תריאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנת התריאק. איור מתוך טאקואינום סניטאטיס

התריאק הוא תרכיב אנטיטוקסיני (antitoxin) המופק מארס נחשים ועקרבים בצירוף מרכיבים שונים מעולם הצומח והמחצב. הוא שימש כתרופה לטיפול בהרעלות, בהכשות ובעקיצות, וכן לריפוי מחלות שונות. השימוש בתריאק הפך לנפוץ בעקבות מרשמים שכתב קלאודיוס גלנוס, הרופא המפורסם בן המאה השנייה לסה"נ, כאשר תחילה החומר שימש כנוגד רעלים. עם חלוף הזמן התרחבו שימושיו למגוון רחב ביותר של חוליים[1].

טכניקת הרכבת התריאק הייתה ענף ייצור ייחודי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ובימי הביניים, ובעיקר בתקופה המוסלמית הראשונה. התריאק היה אחד מחומרי המרפא המפורסמים ביותר שארץ ישראל השתבחה בהם, ואף יוצא לחוץ לארץ. עדויות רבות, כולן מן המאה העשירית, מלמדות שאחד המרכזים החשובים ביותר בעולם האסלאם לייצור תריאק היה בירושלים. בספרות נזכרים אישים אחדים שישבו במאה העשירית בירושלים ועסקו במלאכת התריאק. יותר מכולם התפרסם הרופא הירושלמי אלתמימי. מסופר אודותיו שהיה בעל ידיעות נרחבות ברפואה והצטיין בהכנת משחות ותרופות נפרדות ומורכבות, אולם לשיא יוקרתו הגיע בהתקנת מיני התריאק השונים.

ירושלים וסביבתה היו גם מקור לאספקת המרכיבים הנפרדים של התריאק, שכן חלק ניכר ממרכיבי התרופה- צמחים, בעלי חיים ומחצבים- הובאו מאזור ירושלים, ובעיקר מאגן ים המלח, שהיה קשור מבחינה מנהלית, כלכלית ותרבותית לירושלים. בין המרכיבים החשובים של התריאק היו האספלט ונחשי האפעה, שניצודו למטרה זו באזור ים המלח. נחש האפעה נקרא "טיר", ומכאן, כנראה, שם התרופה טיריאק או תריאק. פליקס פברי מספר בספריו כי הסולטן המצרי אסר על צייד הנחשים באזור זה מפחד כי יכחדו לאור הביקוש הרב של הארס.

הידע במלאכת התריאק והשימוש בו בירושלים נזכרים גם בתקופה מאוחרת יותר, כאשר רופא שהובא על ידי המלך הצלבני אמלריך (ששלט בין השנים 1162-1174) טיפל בבנו של אמלריך, בלדווין הרביעי, שהיה חולה בצרעת, באמצעות "תריאק אלפארוק". עדות מאוחרת לתריאק מירושלים יש גם במאה ה-18, בתעודה המפרטת את נכסיו של יהודי שנפטר. עדות מאוחרת אף יותר היא של טיטוס טובלר, שמסר באמצע המאה ה-19 כי בבית מרקחת של יהודים בירושלים ניתן למצוא Theriak. מספרים שעד היום חיים צאצאי משפחת אלתריאקי, שעסקה בהפקת ארס הנחשים מאזור יריחו, בירושלים המזרחית[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהר עמר, "ייצוא התריאק מארץ ישראל ושימושיו בימי הביניים", קורות, יב, (תשנ"ו- תשנ"ז), עמ' טז- כח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Noga Arika, Passions and Tempers: A History of the Humours, 2007, p.93
  2. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 25- 26.