אבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבל היא תגובה לאובדן, שיכול להיות של חייו של אדם אחר, בריאות, קריירה, מעמד, תפקיד, גירושין, הפסד כספי ועוד. התגובה כוללת ביטויים שונים של עצב, דיכאון וכן מרכיבים רגשיים, חשיבתיים והתנהגותיים, התואמים את חווית האבל.

במקרה של אובדן של חיים, ביטויי האבל מושפעים מיחסי הגומלין עם הנפטר בעודו חי, והם תלויי תרבות הנתמכים בקיום טקסים חברתיים שונים בתרבויות ודתות שונות.

בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה ההתנהגותית ניסו לבנות תאוריות של "שלבים" או "צעדים" הקשורים לאבל ולשכול. הראשון שבהם היה זיגמונד פרויד שטען כי ישנם שלבים של אבלות, שרק עם השלמת הראשון שבהם ניתן להמשיך לבא. אליזבת קובלר-רוס (Elisabeth Kübler-Ross) טענה כי ישנם חמישה צעדים חופפים של הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון והשלמה[1]; ג'ון בולבי וקולין פרקס העדיפו לתאר את האבל והשכול במונחים של שלבים כלליים יותר המתנהלים בגלים של גאות ושפל בין הלם ושיתוק, כמיהה וחיפוש, פיזור וייאוש ולבסוף התארגנות מחדש[2][3]; ג'יימס ויליאם וורדן התייחס לארבעה שלבים של אבל, שבהם יש קבלה של מציאות האבדן, חוויית הכאב, התאמה לחיים בלי האהוב ולבסוף היכולת להשקיע אנרגיה רגשית ביצירת חיים חדשים[4].

תורות שלבים אלו התבססו על ההנחה כי ההתפתחויות הרגשיות אצל בני אדם ניתנות לחיזוי במידה כזו או אחרת של דיוק, וכוונו להגדיר מהי אבלות "נורמלית" ומהי אבלות שאינה נורמלית. עם התפתחות המחקר בתחום, עם זאת, התברר כי לאף אחת מתאוריות השלבים אין למעשה אחיזה ממשית במציאות חייהם של האבלים. לבד משלב ההלם הראשוני, האופייני לתגובה האנושית לכל שינוי דרמטי או מפתיע, יכולים כל ה"שלבים" לשמש במידה כזו או אחרת ובמינונים כאלו ואחרים בכל נקודה בזמן.

אבלות בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מוות של קרוב משפחה נהוגה בדתות השונות, תקופת אבלות בת כמה שלבים, שבה ביטויי הצער הולכים ודועכים.

המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת אבל תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה אינה מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה.

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע הנפשי העמוק מתרפא, והופך להיות צלקת.

נסיבות המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נכבד בתהליך האבל והשכול תופסות המחשבות על נסיבות המוות, בפרט כאשר מדובר על מוות בטרם עת. מחשבות אלה כוללות ניסיון לבחון את נסיבות המוות, ובפרט את האפשרות למנוע מוות זה. לעתים בוחר האבל בנרטיב חלופי לסיפור המוות, נרטיב שיש בו כדי להציג את המנוח או את האבל באור נאה יותר.

דוגמה לכך ברמה הקיבוצית ניכרת ביחסה של היהדות להתאבדות. ההלכה שוללת התאבדות, והמתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר ואין יושבים עליו שבעה, אך בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לחזור בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.

על חשיבותו של הנרטיב החלופי עומד מרדכי רוטנברג בספרו שכול והאגדה החיה:

הצורך בטיפוח אגדה אישית חיוני לתפקודה ולהישרדותה של משפחת ההרוג. רק בחינה רגשית פסיכולוגית תגלה כי ניפוץ אגדה על נער שייחסו לו הקרבת חיים למען חבריו בשעה שדמו טרם התייבש - היא בגדר שפיכת דמם של הוריו, שכן במעמקי השכול רק הזיכרון האגדי יכול להפיח נשמת חיים במשפחת ההרוג.

שכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שכול

שְׁכוֹל הוא מצב של אבל בו נמצא מי שיַלדוֹ מת. תחושה זו נחשבת קשה יותר מתחושת אבלות של אדם קרוב אחר, כגון בן משפחה, חבר ועוד. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי שהדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים. הורים שאיבדו את ילדיהם מכונים הורים שַׁכּוּלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]