תוכנית CASE

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכנית CASE ‏(Cognitive Acceleration through Science Education) היא תוכנית התערבות להאצת התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים, שפותחה בלונדון מ-1981, על בסיס תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה.

בסיס תאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפסיכולוג הצרפתי ז'אן פיאז'ה, ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד מתרחשת בארבעה שלבים ברורים ומוגדרים: השלב הסנסומוטורי – עד גיל 18 חודשים; השלב הפרה-אופראציונלי – מגיל 18 חודשים עד גיל 7; שלב האופרציות הקונקרטיות – מגיל 7 עד גיל 11; ושלב האופרציות הפורמליות – מגיל 12 ואילך. במהלכם של שלבים אלה נבנות סכמות קוגניטיביות חדשות, תוך שינויים בסכמות הקיימות.

תוכנית ההתערבות CASE מיועדת להאצה קוגניטיבית באמצעות חשיבה מדעית. היא פותחה על ידי מייקל שייר ופיליפ אדיי (Michael Shayer & Philip Adey) בקינג'ס קולג' לונדון. ייחודה של התוכנית הוא בעיסוק בסכמות חשיבה ומושגים חשובים וחיוניים לחשיבה מדעית. הסכמות הללו כוללות בידוד ובקרת משתנים, מיון, הסתברות, פרופורציה, שיווי-משקל, קורלציה והבנת מודלים פורמליים.

בניית תוכנית CASE נשענה בחלקה על משנתו של הפסיכולוגי הרוסי לב ויגוצקי. ויגוצקי, שעסק רבות בתרומתו של גורם מתווך בתהליך הלמידה, טען כי ההתפתחות הקוגניטיבית מושפעת מהסביבה החברתית. לדבריו, הגורם המשמעותי ביותר בלמידה הוא האינטראקציה בין הלומד לעמיתיו, כאשר תהליך בניית הידע מבוסס על שאלות הדדיות, ויכוחים והסברים. ויגוצקי טבע את המונח "אזור ההתפתחות הקרובה" - ZPD ‏(Zone of Proximal Development) המתאר את ההבדל בין פתרון עצמי של התלמיד לבדו, לבין פתרון המתבצע בעזרת עמיתים, מורה או שותפים אחרים בני גילו. לדבריו, הנחייה טובה היא כזו שמקדמת את ההתפתחות הקוגניטיבית, אשר נמצאת בשלבי הבשלה שונים.

עיקרי התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית כוללת 30 שיעורים, שמועברים לתלמידים פעם בשבועיים-שלושה, במשך שנתיים, כאשר כל שיעור או רצף של שיעורים מתמקד בקידום אחת מסכמות החשיבה הפורמליות. שיעורים אלה ניתנים כתוספת לשיעורי המדעים הרגילים בכתה ולא מחליפים אותם.

כל השיעורים מובנים על פי חמישה עקרונות:

  1. הכנה קונקרטית – פעילות מעשית ופשוטה, המתאימה לרמה הקונקרטית שבה נמצאים רוב התלמידים. רוב השיעורים פותחים בהתנסות פרקטית ישירה ופשוטה, הדורשות רק פעולות קונקרטיות (מוחשיות) המאפשרות לתלמידים להיחשף לבעיה. בנוסף, במסגרת זו מוודאים כי קיימת שפה משותפת בין המורה לתלמידים לגבי המושגים הבסיסיים ועל המערכת הנחקרת בהתאם לשיעור המועבר.
  1. קונפליקט קוגניטיבי – על מנת לעורר את התפתחות סכמת החשיבה, יש לקונפליקט הקוגניטיבי תפקיד חשוב. התלמיד, שחווה ראיות שאינן תואמות את דרך חשיבתו, חייב להתאים אותם על מנת להכיל את הראיות החדשות. הקונפליקט שנוצר, דוחף את התלמידים לבנייה מחודשת של חשיבתם על מנת להתאימה לעדות החדשה.
  1. הבנייה – התלמידים בונים אסטרטגיות למידה חדשות. במהלך השיעורים הם מבצעים באופן פעיל את המשימות, מנתחים ודנים בהן ובכך הם מבנים את אסטרטגיות החשיבה שלהם. פעילות זו נעשית תוך אינטראקציה עם חבריהם לקבוצה (הבניה חברתית) ובתיווך המורה.
  1. מטא-קוגניציה – חשיבה על חשיבה. העיקרון החשוב ביותר, לפיו על מנת לגרום לתלמידים להיות מודעים לתהליכי החשיבה שהם מפעילים בעת התמודדות עם משימות, על המורה לעודד תהליכים רפלקטיביים. כך התלמידים מפתחים חשיבה ביקורתית ומודעות בכל הנוגע לאסטרטגיות חשיבתם, בעת התמודדותם עם המשימות.
  1. גישור – היכולת של התלמידים לקשר בין סכמות חשיבה מסוגים שונים וכן לקשר את דפוסי החשיבה שלהם לתוכנית הלימודים ולחיי היום יום. הגישור מחזק את השימוש בסכמה ומרחיב את יישומה. הוא הופך אותה לרלוונטית ולכן מועיל גם למוטיבציה ללמידה.

על פי מודל הוראה זה, חל שינוי בתפקידו של המורה בפועל במהלך השיעורים. בניגוד לדגם ההוראה הפרונטלי, שבו למורה יש שליטה מלאה על התכנים, השאלות והדיון בשיעור - בדגם הוראה על פי תוכנית CASE, המורה הוא מדריך או מנחה. עליו לעודד את השתתפותם של התלמידים בדיונים הקבוצתיים, לעורר קונפליקטים קוגניטיביים ולגרום לסיעור מוחין בקרב תלמידיו. בנוסף, עליו לנסות ולהתחקות אחר דרך חשיבתם של תלמידיו על מנת ליצור דרך חשיבה חדשה, המאפיינת את סכמות החשיבה הגבוהות יותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]