תפילת המחרוזת

מחרוזת מהמאה ה-16 שנמצאה על סיפון אוניית המפרשים האנגלית מרי רוז

חמישה עשר רזי המחרוזת

תפילת המחרוזת (בלטינית Rosarium באנגלית Rosary) היא תפילה קתולית מסורתית, שמה מתאר את מחרוזת התפילה אשר משמשת למנות את התפילות המרכיבות אותה. התפילה הזאת היא אחת מן התפילות הבסיסיות ביותר בנצרות הקתולית, במיוחד תחת הערצת מרים.^[1] המחרוזת מורכבת בעיקר מהתפילות האווה מריה (בעברית ״שמחי מרים״), אבינו שבשמים, תפילת פאטימה והתהילה תהיה^[2] (Gloria Patri). במחרוזת תפילת שמחי מרים נאמרת מאה וחמישים פעמים, בהקבלה למאה וחמישים התהילים של דוד המלך. אי לכך, נקראת המחרוזת גם התהילים של מרים.^[3]

התפילה מתחילה בסימן הצלב ותפילת אני מאמין (נוסח השליחים), לאחר מכן בשלושה שמחי מרים. שאר התפילה מורכבת מחמישה עשר עשורים (decades) שלפני כל אחד נאמרת תפילת התהילה תהיה (ותפילת פאטימה), מוכרז הרז ולאחר מכן נאמרת תפילת אבינו שבשמים ועשר פעמים שמחי מרים, תוך כדי מדיטציה או התבוננות על הרז, בסוף נאמרת תפילת שמחי מלכה קדושה (salve regina).^[4]

רזי המחרוזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה עשר רזי המחרוזת המסורתיים הם רזי השמחה, רזי המאכובות ורזי הכבוד. בנוסף להם, נוספו מאוחר יותר תחת האפיפיור יוחנן פאולוס השני רזי האור. הרזים הם של חייו, יסורו ותחייתו של המשיח הנוצרי וחייה של אימו, המאמין, בזאת, נקרא להתבנון ברזים אלו ולאמץ ולחקות בחייו האישיים את הסגולות שהם מלמדים:^[5]

רזי השמחה	(רזי האור)	רזי המאכובות	רזי הכבוד
הבשורה למרים	הטבילה של המשיח	היסור בגן (בגת שמנים)	התחייה
ביקור אלישבע	החתונה בקנה	המשיח מולקה	עליית המשיח השמיימה
לידת המשיח	הכרזת הבשורה	המשיח מוכתר בכתר קוצים	שליחת רוח הקודש
הצגת המשיח בבית המקדש	המשיח לובש הדר (ההשתנות)	נשיאת הצלב	עליית מרים השמיימה
מציאת המשיח בבית המקדש	הסעודה האחרונה	הצליבה	הכתרת מרים

היסטוריה ופרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרים נותנת לדומיניקוס הקדוש את המחרוזת

התהילים היו מאז ומתמיד, הן ביהדות והן בנצרות, מקור ראשי לתפילה. בקרב נוצרים תפילת התהילים הייתה שכיחה ביותר: להודיה, על מנת להלל את האל, בזמן אבל, בתפילות קהילתיות, בתפילות אישיות וכן, כפרשנות או כנבואה למשיח המתקרב שהתגלם בדמותו של ישוע הנוצרי. נזירים ונזירות ואנשי דת במיוחד נהגו להתפלל יחדו את תפילת השעות, שכוללת ברובה את התהילים, אך רוב המאמינים שלא ידעו קרוא וכתוב נהגו לומר במקום זאת מאה וחמישים ״אבינו בשמים״ או מאה וחמישים ״שמחי מרים״, בחיקוי מאה וחמישים התהילים. בעקבות זאת, על מנת להקל על ספירת התפילות המחרוזת התפתחה בשלהי המליניום הראשון.^[6]

הגרסה האחרונה והעכשווית של המחרוזת צברה אהדה בקרב המאמינים במאה ה-13 לאחר שדומיניקוס הקדוש קיבל אותה ממרים, לפי המסורת הנוצרית, על מנת להטיפה לנוצרים, ככלי להילחם בכפירות שהיו נפוצות בזמנו. אף על פי כן, יש שטענו שהמחרוזת ניתנה לראשונה לידי דומיניקוס והתפילה לא הייתה קיימת טרם לכן כלל. עם זאת, יש המחזיקים שהדבר היה פרי דמיונם של נזיר בעלי רגשות חיבה חזקים כלפי המחרוזת.^[7] אומנם לא קיימת תמימות דעים לגבי הנושא.^[8]

חזיון פיוס החמישי, בעודו מתפלל את המחרוזת, מלאך מראה לו את הניצחון שהושג בקרב לורנטו.

אדיקות למחרוזת גברה לאחר הניצחון של הצי הנוצרי בקרב לפנטו הימי נגד הכוחות הטורקיים. במאה ה-16 אירופה הנוצרית, ניצבה בסכנה ממשית - האימפריה העות׳מאנית המשיכה להתרחב, הטורקים הכחידו את הנצרות בצפון אפריקה ובניסיון להשתלט על אירופה הם התחילו בפלישה ימית פתאומית במטרה להגיע ללפנטו ומשם לחלק את העולם הנוצרי ולכבושו. המאמינים שנשלחו להילחם בטורקים, חלקם ללא ידע צבאי כלל, בטוחים בהפסדם המתקרב התפללו את המחרוזת.

איתם גם האפיפיור פיוס החמישי הקדוש התפלל ברומא, בוותיקן לניצחונם יחד עם קהל רב של מאמינים ואף הורה להשאיר את הכנסיות פתוחות ברחבי רומא לאורך כל היממה על מנת לתת לעודד את המאמינים להתפלל גם בלילות. הצי הנוצרי זכה בניצחון גורף בקרב, במספר אבדות קטן בהרבה מאשר לעות׳מאנים והאיום על הנצרות באירופה פסק. לאחר שפיוס החמישי שמע על כך הוא הוסיף מיד ללוח השנה הליטורגי את חג ״גברתנו של המחרוזת״. מאז גם דעך הכוח העות׳מאני בצפון אפריקה עד שהוא הודחק למזרח התיכון. ^[9]^[10]^[11]

בתרבות ובאומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחרוזת מחזיקה מקום חשוב בליבם של קתולים. מאמינים רבים מבקשים להיקבר בעודם אוחזים במחרוזת. באומנות, קדושים רבים נוטים להחזיק את המחרוזת בידם, נזרים לובשים את המחרוזת על מותניהם בעיקר במסדר הפרנציסקיני, דומינקאני ועוד במסדרים רבים אחרים. המחרוזת מהווה בתרבות הקתולית ואף העולמית סמל לאדיקות, למסירות ולאמונה.