טבילת ישו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"טבילתו של ישו" מאת פרנצ'סקו אלבאני, בן המאה ה-17

טבילת ישו היא האירוע בו הוטבל ישו במי הירדן על ידי יוחנן המטביל, אירוע המסמן את ראשית פעילותו הציבורית של ישו. הטבילה מוזכרת בשלוש מתוך ארבע הבשורות בברית החדשה - מתי, מרקוס ולוקאס.

תיאור הטבילה בבשורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתי, מרקוס ולוקאס מתארים את הטבילה בפסקאות מקבילות (מתי ג' 13–17, מרקוס א' 9–11, לוקאס ג' 21–23) בהבדלים קלים בלבד, ובאירוע נוטלות חלק שלוש הישויות של השילוש הקדוש - האל האב, רוח אלוהים היינו רוח הקודש, וכן הבן ישו.

במתי: ”וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ.”
במרקוס: ”וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל וַיִּטָּבֵל עַל־יְדֵי יוֹחָנָן בַּיַּרְדֵּן׃ וַיְהִי אַךְ־עָלֹה עָלָה מִן־הַמָּיִם וַיַּרְא הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה נִפְתְּחוּ וְהָרוּחַ כְּיוֹנָה יֹרֶדֶת עָלָיו.”
בלוקאס: ”וּבְהִטָּבֵל כָּל־הָעָם גַּם־יֵשׁוּעַ נִטְבָּל וַיְהִי הוּא מִתְפַּלֵּל וְהִנֵּה הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ׃ וַיֵּרֶד עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְמוּת גּוּף כְּיוֹנָה וַיְהִי־קוֹל מִן־הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר אַתָּה בְּנִי יְדִידִי בְּךָ רָצִיתִי.”

לפי הבשורות, לאחר הטבילה התנסה ישו בפיתוייו של השטן במשך 40 ימים ולילות במדבר.

מקום הטבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבשורה על-פי יוחנן לא מוזכרת טבילת ישו באופן ישיר, אך יוחנן מעיד עליה לאחר מכן (יוחנן א' 29–34), ואגב כך נאמר ש”כל זה קרה בבית עניה מעבר לירדן, במקום שהיה יוחנן מטביל”[1]. בהמשך הבשורה מוזכר ש”יוחנן היה מטביל בעינון על-יד שלם”[2]. כיום יש המזהים את אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד. סמוך לכנרת נמצא אתר טבילה מוסדר לצליינים נוצרים - ירדנית.

חשיבות הטבילה בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבילה היא אחת מחמש אבני הדרך החשובות בחייו של ישו שספרי הבשורה מתייחסים אליהן, לצד ההשתנות, הצליבה, התחייה ועלייתו השמיימה. רוב הזרמים בנצרות רואים בטבילתו של ישו אירוע מכונן ובסיס לטקס הטבילה הנוצרי. בנצרות האורתודוקסית מציינים את הטבילה ב-6 בינואר, חג ההתגלות. בכנסייה הקתולית, בכנסייה האנגליקנית, בנצרות הלותרנית ובמספר זרמים נוספים בנצרות המערבית מציינים את החג בשבוע שלאחר מכן, כחג טבילת האדון.

הטבילה הייתה במשך מאות שנים נושא פופולרי באמנות הנוצרית במערב ובפרט בציור, והיא המקור לתיאורה של רוח הקודש בנצרות בדמות יונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבילת ישו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוחנן א' 28.
  2. ^ יוחנן ג' 23.