בית הדין הפלילי הבינלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המדינות החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי, בירוק. המדינות שחתמו על הצטרפות וזו עדיין לא אושררה, בכתום.
בניין בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג

בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל בהאגאנגלית: International Criminal Court) הוא בית משפט בינלאומי היושב בעיר האג, הולנד ופועל, החל משנת 2002, מתוקף אמנת רומא.

בית הדין הפלילי הבינלאומי הפלילי עוסק באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות[1]. (זאת להבדיל מבית הדין הבינלאומי האחר בעיר האג, בית הדין הבינלאומי לצדק, שהוקם ב־1946 ועוסק בבוררות בסכסוכים בין מדינות ובבקשות לחוות דעת מייעצות המופנות אליו מגורמי האו"ם, ובין השאר נתן חוות דעת מייעצת בסוגיית גדר ההפרדה). בית הדין הפלילי בינלאומי קונה סמכות לדון בעבירות בתנאי שהן עומדות בשלושה תנאים מצטברים: הן מצויות בסמכותו העניינית, הן בוצעו לאחר 1 ביולי 2002 - זמן הקמתו, ומתקיימת לגביהן לפחות אחת מחלופות הזיקה הבאות:

  • העבירות בוצעו בשטח של אחת מהמדינות החברות בבית-הדין
  • העבירות בוצעו על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית-הדין
  • מדינה שאינה חברה בבית-הדין הסכימה אד הוק לשיפוטו
  • מועצת הביטחון הפנתה את העניין לבית-הדין

פאטו בנסודה, משפטנית מגמביה, מכהנת כתובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי מאז יולי 2012.[2]

בעשר השנים הראשונות לפעולתו פתח בית הדין בהליכים נגד 30 נאשמים, כולם ממדינות אפריקה. משפט יחיד הסתיים בהרשעה, שעליה הוגש ערעור: משפטו של תומאס לובנגה שהורשע בחטיפת ילדים והפיכתם לחיילים בארגון המורדים איחוד הפטריוטים הקונגולזים ונגזרו עליו 14 שנות מאסר. משפט אחר הסתיים בזיכוי, ארבעה משפטים אחרים נמצאים בשלבי דיון, ובכמה מקרים נוספים בוטלו ההאשמות בשלב מוקדם. מרבית הנתבעים לא הובאו בפני בית הדין: חלקם נמלטו, חלקם מתו (בהם מועמר קדאפי) וחלקם מצויים בידי רשויות החוק במדינות שונות, וטרם הוסגרו לידי בית הדין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת בית דין בינלאומי לצורך העמדתם מנהיגים פוליטיים הנאשמים בפשעים בינלאומיים לדין הוצעה לראשונה כחלק מוועידת השלום בפריז (במסגרת ועדת האחריויות) בשנת 1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה . הנושא נדון שוב בוועידה שהתקיימה בז'נבה בחסות חבר הלאומים בשנת 1937, שבדומה לוועידה הראשונה, קבעה כי יש לייסד בית משפט בינלאומי קבוע כדי לנסות למגר פעולות טרור בינלאומי. האמנה נחתמה על ידי 13 מדינות, אך איש לא אישר אותה והיא מעולם לא נכנסה לתוקף.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו בעלות הברית שני בתי דין אד-הוק כדי להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הציר שהואשמו בפשעי מלחמה. בית הדין הצבאי הבינלאומי, שישב בנירנברג, העמיד לדין את מנהיגי גרמניה, בעוד שבית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק בטוקיו היה אחראי על מנהיגי יפן. ב-1948 הכירה לראשונה העצרת הכללית של האו"ם בצורך בבית משפט בינלאומי קבוע להתמודדות עם זוועות מלחמת העולם השנייה. [3] לבקשת האסיפה הכללית גובשה ועדת החוק הבין-לאומית (ILC) בשני חוקים בתחילת שנות החמישים, אך אלה נגנזו במהלך המלחמה הקרה, דבר שהפך את הקמתו של בית משפט פלילי בינלאומי לא מציאותי מבחינה פוליטית. [4]

בנימין ב. פרנץ, חוקר פשעי המלחמה הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, והתובע הראשי מטעם צבא ארצות הברית במשפט איינזצגרופן, הפך להיות תומך נמרץ בהקמת שלטון חוק בינלאומי ובית משפט פלילי בינלאומי. בספרו הראשון שפורסם ב-1975, תחת הכותרת "הגדרת תוקפנות בינלאומית: החיפוש אחר שלום עולמי" (Defining International Aggression: The Search for World Peace), הוא דגל בהקמת בית משפט כזה. [5] תומך נוסף היה רוברט קורט ווצל, שערך בשיתוף ספר בשם "לקראת בית משפט פלילי הבינלאומי אפשרי" (Toward a Feasible International Criminal Court) ב-1970 וייסד את הקרן להקמת בית דין פלילי בינלאומי ב-1971.

ביוני 1989, ראש ממשלת טרינידד וטובגו, רובינסון, חידש את הרעיון של בית משפט פלילי בינלאומי קבוע עם הצעתו להקמת בית משפט כדי להתמודד עם סחר בסמים בלתי חוקי . [4] [6] בעקבות הצעת טרינידד וטובגו, רתמה מליאה העצרת הכללית את ה-ILC לנסח חוק לבית משפט קבוע פעם נוספת. [7] בעוד הטיוטה מתגבשת, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה שני בתי דין אד הוק בתחילת 1990. בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בשנת 1993 בתגובה לזוועות בקנה מידה גדול שבוצעו על ידי כוחות מזוינים במהלך מלחמת יוגוסלביה, ובית הדין הפלילי הבינלאומי של רואנדה הוקם בשנת 1994 בעקבות רצח העם ברואנדה. הקמת בתי דין אלה הדגישה אף יותר את הצורך בבית משפט פלילי בינלאומי קבוע. [8]

ב -1994 הציג ה- ILC את הצעת החוק הסופית לבית דין הפלילי בינלאומי בפני העצרת הכללית והמליץ על כינוס ועידה שתדון באמנה שתהיה לחוק בעבור בית המשפט. [9] לבחינת סוגיות מפתח מהותיות בטיוטת החוק, הקימה האסיפה הכללית ועדת אד הוק להקמת בית דין פלילי בינלאומי, שנועדה פעמיים בשנת 1995. לאחר בחינת דו"ח הוועדה, הקימה האסיפה הכללית את הוועדה המכינה להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי לכתיבת טיוטה מגובשת. בשנים 1996-1998 התקיימו שישה כנסים של הוועדה המכינה במטה האו"ם בניו יורק, במהלכם ארגונים לא ממשלתיים נתנו משוב והשתתפו בפגישות תחת ארגון הגג של הקואליציה לבית הדין הפלילי הבינלאומי (CICC). בינואר 1998 התכנסו הלשכה ומרכזי הוועדה המכינה לאסיפה בזוטפן בהולנד, כדי לארגן מחדש ולאחד את טיוטות הכנסים השונים לטיוטה אחת שלמה.

לבסוף יזמה העצרת הכללית ביוני 1998 כנס ברומא, במטרה לגבש באופן סופי את האמנה שתשמש כחוק לבית המשפט. ב-17 ביולי 1998, אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי התקבלה בהצבעה של 120 בעד, 7 מתנגשים, ו-21 מדינות נמנעות. שבע המדינות שהצביעו נגד האמנה היו סין, עיראק, ישראל, לוב, קטר, ארה"ב ותימן . [10] הצבעת הנגד של ישראל נבעה מהכללת "פעולה של העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" ברשימת פשעי המלחמה. [11]

לאחר 60 אשרורים נכנסה לתוקף חוקת רומא ב-1 ביולי 2002 ובית המשפט הפלילי הבינלאומי הוקם רשמית. [12] ההרכב הראשון של 18 שופטים נבחר על ידי מועצת המדינות החברות בפברואר 2003. הם הושבעו בבית המשפט הראשון של בית המשפט ב -11 במרץ 2003. [13]

בית המשפט הוציא את צווי המעצר הראשונים שלו ב-8 ביולי 2005, [14] והדיונים הראשונים התקיימו בשנת 2006. [15] בית המשפט הוציא את פסק הדין הראשון שלו בשנת 2012 כאשר קבע כי מנהיג המורדים הקונגולס תומאס לובנגה דיילו אשמה בפשעי מלחמה הקשורים בשימוש בילדים . [16]

בשנת 2010 המדינות החתומות על אמנת רומא ערכו כנס לראשונה כנס סקירה של אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי בקמפאלה, אוגנדה . בכנס אומצו שני תיקונים לחוקה. התיקון השני הגדיר את "פשע התוקפנות" ותיאר את ההליך שלפיו בית הדין הפלילי הבינלאומי יכול להעמיד לדין אינדיווידואלים. עם זאת, התנאים המתוארים בתיקון טרם התקיימו, ובית הדין הפלילי הבינלאומי עדיין אינו יכול להפעיל סמכות שיפוטית על פשעי תוקפנות.

באוקטובר 2016, לאחר טענות חוזרות ונשנות כי בית המשפט היה מוטה נגד מדינות אפריקה, בורונדי, דרום אפריקה וגמביה הודיעו על נסיגתן מחוקת רומא. [17] עם זאת, בעקבות הבחירות לנשיאות של גמביה מאוחר יותר באותה שנה, שהביאו את שלטונו הארוך של יחיא ג'אמעה לקצו, ביטלה גמביה את הודעת המשיכה שלה. [18] בית המשפט העליון של דרום אפריקה קבע בתחילת 2017 כי פרישתה של המדינה בלתי חוקתית, ולפיכך ממשלת דרום אפריקה הודיעה לאו"ם, במרץ 2017 כי גם היא מבטלת את החלטתה הקודמת לפרישה. [19]

מומחים מאמינים כי קניה, נמיביה ואוגנדה יחליטו לפרוש ובעקבותיהן מדינות אפריקאיות רבות. [17] [20]

ה-ICC הודיעה כי תפתח חקירה ראשונית על מוערבותה של ממשלת הפיליפינים באופי האלים של המלחמה בסמים במדינה. בעקבות כך הודיע נשיא המדינה רודריגו דוטרטה ב-14 במרץ 2018 כי המדינה תגיש בקשה לפרישתה מבית הדין הפלילי הבינלאומי. [21] הליך הפרישה הושלם ב-17 במרץ 2019. עם זאת, בית הדין הבהיר כי הוא שמר על סמכות שיפוטית על הפיליפינים בתקופה שבה הייתה המדינה חלק מחוקת רומא, מנובמבר 2011 ועד מארס 2019. [22]

מדינות חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמנת רומא נספח המאשר את הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי, עליו חתומות 124 מדינות, בהן כל מדינות אמריקה הדרומית, כמעט כל אירופה, רוב אוקיאניה וכמחצית מאפריקה.

31 מדינות חתמו אך לא אשררו את אמנת רומא. ביניהן ישראל, אשר חתמה על אמנת רומא בשנת 2000, ובעת חתימתה הצהירה כי "בהיותה תומכת פעילה ועקבית של הרעיון של בית דין פלילי בינלאומי, ושל מימושו באמצעות אמנת רומא, ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך — ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש. כאחת מהוגות הרעיון של בית משפט פלילי בינלאומי, ישראל, באמצעות עורכי הדין והמדינאים הבולטים שלה, השתתפה, מאז תחילת שנות החמישים, באופן פעיל ביצירתו של בית דין כזה. נציגיה, תרמו לכל שלבי ההכנה של אמנת רומא כשהם נושאים בליבם ובמוחם זיכרונות קולקטיביים, ולעיתים אישיים, של השואה — הפשע הנורא ביותר שאי פעם בוצע בהיסטוריה של בני האדם. הם עשו זאת בהתלהבות, בתחושות עמוקות של כנות ורצינות."[23]

על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, כל המדינות שחתמו על האמנה מחויבות לה אלא אם כן החריגו עצמן ממנה. ארבע מדינות הודיעו למזכ"ל האו"ם שאינן מתכוונות להיות צד להסכם: ארצות הברית, רוסיה, סודאן וישראל. מדינות אלה אינן כפופות לכללי בית הדין הפלילי הבינלאומי. כמו כן 41 מדינות שלא חתמו על אמנת רומא מלכתחילה אינן כפופות לכללי בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהבולטות בהן הם סין והודו.

אוקראינה לא חתמה על אמנת רומא, אך בשנת 2013 הודיעה כי היא מקבלת עליה את כללי בית הדין הפלילי הבינלאומי.

סמכות שיפוט וקבילוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת רומא דורשת את קיומם של מספר קריטריונים לפני שאדם יוכל לתבוע בבית המשפט. התקנון כולל שלושה דרישות שיפוט ושלוש דרישות קבילות. יש לעמוד בכל הקריטריונים כדי שהמשפט ימשיך. שלוש דרישות השיפוט הן: (1) נושא שיפוט (אילו מעשים הם פשעים), (2) סמכות שיפוטית טריטוריאלית או אישית (המקום בו בוצעו הפשעים או מיקום מבצעם), ו-(3) מועד השיפוט (מתי בוצעו הפשעים).

דרישות בנושא סמכות השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי השיפוט של בית המשפט קובעים מהם הפשעים שעליהם ניתן להעמיד לדין אנשים. אנשים יכולים רק לעמוד לדין על פשעים המפורטים בחוקה. הפשעים העיקריים רשומים בסעיף 5 של החוקה ומוגדרים בסעיפים בהמשך החוקה: רצח עם (מוגדר בסעיף 6), פשעים נגד האנושות (מוגדרים בסעיף 7), פשעי מלחמה (מוגדרים בסעיף 8) ופשעים של תוקפנות (מוגדר ב סעיף 8 bis ) (עדיין אינו בתחום השיפוט של בית המשפט, ראו להלן). [24] בנוסף, סעיף 70 מגדיר עבירות נגד מערכת החוק, המהווה קטגוריה חמישית של פשעים שעליהם אינדיווידואלים יכולים לעמוד לדין.

רצח עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 6 מגדיר את פשע רצח העם כ"מעשים הנעשים מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית או חלק ממנה ". [25] ישנם חמישה מעשים המהווים פשעי רצח עם לפי סעיף 6: [26]

  1. הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ;
  2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ;
  3. העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו;
  4. קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ;
  5. העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.

ההגדרה של פשעים אלה זהה לאלו הכלולים באמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (1948).

פשעים נגד האנושות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 7 מגדיר פשעים נגד האנושות כמעשים "שבוצעו במסגרת התקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית". [27] הסעיף מפרט 16 פשעים בודדים: [28]

  1. רצח
  2. השמדה
  3. שיעבוד
  4. גירוש או העברה בכפייה של האוכלוסייה
  5. מאסר או שלילה חמורה אחרת של חירות פיזית
  6. עינויים
  7. אונס
  8. עבדות מינית
  9. זנות כפויה
  10. הריון בכפייה
  11. עיקור כפוי
  12. אלימות מינית
  13. רדיפה
  14. היעלמות כפויה של אנשים
  15. אפרטהייד
  16. מעשים לא אנושיים אחרים

שיתופי פעולה בין בית הדין הפלילי למדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית מלחמת האזרחים בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך בלוב, כחלק מהאביב הערבי, היווה קרקע פורייה לשיתופי פעולה בינלאומיים מצד תומכי קדאפי ומתנגדיו כאחד. פעולות רבות בוצעו במסגרת זו בכלל ומשפטיות-דיפלומטיות בפרט. במאי 2011 הגיש תובע בית הדין בקשה לערכאת קדם-משפט להוצאת צווי מעצר לנשיא לוב מועמר קדאפי, לבנו סייף אל-אסלאם ולראש המודיעין הלובי בשל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם שבוצעו לאחר 15 פברואר 2011[29]. הצווים הוצאו זמן קצר לאחר מכן[30]. דווח כי המהירות שבה בקשת הצווים נעשתה משקפת את המטרה העיקרית והיא לייצר דה-לגיטימציה להתקפותיו של הנשיא הלובי על אוכלוסייה אזרחית שמתקוממת נגדו, ולמשוך עריקים מהממשלה והצבא לכוחות האופוזיציה[31] ואף לשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים. הצווים התקבלו בשבחים ושיתוף פעולה באכיפתם הובטח כמעט על ידי כל מדינות המערב[32] וחלק ממדינות אפריקה (בריטניה, דנמרק, אוסטרליה, גרמניה, קנדה, פורטוגל, ניגריה, לבנון, האיחוד האירופי, רוסיה וסין). האכיפה המדוברת עתידה הייתה להתבטא בסנקציות כלכליות, ניתוק קשרים דיפלומטיים עם ההנהגה בראשות קדאפי, שיתוף פעולה מודיעיני ותמיכה צבאית וכלכלית באופוזיציה. האיחוד האפריקאי, לעומת זאת, כינה את פעולה בית הדין הפלילי כ"מפלה", וקרא לחבריו להתעלם מהצווים. לאחר מכן עתר האיחוד האפריקאי למועצת הביטחון כדי להשהות את החקירה של בית הדין הפלילי[33].

בתחילה, נדמה היה שההליכים פרי מנגנון שיתופי הפעולה הבינלאומיים המוזכר לעיל, היוו פריצת דרך נכונה לפתירת הסכסוך. אולם, ככל שנמשכה הלחימה עלו קולות אחרים וניסיונות מקבילים למצוא אלטרנטיבות[34]. קולות אלה נבעו ממספר חששות עתידיים. לדוגמה, קדאפי הודיע שאין בכוונתו לכבד את הצווים ונציגיו כינו את בית הדין הפלילי "ארגון שנוצר בבירור כדי להעמיד לדין אנשים מהעולם השלישי". זאת ועוד, לתמיכת קדאפי הצטרפו מנהיגים נוספים מן העולם הערבי[35] בקריאות דומות. בנוסף, דיווחי עיתונות הגיבו על הסיכון הטמון ב"תביעה רגישה פוליטית במהלכו סכסוך מזוין" והביעו דאגה שהתביעה עלולה "לסבך את המאמצים לגרום לקדאפי להתפטר". לפיכך, כל אלו הובילו להעלאת האפשרות כי גירוש על ידי משא ומתן עשוי להיות יעיל יותר בעצירת הטבח כניסיון למצוא אלטרנטיבה למציאת פריצת דרך לפתירת הסכסוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 8
  2. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 16
  3. ^ United Nations Department of Public Information, December 2002. The International Criminal Court תבנית:Webarchive תבנית:Webarchive. Retrieved 5 December 2006.
  4. ^ 4.0 4.1 Dempsey, Gary T. (16 July 1998). "Reasonable Doubt: The Case Against the Proposed International Criminal Court" תבנית:Webarchive. Cato Institute. Retrieved 31 December 2006.
  5. ^ "Benjamin B Ferencz, Biography". 9 בינואר 2008. אורכב מ-המקור ב-9 January 2008. בדיקה אחרונה ב-1 במרץ 2011. 
  6. ^ International Criminal Court (20 June 2006). ""Election of Mr Arthur N.R. Robinson to the Board of Directors of the Victims Trust Fund"". אורכב מ-המקור ב-27 September 2007. בדיקה אחרונה ב-11 באפריל 2017. . Retrieved 3 May 2007.
  7. ^ "History of the ICC" תבנית:Webarchive. Retrieved 4 June 2012.
  8. ^ Coalition for the International Criminal Court. "History of the ICC" תבנית:Webarchive. Retrieved 31 December 2006.
  9. ^ "Draft Statute for an International Criminal Court, 1994" תבנית:Webarchive. Retrieved 4 June 2012.
  10. ^ Scharf, Michael P. (August 1998). "Results of the Rome Conference for an International Criminal Court" תבנית:Webarchive. American Society of International Law. Retrieved 4 December 2006.
  11. ^ [1] תבנית:Webarchive: "Israel has reluctantly cast a negative vote. It fails to comprehend why it has been considered necessary to insert into the list of the most heinous and grievous war crimes the action of transferring population into occupied territory. The exigencies of lack of time and intense political and public pressure have obliged the Conference to by-pass very basic sovereign prerogatives to which we are entitled in drafting international conventions, in favour of finishing the work and achieving a Statute on a come-what-may basis. We continue to hope that the Court will indeed serve the lofty objectives for the attainment of which it is being established."
  12. ^ Amnesty International (11 April 2002). "The International Criminal Court – A Historic Development in the Fight for Justice" תבנית:Webarchive תבנית:Webarchive. Retrieved 20 March 2008.
  13. ^ הקואליציה של בית הדין הפלילי הבינלאומי. "שופטים והנשיאות" . בארכיון מתוך המקור ב -9 בדצמבר 2012. אחורה 9 דצמבר 2012.
  14. ^ International Criminal Court (14 October 2005). "Warrant of Arrest Unsealed Against Five LRA Commanders" תבנית:Webarchive. Retrieved 30 September 2014.
  15. ^ International Criminal Court (9 November 2006). ""Prosecutor Presents Evidence That Could Lead to First ICC Trial"". אורכב מ-המקור ב-9 July 2007. בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2006. . Retrieved 5 December 2006.
  16. ^ "ICC finds Congo warlord Thomas Lubanga guilty". BBC News. 14 במרץ 2012. ארכיון ארכיון מהמקור מ-15 October 2014. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2014. 
  17. ^ 17.0 17.1 Sieff, Kevin (26 באוקטובר 2016). "Gambia is the latest African country deciding to pull out of International Criminal Court". Washington Post. ארכיון ארכיון מהמקור מ-27 October 2016. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2016. 
  18. ^ Moore, Jina (27 באוקטובר 2017). "Burundi Quits International Criminal Court". New York Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-9 November 2017. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2018. 
  19. ^ Onishi, Norimitsu (8 March 2017). "South Africa Reverses Withdrawal From International Criminal Court תבנית:Webarchive". New York Times. nytimes.com. Retrieved 27 October 2017.
  20. ^ "South African court blocks government's International Criminal Court withdrawal bid". 22 בפברואר 2017. ארכיון ארכיון מהמקור מ-8 March 2017. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2017. 
  21. ^ "Archived copy". ארכיון ארכיון מהמקור מ-8 June 2018. בדיקה אחרונה ב-10 במאי 2018. 
  22. ^ https://www.philstar.com/headlines/2019/03/17/1901757/philippines-becomes-second-country-quitit-icc
  23. ^ Statement by the State of Israel, UN Treaty Collection, 2000
  24. ^ חוק רומא, סעיף 5.
  25. ^ חוק רומא, סעיף 6.
  26. ^ חוק רומא, סעיפים 6 (א) -6 (ה).
  27. ^ חוק רומא, סעיף 7.
  28. ^ "Elements of Crimes" (PDF). ICC. 2011. ארכיון ארכיון מהמקור מ-23 September 2014. בדיקה אחרונה ב-28 בספטמבר 2014. 
  29. ^ תובע ביה"ד הבינלאומי מבקש צו מעצר נגד קדאפי, באתר הארץ, 17.5.2011
  30. ^ צו מעצר נגד קדאפי בגין פשעים נגד האנושות, באתר וואלה! NEWS‏, 27.6.2011
  31. ^ עריקים לובים: קדאפי פקד לחסל אנשים כמו חולדות, באתר וואלה! NEWS‏, 21.6.2011
  32. ^ התקיפה בלוב: טילים שוגרו לעבר מטוסים לוביים, באתר וואלה! NEWS‏, 22.3.2011
  33. ^ Wald Patricia M, Apprehending War Criminal's: Does International cooperation work?, American University International Law Review, Vol. 27, No.2 (229) page 252 (2012)
  34. ^ אואן אלתרמן, לוב: התערבות בית המשפט הפלילי הבינלאומי ומשמעויותיה, המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 245, 8.3.2011
  35. ^ אחמדינאג'אד: נאט"ו החמירה המצב בלוב, באתר nrg‏, 22.10.2011