מוסטפא כמאל אטאטורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוסטפא כמאל אטאטורק
Mustafa Kemal Atatürk
Atatürk Kemal.jpg
לידה 1881[1]
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית סלוניקי, האימפריה העות'מאנית
פטירה 10 בנובמבר 1938 (בגיל 57 בערך)
טורקיהטורקיה ארמון דולמאבהצ'ה, איסטנבול
מדינה טורקיה, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה אנטקביר, אנקרה, טורקיה
השכלה
  • האקדמיה הצבאית הטורקית (1902)
  • הקולג' הצבאי העות'מאני (11 בינואר 1905)
  • בית הספר הצבאי במונסטיר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, סופר, מדינאי, קצין, מהפכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת העם הרפובליקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג לטיפה אושאקיזאדה
נשיא הרפובליקה הטורקית ה־1
29 באוקטובר 192310 בנובמבר 1938
(15 שנים)
ראש ממשלת הרפובליקה הטורקית ה־1
3 במאי 192024 בינואר 1921
(38 שבועות ויום)
יושב ראש האספה הלאומית הגדולה של הרפובליקה הטורקית ה־1
24 באפריל 192023 באוקטובר 1921
(שנה ו־26 שבועות)
פרסים והוקרה
  • מדליית הברונזה של ההצטיינות הצבאית (27 ביולי 1916)
  • 5th class, Order of the Medjidie (25 בדצמבר 1906)
  • 2nd class, Order of the Medjidie (12 בדצמבר 1916)
  • 1st class, Order of the Medjidie (16 בדצמבר 1917)
  • מדליית הכסף של ההצטיינות הצבאית (9 בספטמבר 1917)
  • מדליית אימטיאז (30 באפריל 1915)
  • מדליית ליקאת (1 בספטמבר 1915)
  • כוכב גליפולי (11 במאי 1918)
  • מדליית העצמאות (21 בנובמבר 1923)
  • מסדר הכתר
  • מסדר הקדוש אלכסנדר של בולגריה
  • צלב ההצטיינות הצבאית
  • מסדר אוסמאני
  • צלב הברזל
  • אביר בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature of Mustafa Kemal Atatürk.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוסטפא כמאל אטאטורקטורקית: Mustafa Kemal Atatürk - "אבי הטורקים"; 1881 - 10 בנובמבר 1938) היה מדינאי ומנהיג צבאי טורקי, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון. נחשב לאבי האומה הטורקית על פועלו להקמת הרפובליקה והנהגתו במהלך מלחמת העצמאות של טורקיה.

מוסטפא כמאל החל להתפרסם במהלך פיקודו על כוחות צבא האימפריה העות'מאנית במהלך המערכה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן הוא הועבר לפקד על המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה ובלם את התקדמות צבא האימפריה הרוסית לתוך אסיה הקטנה במהלך קרב ביטליס. לאחר הפסקת האש של מודרוס וכניעת האימפריה העות'מאנית סירב כמאל להכיר בהסכם סוור והנהיג את האספה הלאומית של טורקיה, אשר סירבה להכיר בהסכם. מוסטפא כמאל הנהיג את כוחות האספה הלאומית במהלך מלחמת העצמאות של טורקיה ולאחריה הביא להקמת הרפובליקה הטורקית והפך לנשיא טורקיה בעודו דיקטטור בפועל.

מוסטפא כמאל העניק לעצמו את השם "אטאטורק" (אבי הטורקים) ובמהלך נשיאותו הנהיג סדרת רפורמות הקרויות על שמו רפורמות אטאטורק. אלו היו רפורמות מרחיקות לכת שנועדו לקרב את טורקיה אל העולם המערבי ולפתח את התעשייה, החינוך, המודרניזציה והביטחון של המדינה. רפורמות אלו היוו מקור השראה למנהיגים שונים כגון רזא שאה פהלווי ואמאנואלה ח'אן, מלך אפגניסטן. אטאטורק החליש את כוחו של הממסד הדתי וביטל בשנת 1924 את מוסד הח'ליפות, דבר שפגע בסדר הדתי של האסלאם.

פועלו של אטאטורק להחלשת המוסד הדתי גרמה בין לבין להתנגדות נרחבת מצד תושבי כורדיסטן הטורקית והחלה את הסכסוך הטורקי-כורדי. אטאטורק שמר על מעמדה הבינלאומי של טורקיה בתור מדינה נייטרלית. אטאטורק פעל להנהיג רפורמות שיביאו בסופו של דבר לדמוקרטיזציה בטורקיה. לאחר שאלו נכשלו והביאו לניסיון הפיכה נגדו, אטאטורק המשיך בשלטון דיקטטורי עד לפטירתו בשנת 1938 אך דרש בצוואתו האחרונה כי מערכת הממשל תעבור שינוי לקראת דמוקרטיה, דרישה שמולאה במהלך שנות החמישים, עם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר סלניק באימפריה העות'מאנית (כיום העיר סלוניקי ביוון). במקום הולדתו נמצאת כיום הקונסוליה הטורקית, והוא משמש אף כמוזיאון. בהתאם למנהג הטורקי בזמן הולדתו, קיבל אטאטורק את השם היחיד מוסטפא. אביו, עלי ריזה אפנדי, פקיד מכס, מת כאשר מוסטפא היה עדיין תינוק. שם אמו היה זוביידה. מוסטפא למד באקדמיה הצבאית בסלוניקי, שם נתנו לו מוריו גם את השם כמאל ("המושלם") מתוך הערכה לכישוריו. הוא נרשם לאקדמיה הצבאית במונסטיר (כיום ביטולה) בשנת 1895, וקיבל מינוי כקצין בשנת 1904. הוא הוצב בדמשק. עד מהרה הצטרף לאגודה חשאית של קצינים שוחרי רפורמות בשם "וטן" (מולדת), והפך למתנגד פעיל למשטר העות'מאני. בשנת 1907 הוצב בסלניק, והצטרף אל "מועצת האיחוד והקידמה" (إتحاد و ترقى) שהקימו הטורקים הצעירים.

הטורקים הצעירים קיבלו את הכוח מידי הסולטאן עבדול חמיד השני בשנת 1908, ומוסטפא נהיה לדמות צבאית מובילה במשטר העות'מאני החדש. בשנת 1911 נשלח לפרובינציה לוב על מנת להגן עליה מפני הפלישה האיטלקית. במהלך החלק הראשון של מלחמות הבלקן היה מוסטפא עסוק בלוב ולא יכול להשתתף, אך ביולי 1913 חזר לקונסטנטינופול ומונה למפקד ההגנה באזור גליפולי. ב-1914 מונה לנספח צבאי בסופיה בירת בולגריה, וזאת כנראה על מנת להרחיקו ממוקדי הכוח.

כמפקד צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה, הוצב מוסטפא כמאל ברודוסטו (כיום טקירדא) על ים מרמרה ומונה למפקד הדיוויזיה ה-19. שטח פיקודו כלל את אזור גליפולי, וכך היה למפקד האחראי על האזור בו בחרו מדינות ההסכמה ובהן בריטניה, צרפת, אוסטרליה וניו זילנד לנחות באפריל 1915. מוסטפא עשה לעצמו שם כמנהיג צבאי מבריק, אם כי בזבזני בחייהם של חייליו, אשר נהרגו במספרים גדולים בהתקפות "הגל האנושי" בקרב גליפולי. מוסטפא כמאל היה למפקד הטורקי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי, ובכך הפך לגיבור לאומי ובעל התואר "פאשה" (מפקד).

במהלך שנת 1916 מונה למפקד הקורפוס ה-16 ופיקד על הכוחות במערכה בקווקז נגד צבא האימפריה הרוסית ופעילויות מחתרת מצד ארמנים, יוונים פונטים ואשורים, אשר פנו לתמוך במדינות ההסכמה עקב הפשעים נגד האנושות שביצעו הסמכויות העות'מאניות על עמיהם (ראו רצח העם הארמני, רצח העם היווני-פונטי ורצח העם האשורי). מוסטפא כמאל הנהיג את הכוחות העות'מאנים במהלך קרב ביטליס, אשר הביא לעצירת ההתקרדמות הצבאית הרוסית לעבר אסיה הקטנה. לאחר הקרב לקח חיל המשלוח הגרמני לקווקז את הפיקוד על המאבק נגד הרוסים בקווקז, וב-2 במרץ 1917 הוא מונה למפקד הארמייה השנייה.

ביולי 1917 מונה מוסטפא למפקד הארמייה השביעית אשר הוצבה בגזרת סוריה. המערכה בסוריה נוהלה על ידי אחמד ג'מאל פאשה (חבר בשלושת הפאשות) ויועצו אוטו לימן פון זאנדרס מטעם צבא הקיסרות הגרמנית. מוסטפא כמאל הפך לביקורתי מאוד באשר לדרך בה מנהל המשטר העות'מאני את מלחמותיו, וכן באשר להשפעה הגרמנית על האימפריה. הוא התפטר מתפקידו וחזר לקונסטנטינופול, אך באוגוסט 1918 חזר לפקד על הארמייה השביעית שתפסה את מרכז הגזרה בארץ ישראל ומפקדתה ישבה בשכם.

מוסטפא כמאל (יושב) כמפקד קבוצת ארמיות ילדרים

ב-19 בספטמבר 1918 החל קרב מגידו והארמייה השמינית, שישבה באזור החוף, החלה בנסיגה. כמאל הורה לכוחותיו לסגת לכיוון ירדן, אולם כוחות הארמייה השביעית נקלעו למלכודת טופוגרפית וספגו אבדות רבות מידי חיל האוויר הבריטי בקרב בנחל תרצה. שרידי הארמייה המשיכו בנסיגה לכיוון סוריה והשתתפו בקרב סמח'. למרות זאת הצליח כמאל להסיג את כוחותיו צפונה ולבסס קו הגנה צפונית לאלפו. כמאל נחשב כגנרל העות'מאני היחיד שלא הפסיד בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

כמאל ראה את המערכה בסוריה כבלתי אפשרית להצלה ועל כן בחר בטקטיקה של נסיגה צפונה לעבר אסיה הקטנה במטרה להגן על לב האימפריה. באוקטובר 1918, שבוע לאחר שהחלה הנסיגה המאורגנת של שאריות הארמייה תחת כמאל, נכנעו העות'מאנים למדינות ההסכמה במסגרת הפסקת האש של מודרוס, והרגש הלאומי הטורקי התעורר בעקבות הכיבוש היווני של איזמיר ב-15 במאי 1919, אשר זכה לתוקף עם חתימת הסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920.

מנהיג לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של טורקיה

למחרת הפלישה היוונית יצא מוסטפא כמאל מאיסטנבול לסיווס והחל בהקמת התנועה הלאומית הטורקית, שבסיסה נקבע באנקרה. ב-23 באפריל 1920, ולאחר שהבריטים פיזרו את הפרלמנט העות'מאני באיסטנבול, הקים מוסטפא כמאל את האספה הלאומית הגדולה של טורקיה באנקרה והיה לנשיאה. אטאטורק קבע את אנקרה להיות לו לבירה חלופית לאיסטנבול מכיוון שהחשיב אותה מתאימה להדגיש התחלה חדשה וחזון טורקי חדש שאינו קשור לעבר ההיסטורי. עוד בתחילתה של מלחמת העצמאות של טורקיה התרחשו סדרת אירועים ששיחקו לידיו של אטאטורק. ראשית הבריטים הבטיחו לידי הכורדים להקים מדינה ריבונית, אך כאשר התגלה להם על מצבורי הנפט הממוקמים בכורדיסטן הם סיפחו את השטחים לתוך כורדיסטן העיראקית, חלק מהאימפריה הבריטית, דבר אשר גרם למאבק בין הבריטים לכורדים, אשר שיתפו פעולה עם הממשלה הטורקית של אטאטורק באנקרה. שנית התרחשה מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת, שהביאה לכיבוש סוריה ולבנון בידי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית וגררו אחריהם התנגדות ערבית נוקשה לאפשרות של קיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי על ארצם. לאחר מכן החלו מהומות 1919 במצרים ומשברים למושבות האירופאיות ברחבי כל המזרח התיכון, דבר שהביא לכך שידיהם של הבריטים והצרפתים נקשרו והיה עליהם לשלוח כוחות מהמערכה על טורקיה.

במזרח היה על הכוחות הטורקים להתמודד נגד הרפובליקה הארמנית החדשה, שפעלה להשיג נקמת דם על הזוועות שביצעו בהם העות'מאנים לאורך רצח העם הארמני. אף על פי שמבחינה צבאית היו הכוחות הטורקים תחת אטאטורק עדיפים על הארמנים, נראה היה כי ההתנגדות הארמנית לא תעצור אף לא בכיבוש הבירה הארמנית של ירוואן. עוד בשנת 1920 נטרפו הקלפים לגמרי כאשר ארמניה נגררה לתוך מלחמת האזרחים ברוסיה ונכבשה על ידי הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. הממשלה הטורקית של אטאטורק הגיעה להסדר גבולות עם ברית המועצות בהסכם קארס והסכם מוסקבה (1921) שלפיו נקבעה שיבה לגבולות הקווקז כפי שהיו קודם המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).

מוסטפא כמאל והמיליציה שלו, יוני 1920

כוחות ממלכת יוון הבינו את האיום הנשקף מצעד זה למעמדם במערב אנטוליה, וקידמו את כוחותיהם אל תוך טורקיה על מנת לפגוש את כוחותיו של מוסטפא בקרב מכריע על אנקרה. בדרכם כבשו היוונים גם את דרום-מערב אנטוליה, שהובטח לה קודם לכן לידי ממלכת איטליה. לאחר שהתקדמו את מרבית הדרך לאנקרה, הובסו היוונים על ידי מוסטפא כמאל וסגנו איסמט פאשה (לימים איסמט אינני) בקרבות סקריה (אוגוסט-ספטמבר 1921) ודומלופנר (אוגוסט 1922). ב-9 בספטמבר 1922 השיבו כוחותיו של מוסטפא כמאל את איזמיר לטורקיה. ניצחונו של מוסטפא במלחמת העצמאות הציל את ריבונותה של טורקיה. הסכם לוזאן ביטל את הסכם סוור, וטורקיה השיבה לעצמה את כל שטח אנטוליה ותראקיה המזרחית מידי יוון.

לאחר המלחמה נגד יוון, כדי למנוע מאבקים עתידיים התרחשה העברת אוכלוסין, לפיה מיליון וחצי יוונים הועברו מבתיהם בטורקיה לעבר יוון ומיליון טורקים הועברו מיוון לטורקיה.

כנשיא טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטאטורק עם המלך פייסל הראשון של עיראק באנקרה (1931)

בשנת 1922, לאחר כיבוש מחוז מרמרה בידי הכוחות הטורקים עקב משבר צ'נקלה, הועבר ב-1 בנובמבר חוק באספה הלאומית הגדולה לפיו מוסד הסולטאן העות'מאני מבוטל. מהמט השישי איבד את תפקידו ואת מעמדו והאימפריה העות'מאנית פסקה מלהתקיים.

הרפובליקה הטורקית נוסדה במקום האימפריה שקדמה לה ב-29 באוקטובר 1923, ומוסטפא כמאל נבחר לנשיאה הראשון. אף על פי שמבחינה חיצונית היה מדובר בדמוקרטיה, מוסטפא היה למעשה דיקטטור, אם כי דיקטטור מתון. יוקרתו, על כל פנים, הייתה כה גבוהה עד שבמשך כל שנות העשרים הייתה ההתנגדות לממשלתו מועטה. מוסטפא העריץ כמה אלמנטים בממשל של ברית המועצות ושל המפלגה הפשיסטית באיטליה, אך לא היה קומוניסט או פשיסט. המדינה הגנה על הרכוש הפרטי, ומתנגדים פוליטיים לא קיבלו עונש גרוע יותר מהגליה למחוז מרוחק.

מאידך גיסא, מוסטפא כמאל היה לאומן טורקי, השואף ליצירת מדינה טורקית הומוגנית. על פי הסכמה עם הממשלה היוונית, רוב המיעוט היווני גורש מהמדינה, והוחלף בזרם של פליטים טורקים מיוון ומבולגריה. הכורדים לא נרדפו, אך מוסטפא התעקש כי המדובר בטורקים אתנים. נאסר עליהם השימוש בשפתם ובתרבותם. מוסטפא כמאל הקים את מפלגת העם הרפובליקאית ועמד בראשה. עם הקמתה קבע את ששת עקרונותיה הנודעים בכינוי ששת החיצים: 1. עקרון הרפובליקה - הפלת הממסד הסולטאני והקמת הרפובליקה. 2. עקרון הלאומיות - הקמת חזון לאומי חדש המבוסס על האוכלוסייה הטורקית-מוסלמית הממוקמת בגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות. 3. עקרון העממיות - הדגשת החשיבות של שמירת כוח השלטון בידי העם. 4. עקרון המהפכניות - מביע את הצורך להביא למהפכה בחיי החברה המסורתיים ולהתקדם לעבר המערב. 5. עקרון החילון - הפרדת הדת מהמדינה והפרדת הלכות המסורת מן מוסד המדינה לגמרי ומן התרבות החברתית החדשה, משמע מערכת חינוך חדשה, חופש פולחן והחלשת ההשפעה של המוסד הדתי. 6. עקרון המדינתיות - התערבותה של המדינה בכלכלה הלאומית.

הרפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפורמות אטאטורק

המורשת החשובה ביותר שהותיר מוסטפא כמאל הייתה מסע החילון והמודרניזציה שהחיל על העם הטורקי. הח'ליפות (תוארו של ראש המאמינים המוסלמים, שבו החזיקו הסולטאנים העות'מאנים) בוטלה במרץ 1924. התואר פאשה בוטל. המדרסות - בתי הספר האסלאמיים - נסגרו. השריעה לא הייתה עוד החוק המחייב במדינה, והמג'לה - קובץ דיני הממונות המבוסס על הדין המוסלמי - הוחלף בקוד האזרחי השווייצרי בשנת 1926. דיני העונשין האיטלקיים ודינים מסחריים גרמניים אומצו אף הם. אטאטורק אסר על קריאת המואזין במסגדים.

אטאטורק מבקר בבית הספר התיכון לבנות באיזמיר (1931)

שחרור האישה קיבל דחיפה מעצם נישואיו של מוסטפא כמאל בשנת 1923 לאישה בשם לטיפה אושאקי, שהייתה בעלת חינוך מערבי. השניים התגרשו בשנת 1925. מספר חוקים עודדו שינוי זה בחברה המסורתית, ובשנת 1934 קיבלו הנשים זכות בחירה לפרלמנט, ואת הזכות להיבחר כנציגות לפרלמנט.

מוסטפא כמאל התייחס לתרבוש כסמל לפיאודליזם ואסר את חבישתו. הוא לבש חליפה וכובע מערביים, והתעקש כי כל הטורקים ינהגו כמותו. הוא התנגד מאוד ללבישת רעלה על ידי נשים, ועודד את הנשים להתלבש באופן מערבי ולעבוד מחוץ לבית. בשנת 1928 הכריזה הממשלה כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית טורקי, המבוסס על האלפבית הלטיני, שהיה קל יותר ללימוד וקל יותר להדפסה, והפך את הקריאה והכתיבה לשכיחות יותר. כל האזרחים מגיל 6 עד גיל 40 חויבו ללכת לבית הספר וללמוד את האלפבית החדש. השפה הטורקית "טוהרה" מניבים ערביים ופרסיים, ואלה הוחלפו במילים טורקיות.

מכיוון שעל פי החוק האסלאמי נאסרה הצגה ויזואלית של גוף האדם, פתח מוסטפא כמאל בתי ספר ללימוד אמנות לנשים ולגברים. הוא גם הסיר את האיסור האסלאמי על שתיית אלכוהול. באופן אישי נודע מוסטפא כחובב המשקה הטורקי "ראקי"(אנ') (עראק טורקי). היו לו יחסים טובים עם לנין ששלט בברית המועצות, ואף קיבל ממנו משלוחים של עראק. בשנת 1934 חייב את כל הטורקים לקבל שם משפחה, כנהוג במערב. הפרלמנט החליט כי שם משפחתו של מוסטפא כמאל יהיה "אטאטורק" - אבי הטורקים.

לפני ניסוח האידאולוגיה הדמוקרטית של אטאטורק, בשנת 1930, הורה האחרון לפתחי אוקייר ביי לארגן מפלגת אופוזיציה על מנת לשמור על הדמוקרטיה. פתחי ייסד את מפלגת הרפובליקה הליברלית, שלא נבדלה כמעט ממפלגת העם הרפובליקנית אלא בהתנגדותה ל"ממלכתיות". הניסיון להביא לדמוקרטיזציה בממשל גרר אחריו את מרד אררט בידי האוכלוסייה הכורדית, שתכננה להפיל את משטרו של אטאטורק ולהשיב את הח'ליפות אך ללא הצלחה. לאחר שנציגי המפלגה החלו להתנגד גם ל"מהפכנות" והראו עמדות ריאקציונריות נגד רפורמות אטאטורק, הורה פתחי ביי על סגירת המפלגה ווהתקדמות לעבר הדמוקרטיה הטורקית נעצרה לכמה שנים. אטאטורק רשם בצוואתו את הצורך בהפיכתה של טורקיה לדמוקרטיה ובסופו של דבר צוואתו הזאת מומשה במהלך שנות החמישים ולאחר מלחמת העולם השנייה.

אטאטורק העניק לטורקיה יוקרה בעיניים בינלאומיות בהישגיו הצבאיים והפוליטיים. שיאם של הישגיו היה השבת הריבונות הטורקית למצרי הדרדנלים לפי אמנת מונטריי, בשנת 1936. אטאטורק עדיין היה פופולרי בקרב העם הטורקי בעת שמת בשנת 1938 משחמת הכבד, אשר נגרמה כפי הנראה עקב שתייה מרובה ומאמץ.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן לימודיו במונסטיר שבמקדוניה התאהבה בו נערה בשם אלני קרינטה (Eleni Karinte). לא ידוע רבות על אופי הקשר, אולם הוא נתן השראה לסופר המקדוני דז'אן דוקובסקי לכתוב מחזה על כך. פיקריה האנם (Fikriye Hanım), שהייתה בת-דודתו (אחייניתו של אביו החורג, רג'פ ביי) של אטאטורק התאהבה בו. לאחר גירושיה מבעלה המצרי, היא עברה לאסטנבול ובמהלך מלחמת העצמאות הטורקית התגוררה עם אטאטורק ברובע צ'נקאיה שבאנקרה ופיקריה שמשה כמזכירתו האישית. לאחר שהצבא הטורקי נכנס לאיזמיר ב-1922 התגורר אטאטורק בביתו של איל הספנות מועמר אושאקיזדה. שם הכיר את בתו, לטיפה, שהייתה בוגרת הסורבון ולמדה אנגלית בלונדון בזמן המלחמה. לטיפה התאהבה גם היא באתאטורק. המשולש הרומנטי שימש מקור לספר שכתב חברו הקרוב, סאליח בוזוק (Salih Bozok), אולם הספר יצא לאור רק ב-2005. לטיפה לחצה על פיקריה להפרד מאטאטורק. עקב כך, על פי הגרסה הרשמית, שמה פיקריה קץ לחייה (ישנן שמועות הטוענות שחוסלה). אטאטורק ולטיפה נשאו ב-29 בינואר 1923. לזמן קצר הייתה לטיפה סמל לאישה הטורקית המודרנית והופיעה בציבור בבגדים מערביים בלויית בעלה. אולם הנישאין לא היו מאושרים ועקב ויכוחים תכופים התגרשו בני הזוג ב-5 באוגוסט 1925.

אטאטורק אימץ במהלך חייו 13 ילדים - 12 בנות ובן אחד. אחת מילדיו, סביהה גקצ'ן, שהייתה ממוצא ארמני ונלקחה בידי אטאטורק מבית יתומים, התפרסמה כטייסת הטורקית הראשונה ונחשבת לטייסת הקרב הראשונה בעולם.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו בטורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטאטורק מלמד את ילדי טורקיה כתב לטיני - פסל באיסטנבול

יורשו של אטאטורק, איסמט אינני, יצר פולחן אישיות לאטאטורק לאחר מותו, הנמשך עד עצם היום הזה. אף שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשטורקיה הפכה לדמוקרטיה של ממש, איבדה המפלגה הכמאליסטית מכוחה, פניו ושמו של אטאטורק נוכחים כיום בכל מקום בטורקיה - על בנייני ממשלה, על גבי כל שטרי הכסף, ואפילו בבתים פרטיים של אזרחים טורקיים רבים. פסלי ענק של אטאטורק נמצאים במקומות רבים בטורקיה, נמל התעופה הבינלאומי באיסטנבול נושא את שמו, אצטדיון אטאטורק, סכר אטאטורק, וכן גשרים ומבנים רבים.

מעטות הן הארצות שהשתנו בצורה כה מקיפה על ידי שליט אחד, כטורקיה תחת אטאטורק. בניגוד לרפורמות בברית המועצות ובאיטליה הפשיסטית, נותרו הרפורמות שלו זמן רב לאחר מותו. אף שהיה אדם סמכותי מטבעו, יצר מערכת שהסתגלה באופן מהיר לדמוקרטיה. הרפורמות שיצר הביאו לטורקיה שלווה ושגשוג עוד בימי חייו. מבקריו טוענים כי הכמאליזם השאיר את טורקיה עם מאפיינים חצויים - אירופאית, אך לא לגמרי אירופאית, מנוכרת מן העולם המוסלמי, אך עדיין מדינה מוסלמית.

מורשתו של אטאטורק עדיין ניכרת בצבא הטורקי, הרואה עצמו כשומר הלאומיות הטורקית והחילוניות. קצינים כמאליסטים פעלו בשנת 1960 ובשנת 1980 נגד משטרים בהם ראו סטייה מעקרונות אטאטורק. כוחו של הצבא, והנטייה הבדלנית הכמאליסטית, נותרו מכשול בדרכה של טורקיה אל האיחוד האירופי. אולם לאחר סדרת מהלכים להחלשת כוחו של הצבא והפלג הכמאליסטי, ולאחר מספר שינויים חוקתיים שנעשו בשנת 2011, נחלשה מורשתו של אטאטורק. מאז היבחרו של ארדואן לראשות ממשלת טורקיה בשנת 2002 ולאחר מכן לנשיאות המדינה בשנת 2014 פעל ארדואן על מנת להגביר את הרגש האיסלמי ברחבי טורקיה בניגוד למורשת אטאטורק.

הנצחתו ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב מוסטפא כמאל אטאטורק בתוניס
רחוב אטאטורק בטשקנט, אוזבקיסטן

ב -1981, במלאת מאה שנים להולדתו של אטאטורק, זכה לכבודו על ידי האו"ם ואונסקו, שהכריזו על שנת האטאטורק בעולם .[2][3] אנדרטת אטאטורק בוולינגטון, ניו זילנד (המשמשת גם אנדרטה לכוחות אנזאק שמתו בגאליפולי); אתר הזיכרון של אטאטורק במקום של כבוד על מצעד אנזאק קנברה, אוסטרליה; וכיכר אטאטורק ברומא, איטליה, הם כמה דוגמאות. ישנם כבישים שנקראים על שמו בכמה מדינות, כמו רחוב כמאל אתאטורק בניו דלהי, הודו, רחוב כמאל אתאטורק בדאקה, בנגלדש, שדרת אטאטורק בלב איסלמבאד, פקיסטן, כביש אטאטורק בדרום העיר לרקנה בפרובינציית סינד בפקיסטן, שבה ביקר אטאטורק בשנת 1923, רחוב מוסטפא כמאל אטאטורק ברובע נאקו של סנטו דומינגו, הרפובליקה הדומיניקנית, והרחוב אטאטורק ברובע אמסטרדם-נורד באמסטרדם, הולנד. הכניסה לנמל הנסיכות המלכותי באולבני, מערב אוסטרליה נקרא ערוץ אתאטורק. יש הרבה פסלים ורחובות על שם אטאטורק בצפון קפריסין.

למרות הרפורמות החילוניות הרדיקליות שלו, נותרה דמותו אטאטורק פופולרית בעולם המוסלמי.[4] הוא נזכר בהיותו יוצר של מדינה מוסלמית חדשה, עצמאית לחלוטין, בזמן של הסגת גבול על ידי המעצמות הנוצריות, ועל שעמד במאבק נגד האימפריאליזם המערבי.[4] כאשר מת, הליגה המוסלמית של כל הודו הספידה אותו כ"אישיות גדולה באמת בעולם האיסלאמי, גנרל גדול ומדינאי גדול", והצהירה כי זיכרונו "יעורר השראה למוסלמים בכל רחבי העולם באומץ, בהתמדה ובגבריות".[4]

הנצחתו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום הולדתו אינו ידוע. 19 במאי (היום בו נחת לסמסון בשנת 1919 כדי להתחיל בהתנגדות הלאומנית) נחשב ליום הולדתו הסמלי. עוד נטען כי הוא נולד בשנת 1880. Zürcher, Erik Jan (1984). The Unionist factor: the role of the Committee of Union and Progress in the Turkish National Movement, 1905–1926. Leiden: E.J. Brill. עמ' 106. 
  2. ^ "ATATURK: Creator of Modern Turkey". www.columbia.edu. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2017. 
  3. ^ Landau, Jacob M. (1984). Atatürk and the Modernization of Turkey (באנגלית). BRILL. ISBN 978-9004070707. 
  4. ^ 1 2 3 M. Şükrü Hanioğlu (9 במאי 2011). Atatürk: An Intellectual Biography. Princeton University Press. עמ' 128. ISBN 978-1-4008-3817-2. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2013.