תיאודור מירון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תיאודור מירון
Theodor Meron.jpg
לידה 28 באפריל 1930 (בן 89)
קאליש, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר למשפטים בהרווארד
האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משפטן, שופט, עורך דין, שגריר, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית מנלי א. הדסון
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ורשה
  • קצין בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תיאודור מירון (Theodor Meron; נולד ב-28 באפריל 1930 בקאליש, פולין) הוא משפטן יהודי-אמריקאי, ישראלי לשעבר, מומחה למשפט בינלאומי פומבי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירון נולד בשנת 1930 בקאליש שבפולין למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. כשהיה בן 9 פרצה מלחמת העולם השנייה ולימודיו בבית הספר נקטעו. ב-1945 עלה לארץ ישראל, נחוש להדביק את שש שנות הלימוד שהחמיץ. למירון תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, ודוקטורט במשפטים מאוניברסיטת הרווארד. לימים סיפר כי מוראות המלחמה הניעו אותו לעסוק בתחומים שבהם יוכל לסייע במניעת זוועות, כאוס וחוסר ישע, כמו אלה שהיה עד להם.

בשירות החוץ הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1961-1957 שימש עוזר ליועץ המשפטי של משרד החוץ. באפריל 1959 הוענק לו פרס ארלוזורוב למחקר מדיני, על חיבורו "האזורים המפורזים במשפט וביחסים בינלאומיים"[1]. באותה שנה ייצג את ישראל כיועץ בפני בית הדין הבינלאומי בפרשת הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה. כן השתתף במשא ומתן על אוסטריה על הסכם הסגרה בין ישראל ואוסטריה[2].

בשנים 1961-1967 היה חבר במשלחת הישראלית לאו"ם בראשות השגריר מיכאל קומיי[3].

באוגוסט 1967 התמנה ליועץ המשפטי של משרד החוץ ובנוסף היה אחראי למחלקה הקונסולרית[4]. הוא כתב חוות דעת הקובעות כי הקמת התנחלויות אזרחיות בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, כמו גם הריסת בתי חשודים בטרור, וכן גירושם, הם הפרות של אמנת ז'נבה הרביעית. בשנת 1969 יצא לשווייץ לסייע משפטים למרדכי רחמים[5]. בשנת 1970 עסק בהכנות לקראת שיחות גונאר יארינג[6].

בשנים 1975-1971 כיהן כשגריר ישראל בקנדה[7][8][9].

ב-1977 התפטר מתפקיד שגריר ישראל ליד מוסדות האו"ם בז'נבה[10][11], מאחר שמשרד החוץ סירב לאשר לאשתו לעבוד במקביל כמתורגמנית[12].

ב-1978 היגר לארצות הברית.

באקדמיה ועל כס השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירון מלמד משפט בינלאומי מאז 1977, והחל מ-1994 הוא מחזיק הקתדרה ע"ש צ'ארלס ל. דניסון בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק. בשנים 1993-1998 נמנה עם עורכי הרבעון "American Journal of International Law".

ב-2001 נבחר על ידי העצרת הכללית של האו"ם לשמש כשופט בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר. כיהן כנשיא בית דין זה בשנים 2003-2005, וכן בשנים 2011-2015. מירון הוא אב בית הדין של ערכאת הערעורים בבית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה. ב-2012 נבחר לתפקיד נשיא מנגנון הדין הפלילי הבינלאומי. ב-2016, בתום קדנציה של ארבע שנים נבחר שוב לתפקיד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תיאודור מירון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]