עקרבאים

עקרבאים
	עקרב הודי אדום
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
מחלקה:	עכבישנים
סדרה:	עקרבאים
שם מדעי
	Scorpiones; ‏קוך, 1837
תחום תפוצה

המונח "עקרב" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירושים נוספים, ראו עקרב (פירושונים).

העקרב Hadrurus arizonensis ממדבריות ארצות הברית

נקבת Compsobuthus shmidecnechti עם צאצאים על הגב

עקרב מהמין Heterometrus swammerdami - העקרב הגדול ביותר כיום

עקצן צהוב, עקרב מהמין Leiurus hebraeus, שנפוץ בישראל, הוא אחד העקרבים הארסיים והקטלניים ביותר בעולם

נבו יריחו, העקרב הלאומי של ישראל.

עַקְרַבָּאִים היא סדרה של בעלי חיים חסרי חוליות המשתייכים למחלקת העכבישנים. הם טורפים הנבדלים ממחלקת החרקים בין היתר בכך שלהם 4 זוגות גפי הליכה בניגוד לחרקים שלהם 3 זוגות. קיימים כ-2400 מינים מוכרים של עקרבים בעולם שמוינו ל-13 משפחות שונות. כל מיני העקרבים הם ארסיים, אולם רק כ-25 מינים נחשבים כמסוכנים לאדם. הם מתאפיינים בבטן אחורית צרה (שנקראת בטעות "זנב"), מפולחת, לעיתים קרובות נישאת עקום באופן אופייני קדימה על הגב, ובסופה פתח לעשיית צרכים ועוקץ ארסי. טווח הגודל של עקרבים הוא 9 מילימטר עד 23 סנטימטר. העקרב נוהג להסתתר מתחת לאבנים, בחולות, במחילות, ובסדקי סלעים. העוקץ בקצה הבטן הוא מנגנון הארס. העקרבים טורפים בעיקר חסרי חוליות אחרים והארס נועד לעזור להם לשתק ולהמית את טרפם.

בישראל קיימים כ-21 מינים של עקרבים, מתוכם 3 נחשבים מסוכנים לאדם^[1].

בעברית תקנית המילה "עקרב" נהגית בבי"ת רפה, ואילו בנטייה היא נדגשת: עַקְרַבִּים, עַקְרַבֵּי־.

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרה עקרבאים (Scorpiones)
- תת-סדרה Orthosterni
  - אינפרא-סדרה Pseudochactida
    - על-משפחה Pseudochactoidea
      - משפחה Pseudochactidae
  - אינפרא-סדרה Buthida
    - על-משפחה Buthoidea
      - משפחה עקצניים (Buthidae)
      - משפחה Microcharmidae
  - אינפרא-סדרה Chaerilida
    - על-משפחה Chaeriloidea
      - משפחה Chaerilidae
  - אינפרא-סדרה Iurida
    - על-משפחה Chactoidea
      - משפחה Chactidae
      - משפחה Euscorpiidae
      - משפחה Superstitioniidae
      - משפחה Vaejovidae
    - על-משפחה Iuroidea
      - משפחה Caraboctonidae
      - משפחה Iuridae
    - על-משפחה Scorpionoidea
      - משפחה Bothriuridae
      - משפחה Hemiscorpiidae
      - משפחה עבידיים (Scorpionidae)
      - משפחה נבואיים (Diplocentridae)

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

העקרבאים בעלי שמונה רגליים, זוג רגלבחנינים נושאי צבתות, יחידת ראש-חזה, בטן קדמית רחבה ובטן אחורית צרה ומאורכת ("זנב") שבקצהה עוקץ. כמו כל פרוקי-הרגליים גופם מחולק לפרקים והם מכוסים בשלד חיצוני קשיח מכיטין. כאשר הם גדלים הם חייבים להשיל את עורם מדי פעם על מנת לאפשר לשלד החיצוני החדש להכיל בתוכו את הגוף הגדול יותר.

אנטומיה של עקרב:

1 = ראשחזה או פרוסומה (אנ');
2 = בטן קדמית או מזוסומה (אנ');
3 = בטן אחורית (זנב) או מטאסומה (אנ');
4 = רגלבחנין (פדיפלפי);
5 = רגל;
6 = כליצרות (גפי פה) (אנ');
7 = צבת (אנ');
8 = צבת נעה;
9 = צבת קבועה;
10 = עוקץ;
11 = טלסון (אנ') (פי הטבעת בפרק הקודם);
12 = ריאות ספר (אנ')

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

העקרבים הם בעלי חיים טורפים שצדים והורגים באופן אקטיבי את טרפם. הם אוכלים בעיקר פרוקי-רגליים כגון נמלים, צרצרים, תיקנים וזחלים אך מדי פעם טורפים גם חולייתנים קטנים כגון לטאות או עכברים. הם גם טורפים עקרבים אחרים.

העקרבים משתמשים בצבותיהם להחזיק את הטרף ובעוקץ שלהם לשתק ולהמית אותו, על מנת שיוכלו לאכול אותו בשקט ללא מאבק מצידו. עם זאת, יש בעלי חיים שפיתחו חסינות לארס העקרב והם בעצמם טורפים אותו.

רביית העקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמגיעה תקופת הרבייה (בישראל: מחודש מאי עד חודש ספטמבר) העקרב הזכר יוצא לציד לילי ונע לאט בצבתות פשוטות כדי לתפוס כל יצור שנע בקרבתו. בגלל מסלול ההליכה שלו, הכולל תנועה במעגלים סביב מקום מגוריו, אם ישנה נקבת עקרב בוגרת באזור הוא יתקל בה. בשלב ההזדהות העקרב הזכר יזדהה על ידי רעידות גוף קצובות. יש מינים שמשמיעים קולות ויש שסובבים את הנקבה מספר רב של פעמים. הנקבה נענית לחיזוריו של הזכר בכך שהיא אינה נעה. תנועה קלה תגרום לזכר להפסיק את החיזור ולהתרחק ממנה. אחרי כן מגיע שלב בו הזכר נוגע ברגליה ובצבתותיה של הנקבה. הנקבה עדיין שומרת על חוסר תנועה. בתום הליך זה, העקרבים יוצאים למעין טיול האורך בין כמה דקות למספר שעות. בשלב זה העקרבים מבצעים מין ריקוד. מטרת טקס הריקוד היא מציאת מקום מתאים לביצוע השלב הבא של תהליך הרבייה, שהוא העברת שק הזרע. אם הנקבה מאבדת עניין, הטקס נפסק.

לאחר הטיול, בני הזוג עוצרים על משטח אבן והזכר מנקה אותו. הזכר צועד מעט אחורה ומרים את צבתות הנקבה ושניהם מתרוממים קמעה. בשלב זה נפתחים מכסי המין ומפתח המין של הזכר נשלף ספרמטופור - נרתיק זרע דק וגלילי (מ"מ על 10 מ"מ). בסיס הנרתיק נדבק לאבן ומזדקף מהתייבשות מהירה. לאחר זאת העקרב מדריך את הנקבה לכיון הנרתיק ומושך את הנקבה כדי שהנרתיק ינעץ לתוך פתח המין שלה. בתום הנעיצה העקרב הזכר עוזב את המקום. לאחר כחודשיים מתרחשת ההשרצה לתוך מחילה קטנה והעקרבים הקטנים מטפסים על גב האם. רביית העקרבים נצפתה לראשונה על ידי פנחס אמתי בשנת 1959, במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

התבגרות העקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו רוב החיות ממחלקת העכבישנים, עקרבים הם מסוג "viviparous" – כלומר, מולידים ולדות חיים ולא ביצים. העקרבים נולדים אחד אחד והאם נושאת אותם על גבה, עד שיעברו השלה ראשונה של עור הגוף (מתחתיו יש עור רך שמתקשה עם הזמן). עד לפרק זמן זה העקרבים הצעירים לא יכולים לשרוד ללא אמם, שנותנת הגנה, ושומרת על הלחות שלהם. בסוגים שונים של עקרבים הקשר עם האם יכול להימשך זמן רב, במיוחד בסוגי העקרבים היותר מפותחים במישור החברתי (כגון עקרב ה"Pandinus"). מספר הוולדות משתנה מסוג לסוג ונע בין שלושה למאה. העקרב הצעיר דומה לעקרב מבוגר, והוא גדל כל פעם דרך תהליך ההשלה. בעת תהליך זה חיי העקרב נמצאים בסכנה.

בין השלה להשלה העקרב חייב לנוע באופן תמידי כדי לוודא שיוכל לזוז כשהעור יתקשה. תהליך התקשות העור נקרא "Sclerotization". אורך חייו של העקרב משתנה מסוג לסוג. לא ידוע מהו אורך חייהם של רוב סוגי העקרבים. הטווח הוא בין 4 שנים ל-25.

עקרבים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מלאכת החלוקה הטקסונומית של העקרבים בישראל עדיין לא הסתיימה. בישראל קיימים כ-21 מינים של עקרבים. מתוכם כ-3 נחשבים למסוכנים לאדם: עקצן צהוב, קטלן דו-גוני וקטלן עב-זנב. הסיכון מתייחס לאדם בוגר ושאינו סובל מרגישויות. בדומה לכל פגיעה מבעל חיים ארסי, גופם של ילדים ובעלי רגישויות (אלרגיות לארס או לארס מסוג מסוים) עלול להגיב באופן חמור יותר עד קיצוני.

מהצבעה באתר ynet הוחלט שהעקרב הלאומי של ישראל הוא נבו יריחו.

שם	שם מדעי	תפוצה בישראל	סיכון לאדם*
קטלן עב-צבתות	Androctonus crassicauda crassicauda	נפוץ כמעט בכל הארץ	מסוכן לאדם, שני במסוכנות רק לעקצן הצהוב
קטלן דו-גוני	Androctonus bicolor	שפלת החוף, נגב, בקעת הירדן	נחשב כמסכן חיים^[2]
קטלן עברי	Androctonus amoreuxi hebraeus	שפלת החוף, נגב, ים המלח ועין גדי	סיכון בינוני עד גבוה
עקצן צהוב (עקרב צהוב מצוי)	Leiurus hebraeus	כל הארץ. למעט בכרמל, בחולות שפלת החוף והעמקים	סיכון גבוה מאוד, מהמסוכנים בעקרבי העולם
שחרן יהודה (עקרב שחור יהודה)	Hottentotta judaicus	בחבל הים תיכוני של ישראל, דרומה עד דרום הר חברון	סיכון נמוך, כאבי עקיצתו עזים מאוד
עביד שחום עביד שחור/כושי	Scorpio maurus fuscus	בחבל הים תיכוני של ישראל, ובבקעת הירדן	סיכון נמוך
עביד צהוב	Scorpio maurus palmatus	ערבה, נגב ודרום מדבר יהודה	סיכון נמוך
בותוס ישראלי	Buthus occitanus israelis	מאזור נתניה ודרומה לאורך שפלת החוף, ועד מרכז הנגב ודרום מדבר יהודה	סיכון בינוני
נבו יריחו	Nebo hierichonticus	כל הארץ למעט שפלת החוף	סיכון נמוך
עקרבון נגבי	Orthochirus scrobiculosus negebensis	ערבה, נגב ודרום מדבר יהודה	סיכון בינוני
בירולטוס ישראלי	Birulatus israelensis	עמק הירדן (נמצא פרט אחד בלבד)	אין מידע
מזובותוס מרושת	Mesobuthus nigrocinctus	החרמון	סיכון נמוך
חד-צלע כרמלי	Compsobuthus carmelitis	גליל מערבי, כרמל	ככל הנראה סיכון נמוך
חד-צלע חלק	Compsobuthus levyi	מזרח הארץ ודרומה	סיכון נמוך
חד-צלע גדול	Compsobuthus longipalpis	עין גדי	סיכון נמוך
חד-צלע מגובשש	Compsobuthus schmiedeknechti	מרכז הארץ וצפונה	סיכון נמוך
עקרבחול ניצני	Buthacus nitzani	דרום שפלת החוף, חולות מערב הנגב, ואזור נחל צין	סיכון נמוך
עקרבחול יוטבתה	Buthacus yotvatensis	דרום הערבה	סיכון נמוך
עקרבחול הערבה	Buthacus arava	דרום הערבה	סיכון נמוך
עקרבחול אמיתי	Buthacus amitaii	הר הנגב	סיכון נמוך