אחריות פיקודית

אחריות פיקודית היא דוקטרינה משפטית מתחום דיני מלחמה העוסקת באחריות העומד במעלה היררכיה צבאית למעשי או מחדלי הכפופים לו, בעת בירור משפטי של פשעי מלחמה. הדוקטרינה קובעת כי מפקד, אשר ער לעובדה שפקודיו מפרים זכויות אדם, או מבצעים פשעי מלחמה, ישא באחריות פלילית למעשי פקודיו אם אינו נוקט באמצעים למנוע את המעשים. תורת האחריות הפיקודית נוסדה באמנת האג משנת 1907 ויושמה לראשונה בשנת 1921, בבית המשפט העליון בגרמניה, במשפטו של אמיל מילר שעמד לדין במסגרת משפט פשעי המלחמה בלייפציג.

בשנת 1945, בעת משפטו מעורר המחלוקת של הגנרל היפני טומויוקי ימאשיטה, שבה ונקבעה אחריות פיקודית לפשעי מלחמה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אשר כונתה "אמת המידה של ימאשיטה". ימאשיטה הואשם בכך שכשל בחובותיו כמפקד, באופן לא חוקי, כאשר לא שלט על פעולות חיילים תחת פיקודו והתיר להם לבצע פשעי מלחמה.

בשנת 1971 נקבע תקדים משפטי בולט נוסף בנושא אחריות פיקודית בעת משפטו של ארנסט מדינה, קפטן בחיל הרגלים של צבא ארצות הברית, אשר הועמד לדין בעוון ביצוע פשעי מלחמה בעת שפיקד על פלוגה שהייתה מעורבת בטבח מי ליי במהלך מלחמת וייטנאם בשנת 1968.

מקור התפיסה

פיתוח הרעיון

הגנבאך עומד לדין

בספרו אמנות המלחמה, אשר נכתב במאה ה-6 לפנה"ס, קובע סון דזה כי זוהי חובתו של המפקד להבטיח כי פקודיו מתנהגים כבני תרבות בעת סכסוך מזוין. בשנת 1439 ציווה שארל השביעי, מלך צרפת ”כי כל קפטן או לוטננט יהיה אחראי לחריגות, מעשים רעים ועבירות שיבוצעו על ידי חיילי יחידתו, וברגע שהוא מקבל תלונה כי נעשו חריגות, עליו להביא את העבריין לדין כך שיוענש בדרך המצופה ממשרתו, בהתאם להוראות אלה. אם כשל מעשות כן או ניסה לחפות על החריגה, או התמהמה בנקיטת פעולה, או אם בגלל רשלנותו, או סיבה אחרת, העבריין נמלט מחקירה או עונש, הקצין יהיה אחראי לעבירה כאילו ביצע אותה בעצמו וייענש באותה דרך שבה היה נענש העבריין.”

משפטו של פטר פון הגנבאך בפני בית דין מיוחד של האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1474 היה הפעם הראשונה בה הוכרו באופן "בינלאומי" חובות מפקדים לנהוג באופן חוקי. הגנבאך עמד לדין על פשעים שביצע בעת כיבוש ברייזך, נמצא אשם בפשעי מלחמה והוצא להורג בכריתת ראשו. הוא הורשע בפשעים אשר נמצא כי, כאביר, היה חייב למנוע. הגנבאך טען להגנתו כי רק מילא אחר פקודות שקיבל משארל הראשון, דוכס בורגונדיה, אשר בידיו נתנה האימפריה הרומית הקדושה את ברייזך. אף שבמשפט לא נעשה שימוש מפורש בדוקטרינת האחריות הפיקודית, נראה שזהו המשפט הראשון שהיה מבוסס על עיקרון זה.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית התפתחה תפיסת האחריות הפיקודית, כפי שניתן לראות בקוד ליבר (Lieber Code), הוראות החתומות בידי אברהם לינקולן המורות לכוחות האיחוד כיצד עליהם להתנהג בעת מלחמה. בקוד הוטלה אחריות פלילית על מפקדים אם נתנו פקודה, או עודדו חיילים, לפצוע או להרוג חיילי אויב חסרי ישע.

פרק 4 לאמנת האג משנת 1907 היה הניסיון הראשון לנסח בחוק את עקרון האחריות הפיקודית ברמה הבינלאומית. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הוועדה על אחריות יוזמי המלחמה ועל אכיפת עונשים, אשר קמה מטעם מדינות ההסכמה, המליצה על הקמת בית דין בינלאומי אשר ישפוט יחידים על שפקדו, או שעמדו מנגד אף על פי שהיה בכוחם למנוע הפרות של החוקים או מנהגי מלחמה.

אחריות פיקודית במחדל

הרעיון ולפיו מפקד נושא באחריות פלילית למעשי פיקודיו פותח לראשונה בצורה ברורה בפסק דין ימאשיטה: בו נקבעה אחריות המפקד לפשעים שביצעו פקודיו לאחר שבמחדלו לא מנע או העניש על מעשים אלה (להבדיל מפשעים שבוצעו על פי פקודות). במשפט ימאשיטה לראשונה עמד לדין קצין שנאשם אך ורק בכך שהיה אחראי למחדל. בשנים 1944–1945, בעת שהיה מפקד הארמייה היפנית ה-14, שתפקידה היה להגן על הפיליפינים, חלק מחייליו ביצעו מעשי זוועה באלפי מקומיים. כמפקד הכוח, ימאשיטה הואשם בכך שבאופן לא חוקי התעלם וכשל מלמלא את חובותיו כמפקד כדי לשלוט על מעשים של פקודיו ובכך התיר להם לבצע פשעי מלחמה.".

בכך שמצא את גנרל ימאשיטה אשם בפשעים שיוחסו לו, בית הדין אימץ אמת מידה חדשה, כשהוא קובע כי "מקום שבו "מעשי נקם נפוצים ולא ננקט ניסיון יעיל מצידו של מפקד לגלות ולשלוט על מעשים פליליים, מפקד כזה עלול להימצא אחראי, ואף לשאת באחריות פלילית.". אולם נוסח מעורפל זה של הטלת האחריות הניב ויכוח מתמשך על מידת הידיעה שצריך לייחס למפקד כדי לבסס אחריות פיקודית. על פסק הדין בעניינו של ימאשיטה הוגש ערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית, וזה אישר את החלטת הערכאה הנמוכה. ימאשיטה נידון למוות והוצא להורג על אחריותו הפיקודית. התקדים שנוצר בעניין ימאשיטה הנחה בתי משפט אחרים אשר מצאו כי די בידיעת המפקד על מעשים לא חוקיים כדי להטיל עליו אחריות פיקודית פלילית.

במשפט הפיקוד העליון, שהיה חלק ממשפטי נירנברג הנוספים, בית הדין הצבאי קבע כי כדי למצוא מפקד אחראי לפעולות פקודיו "חייבת להיות התרשלות אישית. זו עשויה להתרחש מקום שבו ניתן לאתר קשר ישיר של הפעולה למפקד, או מקום שבו כישלונו לפקח באופן נאות על פקודיו מבסס רשלנות פלילית מצד המפקד, המבוססת על התעלמות לא מוסרית ממעשי פקודיו העולה כדי שיתוף פעולה.". במשפט בני הערובה נראה שבית הדין הצבאי האמריקאי הגביל את האחריות הפיקודית מכלל המצבים שבהם על המפקד מוטלת חובה לדעת, למצבים שבהם יש בידו מידע כלשהו ביחס למעשים לא חוקיים של פקודיו.

לאחר מלחמת העולם השנייה הורחבו ממדי האחריות הפיקודית בהטלת אחריות על מפקדים מקום שבו כשלו מלמנוע ביצוע מעשי פשע של פקודיהם. מקרים אלה הובילו למסקנה כי להוכחת קיומה של מחשבה פלילית אצל המפקד אין צורך בידיעה של ממש באשר למעשי פקודיו, ודי בידיעה בדרגה פחותה.

קודיפיקציה

האמנה הבינלאומית הראשונה אשר שילבה את רעיון האחריות הפיקודית במערכת כללים ברורה הייתה פרוטוקול נוסף 1 משנת 1977 לאמנות ז'נבה משנת 1949. סעיף 86(2) לפרוטוקול קובע:

העובדה שהפרה של האמנות או של פרוטוקול זה בוצעה על ידי פקוד אינה פותרת את מפקדיו מ... אחריות... אם הם ידעו, או היה להם מידע שממנו היו צריכים להסיק בנסיבות של אותה עת, כי הוא ביצע או עמד לבצע הפרה שכזו ואם לא נקטו בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותם כדי למנוע או למזער את ההפרה.

סעיף 87 לפרוטוקול מחייב את המפקד "למנוע, ומקום שבו הכרחי, לדכא ולדווח לרשויות המוסמכות" על כל הפרה של האמנה והפרוטוקול.

סעיף 86(2) הוא הכלל החוקי הראשון המתמודד ישירות עם שאלת הידע של המחזיק באחריות פיקודית.

הגדרת פיקוד

המונח "פיקוד", ככל שהוא מתייחס לאחריות פיקודית, עשוי להיות מוגדר בשתי דרכים:

• פיקוד דה יורה (חוקית) יכול שיהיה פיקוד צבאי, או פיקוד אזרחי. המרכיב החשוב בהגדרה זו אינו דרגת הפיקוד אלא מצב הכפיפות לפיקוד. ניתן לזהות ארבעה מבנים שונים לפיקוד מסוג זה:

1. פיקוד שבהכתבת מדיניות: ראש מדינה, נושאי משרה שלטונית בכירה, מלכים
2. פיקוד אסטרטגי: מועצת מלחמה, המטה הכללי של צבא
3. פיקוד מבצעי: הנהגה צבאית
4. פיקוד טקטי: פיקוד ישיר על הכוח הלוחם

בפסיקה בתחום המשפט הבינלאומי התפתחו שני סוגים מיוחדים של "מפקדים דה יורה".

1. מפקדי מחנות שבויים: בעניינו של זלטקו אלקסובסקי קבע בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר כי מפקדי מחנות שבויים אחראים לרווחתם של כל השבויים במחנה וליחסי כפיפות אין רלוונטיות לביסוס אחריות פיקודית.
2. מפקדים מינהליים: במשפט בני הערובה ומשפט הפיקוד העליון נקבע כי ככל שהדבר נוגע לסמכות השלטונית העליונה בשטחים כבושים, כך למשל מושל צבאי, יחסי הכפיפות אינם רלוונטיים וכי הסמכות השלטונית בשטח כבוש נושאת באחריות לרווחתה של האוכלוסייה בטריטוריה שבשליטתה.

• פיקוד דה פקטו (למעשה) הוא השולט בפועל, להבדיל מזה הנושא את הדרגה הרשמית. פיקוד דה פקטו חייב ביחסי מפקד-פקוד ולביסוסו דרושים המאפיינים הבאים:

1. היכולת לקבוע פקודות
2. היכולת להשפיע: השפעה הוכרה כמקור סמכות במשפט השגרירים במשפטי נירנברג הנוספים לאחר מלחמת העולם השנייה.
3. ראיות הנובעות מחלוקת משימות: בעניינו של פושע המלחמה דרגן ניקוליץ (Dragan Nikolić) קבע בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר מבחן ולפיו ניתן להסיק על מעמד מפקד מתוך ניתוח חלוקת המשימות ביחידה. מבחן משפטי זה מכונה בשם "מבחן ניקוליץ"

אחריות פיקודית בצה"ל

לטענת החוקרת גולדמן-שלום המונח "אחריות מפקדים" אינו קיים בצה"ל, הוא אינו מצוין במילון למונחי צה"ל, ואין כל תפיסה ברורה של האחריות המצופה ממפקדי צה"ל להתנהגות של פקודיהם. זאת להבדיל מן האחריות האישית החלה על כל חייל בצה"ל למעשיו, כמנוסח ברוח צה"ל: ”אחריות - החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.” לדעת החוקר גבריאל סיבוני העדר האחריות הפיקודית בצה"ל הוא תוצאה של "תהליך טשטוש מתמשך של הסמכות האישית של המפקד על ידי שיח השם במרכזו את הארגון או המפקדה ולא את העומד בראשה."

ראו גם

• משפטי נירנברג
• משפטי נירנברג הנוספים
• בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה
• בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר
• בית הדין הפלילי הבינלאומי
• ש"ג

קישורים חיצוניים

• זה התחיל בשק סוכר, באתר גלובס, 28 באוגוסט 2002