אבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבל היא תגובה אנושית ואישית לאובדן. מרבית הספרות העוסקת באבל מתייחסת לאבל בעקבות אובדן חיי אדם. עם זאת, תגובת אבל יכולה להתרחש גם נוכח סוגי אובדנים אחרים: בריאות, קריירה, מעמד, תפקיד, גירושין, הפסד כספי ועוד. התגובה כוללת ביטויים שונים של עצב, כעס ועוד מרכיבים רגשיים, חשיבתיים והתנהגותיים, העשויים להיות שונים מאדם לאדם וממקרה למקרה. במקרה של אובדן של חיים, עוצמת האבל מאפייניו ומשכו מושפעים ממידת הקרבה הרגשית לאדם המנוח[1]. מנהגי אבל הם סממנים חיצוניים, חברתיים או בין אישיים של אבל. מנהגים אלה הם תלויי תרבות וכוללים קיום טקסים חברתיים המשתנים מתרבות לתרבות ומדת אחת לאחרת[2].

רגשות מחשבות וביטויים גופניים שכיחים בעקבות אבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגשות המחשבות והביטויים השכיחים בעקבות אבל הם רבים ומגוונים מאד ומשתנים מאדם לאדם, בהתאם לנסיבות האובדן (פתאומי, צפוי, טראומטי), אופן קבלת ההודעה על האובדן, גיל האדם האבל וגילו של המנוח, תפקידיו (במשפחה ובחיים בכלל). כיום מקובלת התפיסה שאין נכון או לא נכון בכל הנוגע לרגשות מחשבות וביטויים גופניים באבל: אין מסלול צפוי ואחיד שכל האבלים באשר הם אמורים לעבור. עם זאת יש רגשות, מחשבות וביטויים גופניים של אבל שהם נפוצים יותר מאחרים[3]:

  • הפתעה, הלם ובלבול: נפוצים בעיקר על רקע של הודעה פתאומית על פטירת אדם, לדוגמה הודעה על מות אדם בתאונת דרכים. נסיבות המוות וגם דרך קבלת ההודעה משפיעים על עוצמת הרגשות. הביטוי יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות מסוג "אוקיי, אז מה עושים עכשיו, איך ממשיכים מכאן". החוויה היא חוויה של קטיעת רציפות החיים.
  • בלבול: בשעות ובימים הראשונים לאחר האובדן עשוי האבל לחוש ברגשות רבים ושונים המציפים אותו. התוצאה יכולה להיות חוויה של בלבול,
  • אובדן תחושת זמן: עם קבלת הודעה על פטירת אדם קרוב, תיתכן לעתים קרובות מאד תחושה של עצירת השעון הפנימי. דקות נדמות לשעות, לפעמים נדמה לאבל שהוא נמצא לפתע במציאות אחרת שאינה החיים האמיתיים.
  • עצב
  • אשמה וחרטה על דברים שהאדם האבל רצה לומר או לעשות ולא הספיק טרם הפטירה.
  • מבחינה גופנית שכיחות תגובות של מערכת העצבים הסימפטתית: התכווצויות בבטן, שלשול, כיווצים בשרירים שונים בגוף, לעתים חולשה ואף התעלפות כתוצאה מנפילה רגעית בלחץ הדם,
  • אבל הוא תהליך הסתגלותי בעיקרו. בחלק מהמקרים עוצמת הרגשות קטנה בחלוף חודשים ושנים מאז האובדן. במקרים אחרים עוצמת הרגשות אינה קטנה, אך הרגשות מתפתחים ומשתנים.

במרבית המקרים יופיעו הרגשות המחשבות והביטויים הגופניים הללו סמוך להודעה על האובדן: שעות או ימים לאחר האירוע.

בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסות קדומות של אבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים ואנשי טיפול בתחום הפסיכולוגיה יצרו מגוון של מודלים כדי להסביר את מהלך האבל ולהפוך אותו לצפוי ומובן יותר. הראשון שבהם היה זיגמונד פרויד, בחיבורו אבל ומלנכוליה (1917) פרויד ראה באבל תהליך תוך אישי בו האדם האבל עוסק בנפטר ובייצוגי הזיכרון שלו. פרויד טען עוד, שלתהליך האבל יש תכלית מרכזית אחת: להגיע למצב בו האדם האבל יוכל לשחרר את המנוח לדרכו ולהמשיך בחייו. מטרה זו מושגת לפי באמצעות מה שפרויד קרא 'עבודת אבל' (Grief Work). תהליך האבל נתפס על ידי פרויד כתהליך לינארי בו שלב אחד מוביל לשלב הבא, עד לפרידה הסופית מהנפטר[4].

תרומה חשובה נוספת לידע אודות אבלות, תרם הפסיכיאטר אריק לינדמן. במאמר שלו שכותרתו הייתה "סימפטומולוגיה של ניהול יגון עז[5]" בה סקר קבוצה בת 101 אבלים. לינדמן נחשב לחלוץ בהמשגה של תגובות ראשוניות לאובדן פתאומי וטראומטי. הוא נעזר בניסיונו בטיפול בשורדי שריפה במועדון לילה בבוסטון, כדי לתאר תופעות אמפיריות הקשורות בתגובת אבל על רקע אירוע אסון. לינדמן אף נחשב לחלוץ בהתערבויות באירועי אסון[6].

ג'ון בולבי בחיבורו "Attachment and Loss", וכן בעבודותיו יחד עם קולין מורי פארקס[7][8], תיאר את תהליך האבל דרך ארבעה שלבים מובחנים:

  1. הלם ושיתוק תחושה
  2. חיפוש אחר איחוד מחדש עם המנוח,
  3. התמוטטות דרכי קיום עם עצמי ועם המנוח.
  4. ארגון מחדש - מאפשר לאדם האבל להסתגל לחיים ללא המנוח

ג'יימס ויליאם וורדן התייחס לארבעה שלבים של אבל, שבהם יש קבלה של מציאות האבדן, חוויית הכאב, התאמה לחיים בלי האהוב ולבסוף היכולת להשקיע אנרגיה רגשית ביצירת חיים חדשים[9].

הפסיכולוגית אליזבת קובלר-רוס (Elisabeth Kübler-Ross)[10] טענה בהתייחס לאנשים לאנשים האבלים על אדם החולה במחלה סופנית כי ישנם חמישה צעדים חופפים : הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון והשלמה. שלא כמו התהליך הלינארי שתיאר פרויד, קובלר רוס גרסה שסדר השלבים יכול להשתנות מאדם לאדם, וישנם אף אבלים שידלגו על שלבים[11].

המודלים הישנים לאבל ניסו לצקת מידת מה של ודאות וסדר בתהליך פסיכולוגי קשה ועוצמתי בו נדמה לעתים שהחיים הפכו לכאוטיים. מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהמודלים מבוססי השלבים של האבל הם חסרי תוקף[12]. עם זאת, מודלים מבוססי שלבים של אבל עדיין מקובלים בציבור הרחב, בשל היותם פשוטים להבנה, וכיוון שהם מכניסים סדר והגיון בתהליך הרגשי העוצמתי והכואב. המודלים הוותיקים אף סיפקו ועודם מספקים לאבלים מענה פשוט לשאלה "האם אני נורמלי" ו- "האם האבל שלי הוא אבל נורמלי" וכן נותנים לאדם האבל אינדיקציה לגבי צורך בקבלת עזרה מקצועית.

מודלים לאבל בני זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת תהליך האבל בימנו התרחקה מאד מהמודלים מבוססי השלבים שתוארו לעיל[13].

  • אבל כיום נתפס כתהליך הסתגלותי תוך אישי, המושפע מנסיבות האובדן (אובדן צפוי, אובדן פתאומי או טראומטי) קשרי משפחה, מגדר, תרבות, זהות האדם האבל וזהותו של המנוח. בניגוד לתפיסת האבלות כתהליך אוניברסלי שמאפייניו תקפים אצל כל אדם, התפיסה כיום היא של אבל כתהליך אישי מאד.
  • אין דרך שגויה לחוות אובדן. לאנשים שונים יש דרכים שונות לחוות אובדן ואבל.
  • מרבית ביני האדם יעברו תהליך אבל ללא צורך בעזרה מקצועית. שיעור אלו שזקוקים לעזרה כזו נע בין 5% ל 15% מכלל האבלים.
  • הקשר בין האדם האבל למנוח אינו נפסק, גם לא עשרות שנים לאחר האובדן. הקשר משתנה, מקשר עם האדם החי, לקשר עם האדם המת.
  • אין לאבל נקודת סיום מוגדרת והכרחית התקפה אצל כל האבלים.
  • הוגי מודלים עכשוויים לאבל כמו רוברט נימאייר[14], וג'ורג' בונאנו[15] רואים באבל לא רק מצב תגובתי. לדעתם אבל הוא גם תהליך אקטיבי בו האדם בונה מחדש את משמעות חייו.
המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול[16] הוא מודל שפותח על ידי פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה. מודל זה נסקר במספר גדול של מחקרים מאז פורסם לראשונה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20, דבר שחיזק את הבסיס האמפירי של מודל זה. המודל הדו מסלולי ממשיג את האבל דרך שני ממדים או מסלולים:

  1. תפקוד ביו-פסיכו סוציאלי של האדם האבל: תכלית מסלול זה היא להעריך את הקשיים ומנגד גם את המשאבים והחוזקות בתפקוד האדם האבל: במסלול זה יש התייחסות לתגובות חרדה, שינויים במצב הרוח, ביטויים גופניים של אבל, תסמינים פוסט טראומטיים. ההתייחסות למשאבים כוללת: תפקוד בעבודה ובתחומי חיים שונים, הערכה ודימוי עצמי, מערכות יחסים בין אישיות, ומערכות יחסים משפחתיות.
  2. מערכת היחסים של האדם האבל עם המנוח. מסלול זה עוסק בהיבטים שונים של מערכת היחסים עם המנוח: הערכת הקשר עם המנוח מבחינת הרגש והקוגניציה טבע מערכת היחסים עם הנפטר והאופן בו סיפור החיים האישי של האדם האבל נקשר לזה של הנפטר[17].
מודלים עכשוויים נוספים לאבל ואובדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרה בהשפעתם של משתנים כמו נסיבות האובדן (אובדן צפוי או פתאומי, עם טראומה נפשית או בלעדיה), גרמה לכך שעם הזמן התפתחו מודלים ספציפיים שונים לתיאור תהליכים שעוברים אבלים מסוגים שונים. רוברט נימאייר הציב במרכז המודל שלו את תהליך השינוי האישי בנרטיב שעובר האדם האבל בעקבות האבל. מודל אחר מתייחס לאבלם של שורדי התאבדות (אנשים שאיבדו את יקירם בעקבות התאבדות)[14].

אבלות בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מוות של קרוב משפחה נהוגה בדתות השונות, תקופת אבלות. בתקופה זו האדם האבל נוטל פסק זמן מחיי היומיום ומקדיש את כל משאביו הרגשיים להתמודדות עם האובדן. מטרת תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להמשיך לתפקד למרות האובדן הקשה, ולחזור לחיי רווחה נפשית יחסית, למרות האובדן שהתרחש. בדתות שונות יש מערך מובנה של מנהגים שתכליתו להפוך את תהליך האבלות לצפוי וברור ופחות כאוטי. מנהגים אלה מתייחסים לתהליך הפרידה מהמנוח החל מרגע יציאת הנשמה, דרך תהליך ההכנה לקבורה ועד לאזכרות.

מנהגי אבלות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבלות (יהדות)

לפי ההלכה היהודית, אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?"[18]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת[19].

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה[18].

מנהגי אבלות באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר במוות צפוי ותהליך גסיסה, לא מקובל באסלאם לערוך טקסים כלשהם לגוסס. יש הנוהגים לקרוא פסוקים מהקוראן או לבקש מהגוסס לומר "אני מעיד שאין אלוהים מלבדי אללה ואני מעיד כי מוחמד הוא שליח האלוהים". באסלאם מקובל להביא את המת לקבורה במהירות האפשרית (בדומה למנהג הקיים ביהדות). אם האדם נפטר בארץ ייקבר במקום מגוריו. אם נפטר בזמן קיום מצוות החאג', ייקבר במכה[20].

הכנת הנפטר לקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוצמים את עיני הנפטר, רוחצים אותו ומבשמים אותו בקטורת. נפטר גבר יירחץ ויבושם בידי האימם ובני משפחת הנפטר. כשהנפטרת היא אשה, היא תטופל על ידי בנות משפחתה או נשים העוסקות בטהרת המת כמעשה של חסד. גברים ייעטפו בשלוש יריעות בד (זכר לשלוש יריעות הבד שבהן נעטף הנביא לאחר מותו). נשים ייעטפו בחמש יריעות בד מטעמי צניעות[20].

הלוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חשיבות רבה לכך שהמנוח ילווה על ידי אנשים רבים שיכבדו את המשפחה. בחלק מהמקרים ייטמן המנוח בארון עץ. הקרובים והמכרים מתחלפים ביניהם בנשיאת הארון למקום הקבר. טקס הלוויה כולל תפילת אשכבה הנעשית כולה בעמידה (בניגוד לתפילות אחרות באסלאם בהן המתפלל כורע)[20]. משהסתיימה תפילת האשכבה מורידים את המת לקברו, מושיבים אותו על צד ימין ומכוונים את פניו לעבר העיר מכה וכך מכסים אותו בעפר. הכיסוי נחשב למיצווה. לאחר שהקבר כוסה דואגים ליצור תלולית עפר קטנה כך שלא ידרכו בטעות על הקבר, ומניחים עליו שתי אבנים.

לאחר הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמת נקבר, מתקיים טקס התלקין. האימאם מבקש מכל הנוכחים לשבת ואז הוא נותן למת את התשובות לשאלות שמלאכים ישאלו אותו: מיהו ריבונך? מהי דתך? מהו הספר שלך? ומי הוא הנביא שלך?  האימאם מבקש מאלוהים לסלוח למת ולהכניסו לגן עדן. בסיום הטקס נאמרת סורת אלפתחה[20].

בבית האבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוקמת סוכת אבלים שבה מקבלים האבלים אורחים בקפה מר ותמרים. האבלות נמשכת שלושה ימים, במהלכם האדם האבל שובת ממלאכה ונמנע ממעשים שנעשים לשם הנאה. המבקרים את האבלים נוהגים לומר "מי יתן ואלוהים ירחם עליו ויכניסו לגן עדן". אף שהשריעה אוסרת על החצנת האבל (מריטת שערות, קריעת הבגדים וכדומה) יש מוסלמים שמחצינים את אבלם בדרכים שונות. השריעה מסתייגת מהגזמה בתיאור מעלותיו של המנוח. בסיום שלושת הימים קוראים את הקוראן מתחילתו עד סופו (בני המשפחה מחלקים ביניהם את הקריאה הנעשית בשקט)[20].

לאחר תום שלושת ימי האבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר באישה שבעלה נפטר, מתחילה תקופה הנקראת אלעדה (המתנה). תקופה זו נמשכת 4 חודשים ועשרה ימים. האשה ממתינה בתקופה זו לראות אם היא בהריון. אם היא אינה בהריון היא רשאית בתום תקופה זו להינשא לגבר אחר[20].

ביקור בקבר לאחר שלושת ימי האבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריעה מתירה ביקור בקבר לצורך תפילות. ביקור בקבר לצורך שימור הקשר עם המנוח אינו מקובל[20].

מנהגי אבלות בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מותו של אדם קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם גוסס יכול לבקש מכוהן דת לערוך לו טקס של "משיחה אחרונה". בטקס זה איש הדת מסמן צלב בעזרת שמן זית מקודש על מצח הגוסס, תוך שהוא מברך "יהי רצון שדרך משיחה קדושה זו, האדון, באהבתו ובחמלתו, יעזור לך בעזרת חסד רוח הקודש.". טקס זה מקובל כדרך לסייע לגוסס להתכונן למותו הקרוב. בזרם האורתודוקסי בנצרות מקובל טקס נוסף ששמו "הפרדותה של הנפש מהגוף". טקס זה כולל שירת מזמורים ותכליתו היא לבטא את הרעיון שהמוות הוא אמנם סופו של הגוף אך הנפש ממשיכה להתקיים. בזרם הפרוטסטנטי יימצא הגוסס בטרם מותו עם רועה הקהילה שיתמוך בו, יקשיב לו ויסייע לו להתכונן מבחינה רוחנית למותו הקרב[21].

לאחר הפטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים המתמחים בכך רוחצים את הנפטר ומבשמים אותו ומכינים את הגופה לתהליך הפרידה מהמת. במקומות שונים (תלוי בתרבות) נהוג תהליך פרידה בו המנוח מונח בארון קבורה, כשידיו מוצלבות על חזהו. לעתים מונח בזרועותיו ספר תפילה. האבלים עוברים על פני המנוח השכוב בארון גלוי, ונפרדים ממנו. טקס האשכבה עשוי להתקיים בבית המנוח, בכנסייה או בבית הלוויות. בניגוד ליהדות ולאסלאם בהן נודעת חשיבות רבה לקבורת המת מהר ככל האפשר, בנצרות יש פחות דגש על קבורה מהירה[21].

לוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הלוויה מנוהל על ידי כוהן הדת של הקהילה. נקראים בו קטעים שונים מ הברית הישנה ומספרי הבשורה בברית החדשה. לאחר מכן כהן הדת נושא דרשה, ואחד מקרוביו של המנוח נושא דברים בזכותו של המנוח. במקום הקבורה עצמו נערך "טקס ההפקדה": טקס המציין כי המוות אינו סוף החיים אלא שלב בחיים בו האדם מופקד ברשות האל. בסוף הטקס טומנים את המת בקבר, בדרך כלל כשהוא נתון בתוך ארון קבורה. הטקס מסתיים בכמה תפילות תחינה במהלכן מבקשים מהקדושים לשמור על הנפטר. במקומות שונים בעולם הנוצרי קיים נוהג של שריפת גופת המת, במשרפה מיוחדת שנועדה לכך. לשריפה יש תכלית פרקטית (חיסכון במקום קבורה) ולעתים היא באה במקום קבורה[21].

אזכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסי זיכרון לנפטר נערכים בימים השלישי, השביעי, התשיעי השלושים והארבעים וכן ביום השנה לפטירה. מועדים אלה משתנים בזרמים שונים בנצרות ובתרבויות שונות[21].

נסיבות המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות המוות עשויות להשפיע במידה רבה על האופן בו האדם האבל יחווה את האובדן ותאבל עליו. אובדן יכול להיות צפוי (למשל אובדן של אדם שחלה במחלה סופנית ונפטר) או פתאומי (למשל מוות מדום לב או אירוע מוחי). המוות יכול להיות אלים (למשל רצח או מוות בפיגוע) ויכול להיות תוצאת התאבדות. גם גיל המנוח יכול להשפיע על האופן בו האדם יחווה את האובדן: כאשר מדובר באדם זקן שהלך לעולמו בגיל מבוגר התחושה תהיה שונה מאשר מוות בגיל צעיר. החוקרים ג'ורדאן ומקינטוש[22] תארו את השינויים בתגובות האבל כפונקציה של נסיבות האובדן, כך:

נסיבות המוות דוגמאות תגובות רגשיות שכיחות
כלל האבלים מוות ממחלה סופנית תדהמה, צער, כעס, געגוע למנוח
מוות פתאומי דום לב, שבץ מוחי תדהמה, כעס
מוות אלים תאונת דרכים, אסון טבע, טרור, אירוע פלילי כעס, אשמה והאשמה
התאבדות התאבדות חיפוש משמעות, לאובדן, הסתרה, בושה, סטיגמה
עיצוב חווית האובדן בעקבות נסיבות המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר במוות בטרם עת, האדם האבל עשוי לבחון את נסיבות המוות, ובפרט את האפשרות למנוע מוות זה. לעתים בוחר האבל בנרטיב חלופי לסיפור המוות, נרטיב שיש בו כדי להציג את המנוח או את האבל באור נאה יותר. דוגמה לכך ברמה הקיבוצית ניכרת ביחסה של היהדות להתאבדות. ההלכה שוללת התאבדות, והמתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר ואין יושבים עליו שבעה, אך בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לחזור בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות[23].

על חשיבותו של הנרטיב החלופי עומד מרדכי רוטנברג בספרו שכול והאגדה החיה:

הצורך בטיפוח אגדה אישית חיוני לתפקודה ולהישרדותה של משפחת ההרוג. רק בחינה רגשית פסיכולוגית תגלה כי ניפוץ אגדה על נער שייחסו לו הקרבת חיים למען חבריו בשעה שדמו טרם התייבש - היא בגדר שפיכת דמם של הוריו, שכן במעמקי השכול רק הזיכרון האגדי יכול להפיח נשמת חיים במשפחת ההרוג.

שכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שכול

שְׁכוֹל הוא מצב של אבל בו נמצא מי שיַלדוֹ מת. סוג זה של אבל זה הוא בעל מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מאבל שאינו שכול[24]. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי שהדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים. הורים שאיבדו את ילדיהם מכונים הורים שַׁכּוּלים.

מצבים פתולוגיים באבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית האבלים יוכלו לצלוח את תהליך האבל ללא צורך בעזרה מקצועית. עם זאת בין 5% ל 15% יזדקקו לעזרה מקצועית[23]. מצבים פתולוגיים באבל יכולים להיות תוצאה של נסיבות האבל: למשל חשיפה למראות קשים של תאונת דרכים בה נהרג אדם קרוב, או גילוי של גופת אדם שהתאבד יכולים לגרום להתפתחות של אבל טראומטי[25]. גורם סיכון נוסף למצבים פתולוגיים באבל הוא רמה נמוכה של משאבים שהאדם האבל יכול להשתמש בהם. גם כאן זה יכול להיות תוצאה של נסיבות חיים, למשל אדם שחווה אובדן משמעותי ואחריו חווה אובדן משמעותי נוסף. מרבית מצבי אבל פתולוגיים אינם נחשבים כהפרעה נפשית העומדת בזכות עצמה. במהדורה החמישית של ה DSM מופיע מצב פתולוגי אחד: הפרעת אבל מתמשך מורכב (Presist Complex Bereavement Disorder) ממוקמת בפרק של הפרעות שדרוש מחקר נוסף כדי לבסס את תוקפן[26]. לאורך השנים הוצעו מגוון של קונספטים של הפרעות נפשיות שמקורן באבל: אבל נדחה (Deleyed Grief)[27], אבל מורכב, אבל פתולוגי, אבל מתמשך, אבל טראומטי ועוד. אף שאין אלה הפרעות "רשמיות" המופיעות ב DSM או ב- ICD 10, יש לגבי חלק מהן גוף ידע ההולך וגדל בהתמדה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רובין, ש'., מלקינסון, ר'., ויצטום, א', הפנים הרבות של האובדן והשכול, תאוריה וטיפול, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס., 2016, פרק אהבה ואובדן וחיים, עמ' 23
  2. ^ אשכנזי, ת', אבל היום שאחרי: פרידה זיכרון וחיים, תל אביב: ספריית מעריב, 2014
  3. ^ אשכנזי, ש, אבל, היום שאחרי: פרידה זיכרון וחיים, ת: ספריית מעריב, 2014, עמ' 36-41
  4. ^ זיגמונד פרוייד, אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, מבחר כתבים ד', תל אביב: רסלינג, 2002
  5. ^ Lindmann, E., [www.nyu.edu/classes/gmoran/LINDEMANN.pdf Symptomology and management of acute grief], American Journal of Psychiatry, 6, 151, 1944, עמ' 60-155
  6. ^ רובין,ש'., מלקינסון, ר'., וויצטום, א, הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, הוצאת פרדס, 2016, עמ' 34-35
  7. ^ Colin Murray Parkes, Coping with loss: Bereavement in adult life
  8. ^ מאפייני תהליך האבל, באתר המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה
  9. ^ James William Worden, Grief counseling and grief therapy, עמ' 39-53
  10. ^ קובלר רוס, א', לחיות עם המוות : על חשוכי מרפא והנוטים למות, על קרובי משפחתם והאחיות המטפלות בהם, תרגום: כרמית גיא, תל אביב: צ'ריקובר, 1978
  11. ^ קובלר רוס, א', המוות חשוב לחיים, תרגום: ירדן בר כוכבא, מודן, 2002
  12. ^ Maciejewski, P. K., Zhang, B., Block, S. D., & Prigerson, H. G., An empirical examination of the stage theory of grief., Journal of American Medical asssociation, 297, 7, 2007, עמ' 716-723
  13. ^ רובין, ש'., מלקינסון, ר', וויצטום, א, הפנים הרבות של האובדן והשכול תאוריה וטיפול, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, הוצאת פרדס, 2016, פרק תפיסות שכול בימנו, עמ' 43-56
  14. ^ 14.0 14.1 Robert A. Neimeyer, Darcy L. Harris, Howard R. Winokuer, Gordon F. Thornton, Grief and Bereavement in Contemporary Society: Bridging Research and Practice, Routledge, 2011-06-15. (באנגלית)
  15. ^ Bonanno, J.A, Grief, trauma, and resilience. Violent death: Resilience and intervention beyond the crisis, Routladge, 2006, עמ' 31-42
  16. ^ Simon Shimshon Rubin, The Two-Track Model of Bereavement: Overview, Retrospect, and Prospect, Death Studies, 23, 1999-11-01, עמ' 681–714 doi: 10.1080/074811899200731
  17. ^ רובין, ש', מלקינסון, ר', וויצטום, א'., הפנים הרבות של האובדן והשכול תאוריה וטיפול, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, הוצאת פרדס, 2016, פרק מבוא לתאוריה וליישום קליני של המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול, עמ' 63-83
  18. ^ 18.0 18.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה א'.
  19. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ו'
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד, באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד, נצרות – "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  22. ^ John R. Jordan, John L. McIntosh, Grief After Suicide: Understanding the Consequences and Caring for the Survivors, Routledge, 2011-01-19. (באנגלית)
  23. ^ 23.0 23.1 אשכנזי, ת', אבל, היום שאחרי: פרידה זיכרון וחיים, תל אביב: ספריית מעריב, 2014
  24. ^ Walsh, F., McGoldrick, M, Bereavement: A family life cycle perspective, Family Science, 1, 4
  25. ^ Nicole Barlé, Camille B. Wortman, Jessica A. Latack, Traumatic Bereavement: Basic Research and Clinical Implications., Journal of Psychotherapy Integration, 2015-08-03 doi: 10.1037/int0000013
  26. ^ American Psychiatric Association, Diagnostic & Statistical Manual of Mental Disorders, Washington DC: American Psychiatric Association, 2013, עמ' 789-792
  27. ^ John Wilson, Lynne Gabriel, Hazel James, P-21 Tony’s story: a theory-building case study of delayed grief, BMJ Supportive & Palliative Care, 5, 2015-11-01, עמ' A8–A8 doi: 10.1136/bmjspcare-2015-001026.21