Peachtree Road
 | ||||||
| אלבום אולפן מאת אלטון ג'ון | ||||||
| יצא לאור | 9 בנובמבר 2004 | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| הוקלט | ינואר 2004 | |||||
| מקום הקלטה |
Tree Studios, אטלנטה, ג'ורג'יה אולפני Record Plant (אנ') לוס אנג'לס, קליפורניה Silent Sound אטלנטה, ג'ורג'יה[1][2] | |||||
| סוגה | פופ רוק • קאנטרי רוק | |||||
| שפה | אנגלית | |||||
| אורך | 52:01 | |||||
| חברת תקליטים |
רוקט (אנ') (בריטניה) יוניברסל (ארצות הברית) | |||||
| הפקה | אלטון ג'ון | |||||
| ||||||
| עטיפה אלטרנטיבית | ||||||
 | ||||||
| עטיפת מהדורת 2005 | ||||||
| ||||||
Peachtree Road (בתרגום חופשי מאנגלית: דרך פיצ'טרי[א]) הוא אלבום האולפן ה־27 של המוזיקאי הבריטי אלטון ג'ון, שיצא לאור ב־9 בנובמבר 2004. הוא נקרא על שם החלק הצפוני של רחוב "Peachtree Street" (אנ') שבאטלנטה, שם נמצא אחד מבתיו של ג'ון[3][4][5]. הוא האלבום היחיד בקריירה של ג'ון שאותו הוא הפיק לבדו[6][2][ב].
"Peachtree Road" הוא מאלבומיו הפחות מצליחים מבחינה מסחרית של ג'ון. במולדתו בריטניה הוא אחד מאלבומיו המעטים שלא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד מכירות האלבומים, תוך שהגיע למקום ה־21 בלבד. אומנם ביקורות המוזיקה היו חיוביות באופן כללי[2].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתופף הוותיק נייג'ל אולסון (אנ') תופף באלבום וחזר כחבר קבוע ללהקתו של ג'ון[ג]. גאי בבילון ניגן אורגן האמונד ופנדר רודס (באלבומים קודמים קיבל קרדיט על "קלידים"). ג'ון יורגנסון (אנ'), שהיה חבר בלהקתו של ג'ון מ־1994 עד 2000, ניגן גיטרת פדל סטיל (אנ') ב־"Turn the Lights Out When You Leave". עוד השתתפו באלבום זמר הגוספל אדם מקנייט וכן כמה מחברי להקת "שיקגו" (אנ'), שניגנו בכלי נשיפה וסיפקו עיבודים לכלים אלה.
בהערות האלבום נכתב שהאלבום הוא לזכרם של גאס דאג'ן (אנ'), המפיק הוותיק של ג'ון, ואשתו שילה, שנהרגו בתאונת דרכים ב־2002[8][9][2].
האלבום יצא מחדש ביולי 2005, בעטיפה חדשה, עם שלושה שירי בונוס שנלקחו מ"בילי אליוט – המחזמר". השיר "Electricity" יצא כסינגל והגיע למקום הרביעי בבריטניה[10]. כן יצא DVD עם תשעה משירי האלבום שבוצעו בהופעה חיה באולם טברנקל שבאטלנטה בנובמבר 2004[11][2].
במהדורות מסוימות נכללו כבונוסים גם הווידאו קליפים של שני הסינגלים הראשונים, "Answer in the Sky" ו־"All That I'm Allowed".
העטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על צילום העטיפה נראית מסילת ברזל ליד דגלסוויל (אנ') שבאטלנטה. הצלמת האנגלייה סם טיילור-ווד צילמה את התמונה. טיילור-ווד יצאה למסע צילומים של שבוע בדרום ארצות הברית, ובו צילמה אלפי תמונות. בין השאר ביקרה בערים אונדילה (אנ') ופורסית' (אנ') בג'ורג'יה. היא ביקרה גם בדרך פיצ'טרי (Peachtree Road) שבאזור העסקי בקהאד (Buckhead) שבאטלנטה (הרחוב שעל שמו נקרא האלבום), אך חשבה שהוא עמוס מדי ולא מתאים לאופיו היותר רגוע של האלבום. היא הציעה כמה תמונות נבחרות לג'ון, שעשה את הבחירה הסופית. תמונות אחרות שצילמה הופיעו בעטיפה האחורית ובהערות האלבום של מהדורות התקליטור וה־SACD.
מופע ההשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מופע ההשקה, שם ביצע ג'ון בביצוע בכורה חי כמה משירי האלבום, התקיים באולם טברנקל (אנ') שבאטלנטה בתחילת נובמבר 2004[12]. בנובמבר 2005 הופיע ג'ון בדואט עם דולי פרטון בטקס פרסי איגוד מוזיקת הקאנטרי, שהועבר בשידור חי ממדיסון סקוור גארדן. הם ביצעו את "Turn the Light Out When You Leave"[13][2].
סינגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הסינגל הראשון מהאלבום, "Answer in the Sky", יצא לאור רק בצפון אמריקה. הוא הגיע למקום השביעי במצעד השירים העכשוויים למבוגרים[14]. מאז, ג'ון לא הכניס סינגל לעשרת הגדולים של המצעד במשך 17 שנים, עד 2021[14][15]. דייוויד לה-שאפל ביים את הווידאו קליפ לשיר[16].
- הסינגל השני, "All That I'm Allowed", שהיה הסינגל הראשון מהאלבום שיצא בתפוצה עולמית, הגיע למקום ה־20 במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום ה־24 במצעד השירים העכשוויים למבוגרים[10][14]. ג'ון ציין שהשיר הוא מחווה למוזיקת נשמה אמריקאית מסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70, ובעיקר לזאת שבאה מפילדלפיה: ”זאת מחווה ל"דלפוניקס"[ד] ול"סטייליסטיקס"[ה], צליל הסול הרך הזה... אהבתי את הצליל הזה”[17].
- הסינגל האחרון שיצא מהאלבום היה "Turn the Lights Out When You Leave". הוא הגיע למקום ה־32 במצעד הסינגלים הבריטי[10]. סם טיילור-ווד ביימה את הווידאו קליפ, שצולם מחוץ ללוס אנג'לס, בהשתתפות תומאס ג'יין (אנ') וכוכבת "עקרות בית נואשות" טרי האטצ'ר, וכן בהשתתפות ג'ון, שביצע את השיר ברקע תוך נגינה בפסנתר[18]. השתתפות ג'ון הייתה ההופעה הראשונה שלו בקליפ מקדם לאלבום שלו מאז "Someday Out of the Blue" (אנ'), שהוקלט עבור פסקול הסרט "הדרך לאל דוראדו" ב־2000.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
| דירוגים מקצועיים | |
|---|---|
| ציונים משוקללים | |
| מקור | ציון |
| Metacritic | 70/100[19] |
| ציוני ביקורות | |
| מקור | ציון |
| AllMusic |   [6]
|
| אנטרטיינמנט ויקלי | -B[20] |
| לוס אנג'לס טיימס | [21][2]
|
| רולינג סטון | חיובית[22] |
| הגרדיאן | [23]
|
| PopMatters | מעורבת–חיובית[24] |
עם יציאתו לאור קיבל האלבום ביקורות "חיוביות באופן כללי" מרוב מבקרי המוזיקה, עם ציון 70/100 במדד מטקריטיק[19].
סטיבן תומאס ארלוויין, מבקר "AllMusic", כתב על השינוי שחל בג'ון מאז "Songs from the West Coast": ”"Peachtree Road" מוכיח שהוא חזר ליצור אלבומים טובים, רציניים, המתרכזים בשירים, לא בלהיטים”. ארלוויין הסביר שהאלבום דורש האזנות חוזרות, תוך ש”כל שיר נשמע חזק, טוב יותר עם כל השמעה”. עוד כתב שהמוזיקה היא בהחלט פופ עכשווי למבוגרים, אבל לא מהסוג הקליל שמתאים לתחנות הרדיו שמשדרות את הסוג המקובל יותר כיום בסוגה הזאת. עוד כתב שהמוזיקה "עשירה" עם "גווני קאנטרי". ארלוויין כתב שהשירים אומנם אינם מגיעים לסטנדרטים של שירי הדגל של ג'ון, אך אין באלבום שיר גרוע, ובסיכומו של דבר הוא ”אלבום איתן ומספק”.
”הצוות ג'ון־טופין עדיין במשחק”, קבע מבקר "לוס אנג'לס טיימס" רוברט הילברן (אנ')[21].
דייוויד בראוני, מבקר "אנטרטיינמנט ויקלי", כתב בסרקזם מסוים על תוכן "משחת ההרגעה" של מילות הבלדות, שרבות מהן עוסקות ב"שביעות רצון, גמילה, ומציאת אהבה מחדש". עם זאת שיבח את המוזיקה, שעליה כתב: ”כישרונו של ג'ון לשירים קולעים שמעוצבים במיומנות ובתחכום נותר ללא פגע”. עם זאת, בראוני ציין שלצד הבלדות יש כמה ניסיונות לשירי רוק, שאותם ביקר כ”מאולפים ומלאכותיים”.
דייוויד ויילד מ"רולינג סטון" כתב שזהו ”אלבומו החשוף והחזק מזה שנים”.
במגזין "PopMatters" תיארו את האלבום כ"מהנה" ואת המוזיקה כ"מוזיקת קאנטרי עכשווית למבוגרים". במגזין ביקרו מעט את ההפקה של ג'ון. כן טענו שהאלבום מבוצע כיצירה של "פועל טוב לגמרי", אך הוא כולל גם "הבזקים של השראה אמיתית". מבחינת אווירה, נכתב שעל אף כמה רגעים קודרים, לרוב האלבום קצבי. יש בו בלדות סכריניות בנוסח "מלך האריות", אבל לכולם יש פזמונים חוזרים ש"גורמים להרגשה טובה". במגזין ציינו במיוחד את השיר המסיים, "I Can’t Keep This From You", שאותו תיארו כ"פופ גוספל קרוב למושלם".
עוד נכתב שם שהמיקס שם דגש על הגיטרה של ג'ונסטון על חשבון הפסנתר של ג'ון, אך הדבר מתאים לגוון הקאנטרי של האלבום. לדוגמה, "Turn the Lights Out When You Leave" הוא "הניסיון המוצלח ביותר של ג'ון בקאנטרי מודרני". לעומת זאת, במגזין ביקרו בחריפות שירים בודדים כמו "They Call Her the Cat", שאותו תיארו כ"אסון".
לסיכום הביקורת, קבעו שגם אם ג'ון "למעשה דבק בנוסחאות הכתיבה שלו בלי לאתגר אותנו, אז מה?", מכיוון ש”האלבום מאוד נעים, מלא שירים נחמדים מאוד, שדורשים כמה האזנות כדי להתרגל אליהם”.
רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מילות השירים נכתבו על ידי ברני טופין, המוזיקה לשירים הולחנה על ידי אלטון ג'ון.
| מס' | שם | משך |
|---|---|---|
| 1. | Weight of the World |
3:58 |
| 2. | Porch Swing in Tupelo |
4:38 |
| 3. | Answer in the Sky |
4:03 |
| 4. | Turn the Lights Out When You Leave |
5:02 |
| 5. | My Elusive Drug |
4:12 |
| 6. | They Call Her the Cat |
4:27 |
| 7. | Freaks in Love |
4:32 |
| 8. | All That I'm Allowed |
4:52 |
| 9. | I Stop and I Breathe |
3:39 |
| 10. | Too Many Tears |
4:14 |
| 11. | It's Getting Dark in Here |
3:50 |
| 12. | I Can't Keep This from You |
4:34 |
משך כולל: |
52:01 | |
תקליטור הוצאה מחודשת 2005, שירי בונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מתוך "בילי אליוט – המחזמר"
מילות השירים נכתבו על ידי לי הול (אנ'), המוזיקה לשירים הולחנה על ידי אלטון ג'ון.
| מס' | שם | משך |
|---|---|---|
| 13. | The Letter |
2:33 |
| 14. | Merry Christmas Maggie Thatcher |
3:38 |
| 15. | Electricity (אנ') |
3:29 |
משך כולל: |
61:41 | |
DVD הוצאה מחודשת 2005, שירי בונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מילות השירים נכתבו על ידי ברני טופין, המוזיקה לשירים הולחנה על ידי אלטון ג'ון.
| מס' | שם | משך |
|---|---|---|
| 1. | Weight of the World |
|
| 2. | Porch Swing in Tupelo |
|
| 3. | Answer in the Sky |
|
| 4. | Turn the Lights Out When You Leave |
|
| 5. | My Elusive Drug |
|
| 6. | They Call Her the Cat |
|
| 7. | Freaks in Love |
|
| 8. | All That I'm Allowed |
|
| 9. | I Can't Keep This from You |
|
משך כולל: |
61:4 | |
הערות
- שיר מס' 8, "All That I'm Allowed", נכתב "All That I'm Allowed (I'm Thankful)" במהדורת 2005 המורחבת.
- כל השירים ב־DVD הוקלטו בהופעה חיה שהתקיימה בנובמבר 2004 באולם טברנקל (אנ') שבאטלנטה.
משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלטון ג'ון – זמרה, פסנתר, זִמרת רקע (1, 3, 4, 6–8, 10, 12) פנדר רודס (10)
- גאי בבילון – תכנות, עיבודי תזמורת (1–5, 7–12), אורגן האמונד (9, 11, 12), פנדר רודס (6–9, 11)
- דייווי ג'ונסטון (אנ') – גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית (1–4, 7–9, 11, 12), דוברו (1, 2, 6, 10), זִמרת רקע (1, 5, 10), גיטרה בריטון (אנ'), גיטרת סלייד (3, 5, 10), גיטרת לזלי (אנ') (5), סיטאר (8), מנדולינה (10)
- ג'ון יורגנסון – (Pedal steel guitar) (4)
- בוב בירץ' (אנ') – גיטרה בס, זִמרת רקע (1, 5, 10)
- נייג'ל אולסון (אנ') – תופים, זִמרת רקע (1, 5, 10, 11)
- ג'ון מהון – כלי הקשה, זִמרת רקע (1, 5, 10), תכנות (9, 11)
- לארי קלימס – סקסופון בריטון (אנ') (6)
- וולטר פרזאידר (אנ') – סקסופון טנור (אנ')
- ג'יימס פנקו (אנ') – טרומבון (6), עיבודי כלי נשיפה (6)
- לי לוניין (אנ') – חצוצרה (6)
- מרטין טילמן – צ'לו חשמלי (אנ') (10)
תזמורת (שירים 1–5, 7–12)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סטיב ארודודי ומרטין טילמן – צ'לו
- רובין אולסון, סיימון אוסוול, בריאן דמברו, ויקי מישקולצי וג'ימבו רוס – ויולה
- צ'רלי בישאראט, אנדרה גרנאט (אנ'), ברוס דוקו, ג'ואל דרואין, ברוס דוקו, אריק הוסלר, פיליפ לוי, דמיטרי ליויאצ'י, ליסה סאטון, סיד פייג', מארק רובינסון ואנטולי רוזינסקי – כינור
מקהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ארלס בולוק (2, 7—9, 11, 12)
- טרנס דייוויס (2, 6—9, 11, 12)
- טוד האניקט (2, 6)
- אדם מקנייט (2, 6—9, 11, 12)
- רוזלינד מקנייט (2, 3, 6)
- ל'טניה שילדס (2, 3, 6)
- מ. דניס סימס (2, 3, 6)
- אלישה טרי (2, 3, 6)
- מארק פורד (6—9, 11, 12)
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלטון ג'ון – מפיק
- מאט סטיל – טכנאות קול, מיקס ב־(Right Track Recording) (ניו יורק)
- ג'ון הולמס, טום טאפלי, ג'וש "פרודו" מונרוי, ג'וש מקדונל, רוב סקיפוורת' וג'ייסון קרסון – עוזרי טכנאי קול
- בוב לודוויג (אנ') – מאסטרינג ב־Gateway Mastering (פורטלנד (מיין) שבמיין)
- דייל סטיכה וטוני סמית' – טכנאי קלידים
- ריק סלזאר – טכנאי גיטרה
- כריס סובצ'ק – טכנאי תופים
- סם טיילור-ווד – צילום
- intro – עיצוב
- קית' בראדלי, דרק מקילופ ופרנק פרסטלנד – ניהול עבור Twenty First Artist בע"מ
מיקומי שיא במצעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצעדים שבועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | ||
|---|---|---|
| מדינה | מצעד | מיקום שיא |
 אוסטריה
|
Ö3 אוסטריה טופ 40 | 27[25] |
 אוסטרליה
|
מצעד האלבומים האוסטרלי | 44[26] |
 איטליה
|
מצעד האלבומים האיטלקי | 25[27] |
 ארצות הברית
|
בילבורד 200 | 17[28] |
 בריטניה
|
מצעד האלבומים הבריטי | 21[29] |
 גרמניה
|
GfK – טופ 100 | 31[30] |
 דנמרק
|
היטליסטן | 12[31][32] |
 הולנד
|
מצעד 100 האלבומים ההולנדיים | 97[33] |
 נורווגיה
|
VG-lista | 16[34] |
 ניו זילנד
|
המצעד הניו זילנדי הרשמי | 34[35] |
 צרפת
|
SNEP | 63[36] |
 שוודיה
|
סוורייטופליסטן | 38[37] |
 שווייץ
|
המצעד השווייצרי | 11[38] |
נתוני מכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מדינה | הסמכה | יחידות מאושרות / מכירות |
|---|---|---|
| ארצות הברית (RIAA)[39] | זהב | 500,000^ |
| בריטניה (BPI)[40] | זהב | 100,000^ |
| ^אומדן היחידות המופצות מבוסס על הסמכת האלבום בלבד *אומדן המכירות מבוסס על הסמכת האלבום בלבד | ||
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידע על האלבום Peachtree Road באתר MusicBrainz
מידע על האלבום Peachtree Road באתר AllMusic
האלבום Peachtree Road באתר Discogs
האלבום Peachtree Road באתר ספוטיפיי
.svg){kind=logo}
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תרגום "פיצ'טרי": עץ אפרסק, תוך שהמילים מחוברות: "עץאפרסק".
- ^ בעבר הפיק ג'ון במשותף עם קלייב פרנקס את "A Single Man", "21 at 33" וחלקים מ־"The Fox", ועם גרג פני את "Duets" ואת "Made in England".
- ^ הגיטריסט והמנהל המוזיקלי דייווי ג'ונסטון (אנ') החזיר את אולסון ללהקה בתחילה כזמר ליווי, תפקיד שאותו מילא כשישה חודשים. לאחר מכן, ג'ונסטון שוחח עם אלטון ג'ון במטרה לשכנעו לקבל את אולסון חזרה לתפקיד המתופף. ג'ון הסכים לנסות, ואולסון נשאר בתפקיד[7].
- ^ (The Delfonics).
- ^ (The Stylistics).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האלבום באתר של אלטון ג'ון (במידת הצורך יש ללחוץ על "CONTINUE TO SITE"), באתר eltonjohn.com, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Paul Sexton, Peachtree Road: Elton John’s Statement Of Survival, באתר udiscovermusic.com, 9 בנובמבר 2021, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ Rodney Ho, Elton John: a journey of his time in Atlanta through the AJC’s Peach Buzz column, באתר (The Atlanta Journal-Constitution), 3 בנובמבר 2019, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ Does Elton John Really Live In Buckhead?, באתר buckhead.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ Susan Cheever, Elton John’s High-Rise Condominium in Atlanta and Woodside English Estate, באתר (Architectural Digest), 10 בנובמבר 2016, בדיקה אחרונה ב־10 ביוני 2022
- ^ 1 2 סטיבן תומאס ארלוויין, ביקורת "AllMusic", באתר AllMusic, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ Andy Greene, Guitarist Davey Johnstone Looks Back on His Five-Decade Odyssey With Elton John, באתר רולינג סטון, 7 בספטמבר 2018, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ מהדורת 2005 (Notes), באתר Discogs, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ Paul Peachey, Elton John producer died drink-driving, באתר האינדפנדנט, 8 בנובמבר 2002, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ 1 2 3 היסטוריית ג'ון בחברת המצעדים הרשמית (אלבומים וסינגלים), באתר חברת המצעדים הרשמית, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ מהדורת 2005 – מהדורות מורחבות, באתר Discogs, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ ליסט מופע ההשקה באולם טברנקל באטלנטה, באתר setlist.fm, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ Dolly Parton, Elton John To Duet, באתר cbsnews.com, 1 בנובמבר 2005, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ 1 2 3 היסטוריית אלטון ג'ון במצעדי בילבורד (יש לבחור "Adult Contemporary"), באתר בילבורד, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ Gary Trust, Elton John Notches Record-Extending 40th Adult Contemporary Top 10 With Dua Lipa Collab ‘Cold Heart’, באתר בילבורד, 20 בספטמבר 2021, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ הקליפ ל־"Answer in the Sky" (בפרטי הקליפ), באתר יוטיוב, 1 בספטמבר 2010, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ הקליפ ל־"All That I'm Allowed" (בפרטי הקליפ), באתר יוטיוב, 28 בנובמבר 2020, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ הקליפ ל־"Turn the Lights Out When You Leave" (בפרטי הקליפ), באתר יוטיוב, 9 בדצמבר 2016, בדיקה אחרונה ב־6 ביוני 2022
- ^ 1 2 ציון האלבום במטקריטיק, באתר Metacritic, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ David Browne, ביקורת EW, באתר אנטרטיינמנט ויקלי, 12 בנובמבר 2004, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ 1 2 Robert Hilburn, ביקורת "לוס אנג'לס טיימס" Destiny's glass only half full, באתר לוס אנג'לס טיימס, 14 בנובמבר 2004, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ David Wild, ביקורת "רולינג סטון" בתוך "Elton John: Sir Bitch Is Back", באתר רולינג סטון, 25 בנובמבר 2004, בדיקה אחרונה ב־30 במאי 2022
- ^ Betty Clarke, ביקורת "הגרדיאן", באתר הגרדיאן, 4 בנובמבר 2004, בדיקה אחרונה ב־31 במאי 2022
- ^ ביקורת "PopMatters", באתר PopMatters, 1 בדצמבר 2004, בדיקה אחרונה ב־30 במאי 2022
- ^ המצעד האוסטרי, באתר austriancharts.at, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד האוסטרלי, באתר australian-charts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד האיטלקי , באתר italiancharts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ היסטוריית אלטון ג'ון במצעדי בילבורד (יש לבחור "Billboard 200"), באתר בילבורד, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ מצעד האלבומים הבריטי, באתר חברת המצעדים הרשמית, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד הגרמני, באתר offiziellecharts.de, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד הדני, באתר danishcharts.dk, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ Album Top 40 Uge 48 2004 ,Hitlisten.NU, באתר hitlisten.nu, 2004, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד ההולנדי, באתר dutchcharts.nl, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד הנורווגי, באתר norwegiancharts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד הניו זילנדי, באתר charts.nz, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד הצרפתי, באתר lescharts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד השוודי, באתר swedishcharts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ המצעד השווייצרי, באתר swisscharts.com, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
- ^ הסמכה בארצות הברית (זהב), באתר RIAA, בדיקה אחרונה ב־29 במאי 2022
- ^ הסמכה בבריטניה (זהב), באתר BPI, בדיקה אחרונה ב־3 ביוני 2022
בקרת זהויות  |
|
|---|