Anomalisa

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנומליסה
Anomalisa
אנומליסה.jpg
מבוסס על Anomalisa - מחזה מאת צ'ארלי קאופמן (כ"פרנסיס פרגולי")
בימוי צ'ארלי קאופמן, דיוק ג'ונסון
הופק בידי צ'ארלי קאופמן, דיוק ג'ונסון, דינו סטמטופולוס, רוזה טראן
תסריט צ'ארלי קאופמן
מדבבים ג'ניפר ג'ייסון לי
דייוויד ת'יוליס
טום נונאן
מוזיקה קרטר בורוול
מדינה ארצות הברית
חברה מפיצה פרמאונט עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 4 בספטמבר 2015
משך הקרנה 90 דק'
שפת הסרט אנגלית
סוגה דרמה קומית, קומדיה שחורה, סטופ מושן
הכנסות באתר מוג'ו anomalisa
www.anomalisa.com
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנומליסהאנגלית: Anomalisa ; הלחם של "אנומליה" והשם "ליסה") הוא סרט דרמה-קומית שחורה באנימציית סטופ מושן משנת 2015, שביימו צ'רלי קאופמן ודיוק ג'ונסון. קאופמן עיבד את התסריט על בסיס מחזה פרינג' שכתב בשנת 2005 באותו שם, תחת שם העט פרנסיס פרגולי. הסרט עוקב אחר מייקל סטון, מומחה לשירות לקוחות, התופס את שאר האנשים בעולם כזהים ומנוכרים, עד שהוא פוגש באנומליה - אישה בשם ליסה שנראית לו שונה.

אנומליסה היה מועמדת לפרס האוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר, פרס גלובוס הזהב לסרט האנימציה הטוב ביותר ולחמישה פרסי אנני. הסרט הפך לסרט האנימציה הראשון שזכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה ה-72.[1]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005, מומחה לשירות לקוחות בשם מייקל סטון נוסע לסינסינטי, אוהיו כדי לקדם את ספרו האחרון בכנס בבית מלון. הוא מרגיש מרוחק מכל הסובבים אותו, שהוא תופס כבעלי פנים וקול זהים (כולל אשתו ובנו הקטן). מייקל מתרגל את נאומו בחדר המלון שלו, אך רדוף אחרי הזיכרון של מכתב זועם מאהובה ישנה, בלה, אותה עזב בפתאומיות ללא הסבר לפני שנים. הוא מתארגן לפגוש אותה בבר המלון; היא זועמת מהצעתו לעלות לחדרו ועוזבת בסערה. כשהוא יוצא לטייל מחוץ למלון, מייקל מזהה בטעות בחנות צעצועים למבוגרים כחנות צעצועים לילדים. הוא נכנס ומגלה את טעותו, אך מוקסם מבובת אנימטרון יפנית מאחורי הדלפק וקונה אותה לבנו.

אחרי שהוא מתקלח, הוא מביט בפניו ולרגע נדמה לו שהן מתפרקות. ההתבוננות במראה נקטעת כשהוא שומע לפתע קול נשי. הוא ממהר לחדרו למצוא את מקורו. מתברר שזו ליסה, צעירה חסרת ביטחון שהגיע למלון כדי להשתתף בכנס ובהרצאה של מייקל עם חברתה. מייקל נלהב ממראה וקולה הייחודיים, ומזמין את שתיהן לשתות בבר המלון. לאחר מכן, להפתעתה של ליסה, מייקל מזמין אותה לחדרו. מייקל המוקסם מעודד אותה לשיר (היא בוחרת בשיר "Girls Just Want to Have Fun" של סינדי לאופר) ולספר לו על חייה. לאחר שהיא מכנה את עצמה "אנומליה", הוא מכנה אותה "אנומליסה". יחסיהם הופכים אינטימיים והם מקיימים יחסי מין.

בלילה, מייקל חולם סיוט בו פניו מתפרקים ואנשים זהים בעולם רודפים אחריו, בטענה שהם אוהבים אותו ומתעקשים שהוא וליסה לא יכולים להיות יחד. החלום מעורר את מייקל להציע לו וליסה להתחיל חיים חדשים יחד. היא מסכימה, אבל הרגלי האכילה שלה במהלך ארוחת הבוקר מרגיזים אותו, וקולה ופניה מתחילים להפוך לזהים עם כל השאר. במהלך ההרצאתו בכנס, הוא סובל מהתמוטטות, באומרו כי אין לו עם מי לדבר והוא מתרעם על הממשל האמריקאי, ומתנכר לקהל.

מייקל חוזר לביתו בלוס אנג'לס. הוא נותן את הבובה היפנית לבנו, שאינו מתרצה מהמתנה. אשתו של מייקל תכננה עבורו מסיבת הפתעה, אך מייקל אינו מכיר אף אחד מהנוכחים ומכעיס אותה. מייקל יושב לבד על המדרגות כשהאישה האנימטונרית שרה את "השיר של מומטרו" (Momotarō's Song).

בסצנת הסיום, ליסה כותבת מכתב למייקל ואומרת שהיא מקווה שהם ייפגשו שוב. לחברתה של ליסה, שישבה לצדה במכונית, יש פנים משלה.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דייוויד ת'יוליס - מייקל סטון, סופר ומומחה לשירות לקוחות עם גישה שלילית ברובה. בעיניו כל אדם נראה ונשמע אותו דבר למעט ליסה, אותה הוא תופס כשונה.
  • ג'ניפר ג'ייסון לי - ליסה הסלמן, אישה חסרת ביטחון אך חביבה, שהגיעה למלון להשתתף בהרצאתו של מייקל על שירות לקוחות.
  • טום נונאן - כל השאר.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנומליסה נכתב במקור כ"מחזה-קולי" בשנת 2005, עבור פרויקט מיוחד של המלחין קרטר בורוול. המחזה הועלה כל שהתזמורת של בורוול מנגנת על במה לצד שלושת השחקנים (ת'יוליס, לי, נונאן), שמקריאים את הטקסט מדף ללא שימוש במחוות פיזיות, ומלווים גם באמן סאונד. [2][3] המחזה הועלה יחד עם מחזה נוסף של קאופמן בשם "עוזבת את התיאטרון", ועלה במקום עצמות המסור, שכתבו האחים כהן.[4] אנומליסה זוכה לשם העט של קאופמן "פרנסיס פרגולי", מתכתב עם "תסמונת פרגולי" (אנ') המתאפיינת באמונה שאנשים שונים הם אותו אדם המשנה את הופעתו או מתחפש.[5]

קאופמן התנגד בתחילה להצעתו של ג'ונסון להפוך את המחזה לסרט אנימציה, ואמר כי במחזה היה "נתק בין מה שנאמר על הבמה לבין מה שהקהל רואה - יש את טום שמגלם את כל הדמויות הללו, יש את ג'ניפר ואת דייוויד שמקיימים יחסי מין בזמן שהם באמת פשוט עומדעם בשני קצוות הבמה וגונחים. היית מאבד את זה". הסרט "הומצא מחדש", אם כי התסריט תואר על ידי הגרדיאן ככמעט זהה למחזה המקורי.[6]

הפקת הסרט התחילה בKickstarter, בנימוק שגיוס ההמונים נעשה כדי: "להפיק את הסרט הייחודי והיפה הזה מחוץ למערכת האולפנים ההוליוודית הטיפוסית, בה אנו מאמינים כי אתם, הקהל, לעולם לא תוכלוו ליהנות מיצירה מבריקה זו כפי שהגתה במקור". בהתחלה 5,770 תומכים, ששילמו במצטבר 406,237 דולר, אפשרו להפיק סקרט קצר באורך של כ-40 דקות, שהיווה את הבסיס לסרט המלא.[7] לאחר הצלחת גיוס הכספים בקיקסטארטר, הובטח מימון נוסף על ידי חברת ההפקה של הסרט, סטארברנס תעשיות (של דן הרמון), והסרט הורחב לאורך המלא.[8]

אנימציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבובות יוצרו בהדפסת תלת ממדית,[9] עם עותקים מרובים של כל דמות. נוצרו 18 מייקלים ו6 ליסות.[10] לג'ונסון נאמר כי אנימציה ריאלית כזו תהיה "מטרידה ודוחה", אך הוא לא הסכים.[6] מטרה אחת של יוצרי הסרט הייתה גרום לצופים "לשכוח שהם מסתכלים על משהו מונפש ופשוט להתעטף בסצנה ... האתגר שחשנו בכל כך הרבה דברים מונפשים הוא שתמיד מודעים לאנימציה, וכל הזמן שאלנו 'מה אם היינו יכולים לברוח מזה? איך זה יהיה?'".[9]

קאופמן וג'ונסון תיארו את תהליך האנימציה של עצירת-תנועה כמייגע ומאתגר, בכל הקשור למאמץ להפוך את מראה הבובות ל"חי" ומשכנע.[11] האנימטור דן דריסקול אמר שהם מצאו אנשים שעליהם לדגמן את הבובות, בדקו תנועה אנושית והבעות פנים כדי לייצר תוצאה מדויקת, יצרו את הבובות ובנו את התפאורות, ולבסוף הניחו את הבובות על התפאורות והעבירו אותן מסט לסט, כדי ליצור אשליה של תנועה. קאופמן אמר כי המדיום של סטופ מושיין מבסס את הנרטיב של הסרט, על ידי הפניית תשומת לב לפרטים הקטנים שצופים לא היו מבחינים בהם בלייב אקשן.[12]

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הקטעים הולחנו על ידי קרטר בורוול, למעט כאשר מצוין אחרת: [13]

  1. "Overture"
  2. "Welcome to the Fregoli"
  3. "Cin Cin City"
  4. "Another Person"
  5. "None of Them Are You" - מילים: צ'רלי קאופמן
  6. "Fregoli Elevator"
  7. "Lisa in His Room"
  8. "Anomalisa"
  9. "Cincinnati Sunrise"
  10. "My Name Is Lawrence Gill"
  11. "Breakfast with Lisa"
  12. "Michael's Speech"
  13. "Goddess of Heaven"
  14. "Girls Just Want to Have Fun" - מילים ולחן: רוברט הזארד

תגובה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי Rotten Tomatoes הסרט זכה ל־92% ביקורות חיוביות על סמך 265 ביקורות; הדירוג הממוצע של הסרט הוא 8.42/10. הקונצנזוס הביקורתי על פי האתר הוא שהסרט: "מסמן עוד שיא של צ'רלי קאופמן, פינוק מעורר מחשבה בקרב חובבי הקולנוע האינטרוספקטיבי."[14] באתר Metacritic הסרט מחזיק בציון 88/100 על פי ממוצע משוקלל המבוסס על 46 מבקרים.[15]

דייוויד קאלון, מבקר הקולנוע של Time Out העניק לסרט חמישה מתוך חמישה כוכבים וכתב: "זה מה שאתה מדמיין שאולי היה קורה אם צ'רלי קאופמן היה מניח את ידיו על 'תלוי באוויר' או על 'אבודים בטוקיו'."[16]

דרו מקוויני מ-HitFix כינה את הסרט "הניסוי הכי מנתץ של צ'ארלי קאופמן עד" ודירג אותו "A+".[17]

איימי ניקולסון מ-LA Weekly העניקה לסרט ציוק "A" וכתבה: "קאופמן מפרק את מוחנו ומראה לנו את גלגלי השיניים."[18]

פיטר ברדשאו מהגרדיאן העניק לסרט ציון 5/5, כשהוא מכנה אותו סרט השבוע, וכתב: "הוא ממש מצחיק, ואגב מתהדר באחת מסצינות הסקס האמיתיות ביותר בתולדות הקולנוע. זה גם הפחיד אותי כמו שסרט אימה מהשורה הראשונה או דיסטופיה מדעית עשויים לעשות ... האם יש מישהו אחר בקולנוע שעושה עבודה כה ייחודית וכה יוצאת דופן?"[19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Anomalisa בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Official Awards of the 72nd Venice International Film Festival". Venice International Film Festival. אורכב מ-המקור ב-February 19, 2017. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2017. 
  2. ^ Gallo, Phil (15 בספטמבר 2005). "Review: Theater of the New Ear". Variety (Penske Business Media). בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2016. 
  3. ^ "Theater of the New Ear". Carter Burwell official website. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2016. 
  4. ^ Swed, Mark (16 בספטמבר 2005). "Lend an ear to Charlie Kaufman". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2016. 
  5. ^ Lawless, Jill (9 בספטמבר 2015). "Charlie Kaufman wows Venice critics with inventive adult animation 'Anomalisa'". U.S. News and World Report. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2015. 
  6. ^ 1 2 Rommey, Jonathan (15 בספטמבר 2015). "Charlie Kaufman on weirdness, failure and his new puppet noir". The Guardian. Guardian News and Media. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2015. 
  7. ^ Starburns Industries. "Charlie Kaufman's Anomalisa". Kickstarter. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2018. 
  8. ^ Starburns Industries (22 במאי 2014). "Kickstart Update #39: Anomalisa Timeline". Kickstarter. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2018. 
  9. ^ 1 2 Zeitchik, Steven (4 בספטמבר 2015). "Charlie Kaufman breaks hiatus on own terms in 'Anomalisa' at Telluride". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2015. 
  10. ^ Gray, Tim (30 בדצמבר 2015). "‘Anomalisa’: The Big Challenges of Re-Creating Life on a Small Scale". Variety. Penske Business Media. בדיקה אחרונה ב-29 בפברואר 2016. 
  11. ^ Rose, Steve (7 בינואר 2016). "Masters of puppets: Charlie Kaufman and the subversive allure of stop-motion". The Guardian. Guardian News and Media. בדיקה אחרונה ב-11 ביולי 2018. 
  12. ^ Gross, Terry (22 בדצמבר 2015). "Frame-By-Frame, Filmmakers Make The Mundane Miraculous In 'Anomalisa'". Fresh Air. NPR. בדיקה אחרונה ב-11 ביולי 2018. 
  13. ^ "Anomalisa". Paramount Guilds. Paramount Pictures. אורכב מ-המקור ב-29 March 2017. בדיקה אחרונה ב-27 במאי 2017. 
  14. ^ "Anomalisa (2015)". Rotten Tomatoes. Fandango Media. בדיקה אחרונה ב-30 בנובמבר 2019. 
  15. ^ "Anomalisa Reviews". Metacritic. CBS Interactive. בדיקה אחרונה ב-22 בינואר 2016. 
  16. ^ Calhoun, Dave (8 בספטמבר 2015). "Anomalisa". Time Out London. Time Out Group. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2015. 
  17. ^ McWeeny, Drew (18 בספטמבר 2015). "Review: 'Anomalisa' is the most shattering experiment yet from Charlie Kaufman". HitFix. Uproxx. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2015. 
  18. ^ Nicholson, Amy (15 בספטמבר 2015). "Charlie Kaufman Has Directed His Second Masterpiece". LA Weekly. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2015. 
  19. ^ Bradshaw, Peter (10 במרץ 2016). "Anomalisa review: a masterpiece about the human condition – with puppets". The Guardian (Guardian News and Media). בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2016.