תרבוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק בן צבי (מימין) עם דוד בן-גוריון חובשים תרבושים בתקופת לימודם בטורקיה, 1912

תרבוש (ערבית: طربوش) או פז (טורקית: Fes, ערבית: فاس) הוא כובע טורקי. מקורו בתקופת האימפריה העות'מאנית.

התרבוש דומה בצורתו לגליל הולך וצר (חרוט קטום) וסגור בצידו העליון במשטח שצורתו מעגל. צבעו של התרבוש בדרך כלל אדום ובמרכז חלקו העליון גדילים שחורים. התרבוש נפוץ בטורקיה וכן בארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, סוריה ועיראק.

התרבוש עוצב לפי דוגמה צפון אפריקאית והוכנס לשימוש בשנת 1828, בתקופת כהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808–1839). התרבוש הוא למעשה מגבעת מערבית ללא שוליים, שמאפשרת למוסלמי לגעת עם מצחו בארץ בעת התפילה.[1] התרבוש הונהג כחלק מלבוש שופטי האימפריה העות'מאנית, ובמהרה אומץ סמל הסטטוס גם בחוגי הפקידות הבכירה האחרת ובחוגים משכילים או מכובדים. בשנת 1840 החל התרבוש להיות בשימוש ביחידות מסוימות של הצבא העות'מאני. בהדרגה נפוץ התרבוש אל שכבות נוספות בממלכה הטורקית בתצורות שונות.

התרבוש האדום היה לסמל ההתעתמנות וחובשיו בפרהסיה הכריזו למעשה על היותם אזרחים עות'מאנים; בארץ ישראל, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה פירושה המעשי עבור חלק מהיישוב היה הגנה מגירוש, שבו נקטו השלטונות כלפי נתינים זרים.[2]

נשיא טורקיה בשנות העשרים של המאה העשרים ואבי האומה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק התייחס לתרבוש כסמל לפאודליזם. ביוני 1925 הוא החל במאבק נגדו, באוגוסט הוא אסר את חבישתו, וב-25 בנובמבר 1925 יצא צו רשמי שחייב את עובדי הממשלה השכירים לחבוש מגבעת מערבית. בנאום באוקטובר 1927 הסביר את פעולתו: "מן ההכרח לבטל את התרבוש, אשר ישב על ראשו של עמנו כסמל לבערות, פנאטיות ושנאת הקידמה והציוויליזציה, ולקבל במקומו את המגבעת, כיסוי־הראש שבו משתמש העולם הנאור, ולהוכיח בדרך זו שהעם הטורקי... אינו סוטה מחיי־החברה התרבותיים".[1] בדצמבר 1928 אסר רזא שאה פהלווי על המשכילים בפרס את חבישת התרבוש וכפה עליהם את המגבעת האירופית.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר א, יחידה 1, עמ' 82.
  2. ^ ראו למשל: דוד תדהר, בשירות המולדת [1912–1960], עמ' 24-23.
  3. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר א, יחידה 1, עמ' 92.