Neues Deutschland

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg נויס דויטשלנד
Neues Deutschland
Neues_Deutschland_(2020-07-10)
סוג עיתון יומי
תדירות שני עד שבת
פורמט Rhenish עריכת הנתון בוויקינתונים
מו"ל מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה
בעלים די לינקה
עורך וולפגאנג הובנר
תאריכי הופעה 1946–הווה (כ־75 שנים)
שפה גרמנית
מערכת Verlagsgebäude Neues Deutschland עריכת הנתון בוויקינתונים
תפוצה 18,595~
מדינה גרמניה
ISSN 0323-3375
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
https://www.neues-deutschland.de/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Neues Deutschland (גרמניה החדשה) הוא יומון גרמני, הממוקם בברלין.

במשך 43 שנים היווה העיתון הרשמי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, אשר שלטה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. כבדיקטטורה, העיתון שימש כאחד מבטאוני המפלגה החשובים ביותר. במקור לעיתון הייתה דעה פוליטית סטליניסטית, העיתון שימר דעה מרקסיסטית-לניניסטית עד איחוד גרמניה ב-1990.[1] לעיתון בגרסתו הקודמת בגרמניה המזרחית הייתה תפוצה של 1.1 מיליון עותקים (ב-1989) והיווה כדרך המרכזית של המפלגה השולטת להראות לאזרחיה את דעותיה ועמדותיה בפוליטיקה, כלכלה וכו'. העיתון נקרא על ידי מדינות אחרות בעבר כביטאונו הדיפלומטי של השלטון הסוציאליסטי.

מאז נפילת הסוציאליזם בגרמניה המזרחית, העיתון איבד 98% מתפוצתו ונכון ל-2020 תפוצתו עומדת על 18,595 עותקים ליום.[2]

מאז 1990 העיתון שינה את דעותיו ועמדותיו הפוליטיות וכיום בעל דעות סוציאליסטיות-דמוקרטיות. העיתון תלוי כלכלית ופוליטית לאחד מהבעלים שלו, מפלגת דה לינקה, בעליה של בית ההוצאה לאור של העיתון.

הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון נוסד ב-1946[3] לאחר איחודן הכפוי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית והמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לתוך מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה. העותק הראשון של העיתון הודפס ב-23 באפריל 1946 בתיאום עם היווסדה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני. העיתון החליף את ביטאון המפלגה הסוציאל הדמוקרטית הגרמנית "דאס פולק" וביטאון המפלגה הקומוניסטית הגרמנית "דויטשה פולקסצייטונג". קארל מארון היה העורך הראשי הראשון של העיתון ושימש בתפקיד זה עד 1950.

לפני איחוד גרמניה באוקטובר 1990, לעיתון הייתה תפוצה יומית של מיליון עותקים והיה שני רק לעיתון הנוער "יונגה וולט" מבחינת תפוצתו. בתקופה זו העורך הראשי של העיתון היה וולפגאנג ספיקרמן.[4] עם זאת, הרבה פעמים נטען כי העיתון כשל במטרתו להגיע לכמות הגונה של האוכלוסייה המזרח גרמנית.[5]

לאחר האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין העיתון בברלין.

לאחר האיחוד, תפוצתו של העיתון ירדה באופן קיצוני. ב-2020 תפוצת העיתון הייתה כ-18,595 עותקים. בזמן שרוב העיתונים הגדולים הגרמנים חווים בעיה גדולה עם תפוצה הולכת ויורדת, חולשתו של העיתון היא שמרבית קוראיו הם מעל גיל 60. לעיתון יש שתי גרסאות, האחת גרסה גרמנית כללית והשנייה מיועדת לקוראים הברלינאים וממחוז ברנדנבורג.

יורגן רינטס (בעל שורשים במפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי ובמפלגת הירוקים הגרמנית) הוא העורך הראשי של העיתון מ-1999. אחת ממטרותיו העיקריות היא לשנות את תדמיתו של העיתון מעלון תעמולה לעיתון מכובד.

כל אחד מעותקיו של היומון מ-1945 ועד 1990 עבר דיגיטליזציה ונשמר בארכיון הספרייה הלאומית בברלין ביוני 2013.[6]

פרופיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, העיתון מתכוונן לעמדות ודעות דמוקרטיות סוציאליסטיות ונמצא בבעלות חלקית של מפלגת דה לינקה. מטרות העיתון התאומות הן לתת קול לציבור המזרח גרמני ולייצג את העמדות הדמוקרטיות סוציאליסטיות בלי להיות ביטאון של מפלגת דה לינקה או כל מפלגה אחרת. בזמן שמזרח גרמנים מככבים ברוב עמודי העיתון, המדור הפוליטי של העיתון לוקח מבט על פוליטיקה שמאלנית בכל גרמניה. סופרים ופוליטיקאים מרקעים רחבים יוצגו על דפי העיתון גם כן. למשל, פרידריך שורלמר, מבקר ידוע של מפגלגת דה לינקה ומבקר של השמאל הפוליטי הגרמני בכלליות, כותב אורח בעיתון.

חלקים אחרים מסורתיים של העיתון נמצאים גם כן, כמו מדור התייעצויות, מדור טלוויזיה, מדור דעה, מדור סביבה ובריאות, ואחרים. כמו יומונים גרמנים אחרים, העיתון מתפרסם באופן יומי בין יום שני עד ליום שישי, והוצאה מיוחדת ליום שבת.

במרץ 2007 העיתון החל לפרסם גם באתר אינטרנט משלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Neues Deutschland בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wilder, Charly (27 ביוני 2013). "Digitizing the GDR: East German Papers Offer Glimpse of History". Der Spiegel. בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2013. 
  2. ^ https://meedia.de/2020/04/22/ivw-blitz-analyse-tages-und-wochenzeitungen-zeit-gewinnt-erneut-auflage-welt-bricht-voellig-ein/
  3. ^ Caroline Schaumann (27 באוגוסט 2008). Memory Matters: Generational Responses to Germany's Nazi Past in Recent Women's Literature. Walter de Gruyter. עמ' 255. ISBN 978-3-11-020659-3. בדיקה אחרונה ב-28 באפריל 2013. 
  4. ^ Lars Willnat (דצמבר 1991). "The East German press during the political transformation of East Germany". International Communication Gazette 48. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2015. 
  5. ^ Allinson, Mark (23 במרץ 2000). Politics and Popular Opinion in East Germany, 1945-1968. Manchester University Press. עמ' 71. ISBN 978-0719055546. 
  6. ^ Wilder, Charly (27 ביוני 2013). "Digitizing the GDR: East German Papers Offer Glimpse of History". Der Spiegel. בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2013.