STS-49

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
STS-49
טלאי משימה
Sts-49-patch.png
נתוני משימה
מעבורת אנדוור
כן שיגור 39B
שיגור 7 במאי 1992
נחיתה 16 במאי 1992
משך המשימה 8 ימים, 21 שעות, 17 דקות
נתוני חללית
מסת החללית 91,214 ק"ג עריכת הנתון בוויקינתונים
נתוני מסלול
מספר הקפות 141
אפהליון 341 ק"מ (כדור הארץ) עריכת הנתון בוויקינתונים
פריהליון 268 ק"מ (כדור הארץ) עריכת הנתון בוויקינתונים
זמן הקפה 90.6 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה מסלול 361 ק"מ
נטיית מסלול 28.35 מעלות
אורך מסע 5,948,166 ק"מ
צוות
STS-49 crew.jpg
משימות קשורות
משימה קודמת
STS-45 STS-45
משימה הבאה
STS-50 STS-50
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

STS-49 הייתה המשימה הראשונה של האנדוור וה־47 בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א. היא שוגרה ב־7 במאי 1992 ונמשכה קרוב לתשעה ימים.

מטרת המשימה הייתה להחזיר לפעילות לוויין תקשורת אזרחי מדגם אינטלסאט 6 (Intelsat VI), ששיגורו נכשל, ומאז הוא הקיף את כדור הארץ במסלול לא יציב. מטרה משנית הייתה לנסות שיטות להרכבת תחנת חלל, כהכנה לקראת בניית תחנת החלל הבינלאומית.

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מפקד: דניאל סי. ברנדנסטיין
  • טייס: קווין פ' צ'ילטון
  • מומחה משימה: פייר ג' תואיט
  • מומחית משימה: קתרין תורנטון
  • מומחה משימה: ריצ'רד ג' הייב
  • מומחה משימה: תומאס ד' אקרס
  • מומחה משימה: ברוס א' מלניק

נתוני משימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיגור תוכנן במקור ל־4 במאי, אך נדחה משום שבשבעה במאי אפשר היה לשגר בשעה מוקדמת יותר, ובכך לקבל תנאי תאורה טובים יותר לצורך צילום המעבורת בזמן השיגור. לאחר עיכוב של 34 דקות עקב תנאי מזג אוויר לקויים באתר המיועד לנחיתת חירום מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי[1], המעבורת שוגרה בשעה 19:40.

זו הייתה המשימה הראשונה בה שלושה אסטרונאוטים ביצעו הליכת חלל במקביל. במשימה זו גם נקבע שיא של הליכת החלל הארוכה ביותר בהיסטוריה והשנייה באורכה בהיסטוריה עד לאותו זמן.

בנוסף לשתי משימות אלו, נשאה המעבורת שלושה ניסויים: ניסוי גידול גבישי חלבון מסחרי, מדמה נוצה על־סגול, ומחקר של התחנה האופטית של מאווי של חיל האוויר.

יום טיסה ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיגור מוצלח, הגיעה המעבורת למסלול. במקביל, החברה המפעילה את הלוויין השתמשה במנועיו כדי להנמיך אותו אל מסלול המעבורת, ולהאט את מהירות הסיבסוב שלו כדי שניתן יהיה לתפוס אותו.

יום טיסה רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבורת והלוויין נפגשו. בשעה 15:33 האסטרונאוטים תואיט והייב יצאו מן המעבורת כדי לתפוס את הלוויין, שקוטרו 3.65 מטרים ואורכו 5.33 מטרים. תואיט התקרב אל הלוויין בעזרת הזרוע הרובוטית של המעבורת, אך לא הצליח להצמיד אליו קורת אחיזה, שתוכננה במיוחד למשימה זו, כדי שניתן יהיה ללכוד אותו. בניסיון הראשון הקורה לא ננעלה במקומה. בניסיון השני הלוויין החל להתנודד, ובכך נמנעו ניסיונות לכידה נוספים באותו יום.

לאחר שחזרו אל המעבורת, דנו אנשי הצוות עם צוות הקרקע בבעיות בהן נתקלו, בעזרת צילומי וידאו שצילמו במהלך הליכת החלל. נראה היה שהלוויין רגיש מאוד לתנודות, ויוצא משליטה בקלות.

יום טיסה חמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שתוכננה רק הליכת חלל אחת לצורך תיקון הלוויין במשימה זו, יצאו שוב תואיט והייב אל הלוויין בניסיון נוסף ללוכדו. למרות מספר ניסיונות, עדיין לא הצליח תואיט להצמיד את הקורה למקומה כהלכה. תנועת הקורה הייתה מוגבלת, ולא יכלה להתמודד עם הלוויין המסתובב.

לאחר קרוב לתשע שעות בחלל, חזרו האסטרונאוטים אל המעבורת. צוות הקרקע ביקש מהם לבדוק אם ניתן להכניס שלושה אסטרונאוטים בחליפות חלל אל מנעל האוויר, למקרה שיהיה צורך להוציא שלושה אסטרונאוטים ביחד. הדבר התברר כאפשרי.

יום טיסה שישי ושביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד האסטרונאוטים מקבלים יום חופש, בדק צוות הקרקע במהלך היום השישי את האפשרות ללכוד את הלוויין בידיים. אסטרונאוטים ניסו לבצע זאת בבריכת ההדמיה שבמרכז החלל ג'ונסון עם דגם של הלוויין, כדי שניתן יהיה לספק הוראות מדויקות לצוות שבמעבורת.

ביום השביעי יצאו תואיט, הייב וטום אקרס אל מחוץ למעבורת. הם הרכיבו בתא המטען של המעבורת גשר שתוכנן לשמש לניסוי הבנייה של התחנה, כדי שניתן יהיה לעמוד עליו בעודם אוחזים בלוויין. הייב נעמד על השוליים השמאליים של תא המטען, אקרס על הגשר ותואיט על הזרוע הרובוטית, כך שהשלושה עמדו במעין מעגל בקוטר הלוויין, כל 120 מעלות. במצב זה, קירב מפקד המעבורת, ברנדנסטיין, את המעבורת אל הלוויין, עד ששלושת האסטרונאוטים יכלו להיאחז בו ולהאט את סיבובו, עד שנעצר. הייב ואקרס המשיכו להחזיק בו, בעוד תואיט שם את זרוע האחיזה במקומה ועליה את מנוע ההאצה החדש, בעודו עומד על הזרוע הרובוטית. לאחר ההרכבה המוצלחת, פירקו האסטרונאוטים את המבנה בתא המטען והחזירו אותו למקומו, וחזרו אל תוך המעבורת.

האסטרונאוטים קבעו שיא חדש להליכת חלל - שמונה שעות ו-29 דקות, שעה יותר מהליכת החלל הארוכה ביותר של תוכנית אפולו. שיא זה נשבר במהלך משימה STS-102, בה בוצעה הליכת חלל במשך שמונה שעות ו־56 דקות.

יום טיסה שמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמעבורת התרחקה מן הלוויין, הופעל המנוע שהוצמד לו, והוא הגיע אל מיקומו המיועד, במסלול גאוסטציונרי בגובה 37,819 מטרים מעל קו המשווה, בקו אורך 24.5 מעלות מערב, בזמן כדי לשדר את אולימפיאדת ברצלונה של 1992.

בנוסף, ביצעו קתרין תורנטון וטום אקרס הליכת חלל אחת מתוך שתיים שתוכננו לניסוי בניית התחנה, במשך שבע שעות ו־45 דקות. זו הליכת החלל השנייה באורכה בהיסטוריה עד אז, אחרי ההליכה הארוכה ביותר שבוצעה ביום הקודם. ההליכה השנייה בוטלה עקב התארכות הטיפול בלוויין.

יום טיסה תשיעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבורת נחתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה. זו הייתה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במצנח בלימה בעת נחיתת מעבורת.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא STS-49 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקרה של תקלה חמורה, כמו כשל של שניים מתוך שלושת המנועים הראשיים, או דליפת אוויר מתוך תא הנוסעים, יש באפשרות המעבורת לבטל את ההגעה למסלול, ולנחות באחד משני אתרי נחיתה, בספרד או במרוקו.
  2. ^ STS-49, באתר Encyclopedia Astronautica