסביבה; כשהטמפרטורה עולה, עולה רמת פעילותם ולחלופין. אך כאשר הטמפרטורה גבוהה מדי, רמת פעילותם לא תעלה אלא תרד, כיוון שהם אינם פעילים בתנאים קיצוניים, כשאר בעלי החיים האקסותרמיים.

קוברה יורקת פיליפינית

נחשים גדלים במהירות עד התבגרותם, אך גדילתם נמשכת גם לאחר ההתבגרות, במשך כל ימי חייהם, בדומה לבעלי חיים רבים שאינם יונקים. גְדול הנחשים הקיים בימינו הוא הפיתון המרושת, שארכו עשוי להגיע עד לכ־10 מטרים, והכבד ביותר הוא הפיתון הבורמזי אשר משקלו עשוי להגיע לכ־190 קילוגרם. בשנת 2007 דווח על ידי גן החיות בצ'ורוגסוו (Curugsewu) אשר בג'אווה שבאינדונזיה, כי מוחזק שם נחש מסוג פיתון מרושת אשר אורכו הוא 14.85 מטרים ומשקלו הוא 447 קילוגרם. בשנת 2009 נתגלו בקולומביה מאובנים של טיטאנובואה, סוג של נחש ענק שלא היה ידוע קודם לכן שהתקיים בעידן הפלאוקן. אורכו נע בין 12 ל-15 מטרים ומשקלו היה למעלה מטון. סוג זה נחשב לנחש הגדול ביותר שהתגלה עד כה.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים מתרבים בדרך כלל בעונת קיץ או באביב. הנקבה משחררת פרומונים המושכים אליה את הזכרים. הזכרים מתלפּפים סביב הנקבה בתופעה הנקראת "כדור הזדווגות". לא ברור כיצד בוחרת הנקבה את הזכר, אך לאחר מכן מתיישר אחד הזכרים מתחת לנקבה במקביל לה ומפרה אותה.

הנקבה מְטילה בין 2 ל־100 ביצים, תלוי בזן הנחש. הביצים מוארכות, רכות ודקות. לאחר חודש עד חדשיים בוקעים האבקועים מן הביצים בעזרת שן מיוחדת (שנקראת שן הביצה) אשר נושרת לאחר הבקיעה. בכמה מיני נחשים שומרות הנקבות את הביצים עד לבקיעתן בגופן ומשריצות את האבקועים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתון בולע תרנגולת

הנחשים אוכלי בשר. נחש הבחנינים החי בדרום־מזרח אסיה הוא היחיד אשר מגוון את ארוחותיו בפירות ובמזון צמחי. הקטנים שבנחשים אוכלים חרקים, והגדולים שבהם (כמו האנקונדה) ניזונים אף מחזירים, וקפיברות. תועדו נחשי אנקונדה שטרפו תנין צעיר. בשל היותם פויקילותרמיים, נחשים מעכלים את מזונם לאט, ולכן גם אוכלים לעתים רחוקות יחסית. האנקונדה החיה בדרום אמריקה אוכלת בממוצע אחת לשישה חודשים.

לנחשים אין שִני לעיסה ולכן עליהם לבלוע את הטרף בשלמותו. כדי להתגבר על מכשול זה פיתחו רוב הנחשים אמצעי מיוחד: הנחשים פורקים את לסתותיהם וכך מגדילים את רוחב פתיחת הפה שלהם ומאפשרים למזון גדול להיכנס. לאחר הכנסת המזון לגופם, מערך שרירים מפותח מוחץ את הטרף ומחליף את שיני הלעיסה.

ישנם נחשים המתמחים באכילת ביצים ומשתמשים בתחבולה זו כדי לבצע את המלאכה. הם פורקים את לסתותיהם ומרחיבים את פיהם לגודל עצום. אז, הם משתמשים בחוליותיהם כדי לשבור את הביצה. את תוכן הביצה הם מעכלים ואת קליפתה פולטים.

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשים משתמשים בשיטות ציד שונות ומגוונות כהתחפרות והסוואה. את טַרְפָּם הם ממיתים בשתי דרכים מרכזיות:

  • הכשה – המתה באמצעות ארס.
  • חֶנֶק – המתה באמצעות כריכת הגוף על הטרף וחסימת דרכי הנשימה.

הכשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק כ-400 מבין 2800 מיני הנחשים בעולם הם ארסיים. ההכשה נעשית בשתי דרכים:

  1. נשיכה בשִני ארס חלולות אשר קרוב לקצותיהן ישנו חור דרכו זורם הארס (כמו מזרק). לנחשים הארסיים יש שני סוגים של שיניים: שיניים קבועות (בדומה לשני האדם) ושיניים ציריות אשר יכולות להתקפל בשעה שפיו של הנחש סגור. כאשר הוא פוער את פיו לקראת הכשה, הן נשלפות. נחשים בעלי שני ארס קבועות אינם מכישים אלא נושכים.
  2. נשיכה בשִני ארס אחוריות מרזביות אשר בהן חריץ בצורת מרזב לאורכה של השן. עם שיניים כאלה הנחש צריך להחזיק את טַרְפּוֹ זמן ממושך יחסית כדי להבטיח כניסת הארס פנימה. נחשים בעלי שיניים מרזביות נקראים נחשים תת-ארסיים או חצי ארסיים. אדם הנופל קורבן להכשה מצליח בדרך כלל להיחלץ מהשיניים האחוריות, ועל כן רוב התת-ארסיים לא נחשבים מסוכנים לבני אדם.

הארס מיוצר בבלוטות הארס הנמצאות בראש הנחש. הוא מוזרם לשני הארס כאשר מופעל עליהן לחץ. ארס הנחש מורכב בעיקר מחלבונים וממינרלים, וזה גורם מספר תוצאות קשות בגוף הקרבן. מטרתו העיקרית של הארס היא לשתק את הקרבן או את הטרף, אולם הוא גם מתחיל את תהליך העיכול מבפנים כאשר הוא מֵמֵס את האיברים החיוניים (כלי דם וכו'). הגוף נכנס להלם והכליות עלולות לקרוס תחת עומס הרעלים. הארס מוחדר בנשיכה או הכשת השיניים אל רקמה או שריר ומתפשט בגוף באמצעות מערכת הלימפה. יש נחשים אשר ארסם פוגע במערכת העצבים של הקרבן, ויש אשר גורמים לפגיעה במחזור הדם ולהשפעה ישירה על רקמות הריאה של הטרף ומציפים את ריאותיו. במקרה זה הטרף ימות מחנק, הרעלת דם או שטפי דם פנימיים וסיבוכים הנובעים מכך.

יש מיני נחשים אשר משתמשים בארס גם כדי לנטרל את אויביהם ללא הכשה וללא מגע ישיר כלל, כמו למשל, הקוברה היורקת. נחש זה מתיז ארס אל עיניו של המאיים עליו, הארס מנטרל מיד את ראיית הפולש או הטורף. במגע עם העיניים, הארס עלול לגרום עיוורון. הארס מותז כאשר הנחש מכווץ את השריר המקיף את בלוטת הארס במהירות ותוך כדי כך ניתז הארס דרך בלוטת הארס אל השיניים החוצה, למרחק של מספר מטרים.

חנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

זעמן אלמוגים

נחשים ההורגים את טרפם בחנק הם נחשים שאינם ארסיים. נחשים אלה כורכים עצמם סביב טרפם בתנועה מהירה ולוחצים על בית חזהו כך שכל פעם שהוא מוציא אוויר הם מהדקים את לחיצתם ויוצרים מצב חנק יעיל שבסופו של דבר מביא למות הטרף. הנחש חונק את טרפו עד שהוא מפסיק לחוש בדופק הטרף. הפסקת הנשימה לבדה אינה משמשת אבחנה, כי אילו היה הנחש מפסיק לחנוק את הקרבן בשלב זה, ייתכן שהיה חוזר לנשום באמצע אכילתו, דבר שהיה מסכן את הנחש. הפסקת הדופק היא אבחון מהימן יותר למותו של הטרף. סברה אחרת, הנעשית מקובלת יותר בקרב חוקרי זוחלים, גורסת שלפחות חלק מנחשי החנק (ביניהם האנקונדה) מביאים למות טרפם בדרך שונה: הלחץ החזק המופעל על הטרף גורם לחסימת כלי הדם בגופו ולהפסקת הזרימה הסדירה של הדם. כתוצאה מכך, הטרף מת מדום לב.

אויבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנחשים שבטבע יש לא מעט אויבים שמסוגלים להתעמת אתם. עליהם נמנים החיוויאי, החתול, גירית הדבש שאף פיתחה עמידות לרעלי נחשים מהמסוכנים כפתן וקוברה. הקיפוד והנמייה פיתחו חסינות לארס הצפעים ולנחשים מסוכנים אף יותר כגון : ממבה וקוברה. אך הטורף הכי מסוכן בשביל הנחשים זה כנראה-נחשים אחרים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם קיימים כ-2,300 מיני נחשים המחולקים ל-15 משפחות ופרוסים על כל היבשות למעט אנטארקטיקה. הנחשים מעדיפים ארצות חמימות. בארצות שבהן החורף קר מדי הם נכנסים לתרדמת חורף. רוב הנחשים חיים ביבשה, אולם ישנם גם נחשי־מים החיים בים. נחשי מים ארסיים מאוד לרוב, אולם אינם תוקפניים. הנחש הגדול ביותר הנו פיתון מרושת, שמגיע עד לעשרה מטרים וחי בדרום מזרח אסיה, ואילו הנחש הקטן ביותר הנו לפטוטיפלופס קרלי שארכו כעשרה סנטימטרים והתגלה בשנת 2006 באי ברבדוס באיים הקריביים.‏[1]

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג נחשי ים ממין Laticauda laticaudata
נחש מים מתרומם
נחש ביצים אפריקני בולע ביצה

תפוצת הנחשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל 41 מיני נחשים המחולקים ל־7 משפחות:


העכסן Crotalus basiliscus

נחשים ארסיים בישראל:

זוג ממבות ירוקות מערביות


נחשים תת־ארסיים בישראל:

נחשיל לעומת מטבע


משפחת הזעמניים בישראל:

צפע מצוי
המין Diadophis punctatus
נחש Loxocemus bicolor


משפחת החנקים בישראל:


הנחש הגדול ביותר בישראל הוא תלום קשקשים מצוי ממשפחת הזעמניים, אורכו מגיע עד לאורך של 2.5 מטר ויותר.

נחש בואה

הנחשים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחש מופיע לראשונה בספר בראשית בפרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים..." (בראשית ג, 1). הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו: "ויאמר ה' אלוהים אל הנחש: כי עשית זאת, ארור תהיה אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך." (שם, 14) "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב." (שם, 15)

בסיפור זה מוסברות כמה תופעות עליהן תמהו הקדמונים:

  1. מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
  2. מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
  3. מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?

סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.

גם מאפייניו הפיזיים של הנחש תרמו לתדמית הרעה שיצאה לו: עורו החלק והקשקשי, הזדחלותו הפתלתלה והשקטה, לשונו המחורצת, ראשו המחודד ועיניו המבשרות רע, התקפות הפתע וההתגנבות שלו וכן ארסו הרעיל והקטלני.

משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.

גם בסדרת ספרי הארי פוטר הנחש משמש כסמל לרוע: זהו הסמל של בית סלית'רין והחיה האהובה על לורד וולדמורט, שיכול אף לדבר עם נחשים (יכולת שבה ניחן גם הארי פוטר עצמו). בנוסף לכך, בספר הארי פוטר וחדר הסודות, וולדמורט משתמש במפלצת דמוית־נחש בשם "בסיליסק" כדי להטיל אימה על הוגוורטס.

ניתן לראות ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. במקרה, גם שמו המקורי "קוברה" הוא על שם סוג של נחש.

הנחש הוא גם סמל לרפואה, זאת אולי בגלל הארס שלו – שלעתים יכול לשמש כסם מרפא או לאור העובדה שהנחש משיל את עורו, סימן להתחדשות. סיבה נוספת יכולה להיות נחושתן - נחש הנחושת שמשה רבנו בנה במדבר במצוות ה' על מנת להציל את בני ישראל ממגפה שהנחית עליהם אלוהים כעונש. ציור הנחש כרוך סביב מטה, סמל נפוץ בתחום הרפואה (סיכת החובש הצה"לי, לדוגמה) המבוסס על סיפור זה.

בקרב יחידות צבאיות, שמו של הנחש כצייד חמקמק וקטלני היווה השראה לעשרות יחידות קרביות שבחרו בסמלים ושמות של נחשים על מנת להגדיל את גאוות היחידה שלהם, להעלות את המוניטין ולהפחיד את האויב. תופעה זו קיימת גם בצה"ל. בחיל האוויר הישראלי שמות מסוקי הקרב נקראים על שמות נחשים: "צפע" (AH-1 קוברה), "פתן" (AH-64 אפאצ'י) ו"שרף" (אפאצ'י לונגבו); כמו כן, גם טיל האוויר-אוויר המתקדם פיתון קרוי על שם נחש. הסמל בתג של חטיבת הצנחנים הוא נחש מכונף ושמות הגדודים בחטיבה הם על שם נחשים (890 - אפעה, 101 - פתן, 202 - צפע, גדס"ר - שרף). מטוס ה-F-16 פייטינג פלקון מכונה לעתים על ידי טייסי קרב אמריקאים בשם "Viper" (צפע) בגלל תמרוניו הזריזים והחלקלקים.

אחיזת נחשים הוא פולחן דתי אשר נהוג מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 במספר קטן של כנסיות פנטקוסטיות בארצות הברית לצורכי היטהרות. הפולחן מנומק על ידי מובאות מכתבי הברית החדשה. במאה ה-19 שימש פולחן זה מטיפים נודדים באזורים כפריים כהוכחה לטענותיהם בדבר כוחו של האל לחולל פלאים.

במופעי רחוב באסיה וצפון אפריקה, במיוחד בהודו, נפוץ מופע מסוג היפנוט נחשים. המאלף חולב מראש את ארסו של הנחש או עוקר את שיני הארס שלו. נחשים כגון קוברה או צפע המשמשים במופעים אלו, חירשים לחלוטין לצלילי חליל הפונגי, בו מנגן המאלף, או שהוא מסוגל לשמוע צלילים מסוימים בלבד; הוא אינו מכיש את מאלפו בשל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הנחש. מהפנטי הנחשים נוקטים באמצעי זהירות נוספים, למשל הם יושבים במרחק בטוח מטווח ההכשה של הנחש, השוכב לרוב בתוך סל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‫סוכנויות הידיעות, נמצא הנחש הכי קטן בעולם; אורכו 10 ס"מ, באתר nrg מעריב, 3 באוגוסט 2008‬