אלזה סקיאפארלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלזה סקיאפארלי
סקיאפארלי, 1937
סקיאפארלי, 1937
לידה 10 בספטמבר 1890
מילאנו, איטליה
פטירה 13 בנובמבר 1973 (בגיל 83)
הרובע החמישי של פריז, פריז, צרפת
תחום יצירה עיצוב אופנה, אופנה, תעשיית הביגוד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Wilhelm Frederick Wendt de Kerlor עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים איבון מריה לואיזה סקיאפארלי עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1
schiaparelli.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלזה סקיאפארלי (באיטלקית: Elsa Schiaperelli;‏ 10 בספטמבר 1890 – 13 בנובמבר 1973) הייתה מעצבת אופנה איטלקייה. היא נחשבת לאחת מהדמויות הבולטות ביותר בתחום האופנה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לצד המתחרה הגדולה ביותר שלה, מעצבת האופנה קוקו שאנל[1]. בעבודתה היא הושפעה רבות מזרם הסוריאליזם באומנות ואף שיתפה פעולה עם הציירים הסוריאליסטיים סלבדור דאלי וז'אן קוקטו. מבין לקוחותיה נמנות היורשת דייזי פלווז (אנ') והשחקנית היהודייה מיי וסט. סקיאפארלי לא הסתגלה לשינויים שקרו בתחום האופנה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובית הקוטור שלה נסגר בשנת 1954.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלזה לואיזה מריה סקיאפארלי נולדה בפלאצו קורסיני שברומא[2] לאמה, מריה לואיזה, שהייתה אריסטוקרטית נפוליטנית[3] ולאביה, סלסטינו סקיאפארלי, שהיה אקדמאי מדופלם בעל תחומי עניין רבים[4]. בלימודיו התמקד אביה בעולם האסלאמי ובתקופת ימי הביניים, היה מומחה בשפה הסנסקריט, והיה אוצר של כתבי יד מתקופת ימי הביניים. הוא גם כיהן כדיקן אוניברסיטת רומא, שם, מאוחר יותר, למדה אלזה פילוסופיה[5][6][2]. דודה היה האסטרונום ג׳ובאני סקיאפארלי ובצעירותה לעיתים הייתה מצטרפת אליו בחקר השמיים[5]. בן דודו של אביה, ארנסטו סקיאפארלי, היה אגיפטולוג ידוע שגילה את קבר נפרתרי וכיהן כדירקטור המוזיאון המצרי שבטורינו[7].

הידע התרבותי הנרחב של בני משפחתה ולמדנותם הציתו את דמיונה של סקיאפארלי בצעירותה והביאו להתפעלותה מתרבויות עתיקות ומפולחניהן הדתיים. כל אלו נתנו לה השראה לכתיבת סדרת פואמות בשם ארתוסה, המבוססת על מיתוס אַרֶתוּסָה, אחת מההספרידות במיתולוגיה היוונית. תוכן הפואמות האלו הדאיג את הוריה השמרניים והם החליטו לשלוח אותה ללמוד בפנימייה בשווייץ, בתקווה למתן את דמיונה הפרוע. שם החליטה סקיאפארלי למרוד בסמכות הפנימייה ובחוקיה הקפדניים באמצעות שביתת רעב, מה שהכריח את הוריה להחזיר אותה לביתם[8].

סקיאפארלי לא הייתה מרוצה מאורח חייה בבית הוריה ועל אף שהיה נוח ומעודן, היא ראתה בו מבודד ולא מספק. תשוקתה להרפתקנות ולראיית עולם הנחו אותה לחפש הזדמנות לשינוי, וזו הגיעה בצורת הצעת עבודה בבית יתומים באנגליה הכפרית. למרות זאת, גילתה סקיאפארלי שהמשרה אינה הולמת ונאלצה לתכנן את חזרתה לפריז שכן לא הסכימה להודות בכישלונה על ידי חזרה לבית משפתחה[9].

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיאפארלי ברחה ללונדון כדי להתחמק מנישואין לאיש רוסי עשיר שהיה מחזר עקבי שלה ושהתחבב על הוריה, על אף שלה לא היה עניין בו. שם, בעקבות משיכתה לכל הקשור בנפש וברוחניות, נכחה סקיאפארלי בהרצה על תיאוסופיה שניתנה על ידי ווילם דה וונדט. דה וונדט היה נוכל כריזמטי בעל שמות וכינויים רבים, ביניהם ווילהלם פרדריך וונדט דה קרלור. הוא טען שניחן ביכולות על-טבעיות, שהוא בעל מספר תעודות אקדמאיות ובנוסף הצליח להציג עצמו כבלש, פסיכולוג קרימינולוגי, רופא ומרצה. בעת תפקידו הקצר במופע וודוויל אף התייחס לעצמו כ-"הרופא המפורסם ד"ר ו. דה קרלור"[10]. סקיאפארלי נמשכה מיד לשרלטן הכריזמטי והזוג התארס יום אחד בלבד לאחר היכרותם בהרצאתו. זמן קצר לאחר מכן הם התחתנו בלונדון ב-21 ביולי 1914, כשהיא בת עשרים ושלוש והוא בן שלושים[11]. דה קרלור ניסה להתפרנס על ידי האדרת שמו ויכולותיו העל-טבעיות שטען שבבעלותו, אך בפועל הזוג חי בעיקר מנדוניה ומקצבה שקיבל מהוריה העשירים של סקיאפארלי[12]. סקיאפארלי עצמה סייעה לבעלה במזימותיו ועזרה לקדמן, עד שבשנת 1915 הם נאלצו לעזוב את אנגליה לאחר שבעלה גורש מהמדינה עקב הרשעתו בעיסוק בניבוי עתידות, דבר שהיה אז בלתי חוקי[13]. כתצאה מכך, הם החלו לחיות כנוודים בין פריז, קאן, ניס ומונטה קרלו, עד שלבסוף עזבו לאמריקה באביב של שנת 1916.

הזוג עבר להתגורר בניו יורק, תחילה במלון בשכונת גריניץ' וילג', ואז בדירה בצד המערבי של הסנטרל פארק. בנוסף, דה קרלור גם שכר משרדים כדי להכיל את "לשכתו לפסיכולוגיה" החדשה, בתקווה להתעשר ולהתפרסם מעשייתו העל-טבעית וייעוציו. בכל העת הזו סקיאפארלי שימשה כעוזרת האישית שלו וביצעה עבודות פקידותיות, הכל כדי לזכות בתשומת לב, בפרסום ובתהילה. במקביל, דה קרלור היה תחת מעקב חשאי של לשכת החקירות הפדרלית, גם בגלל עיסוקיו המפוקפקים, אך בעיקר בגלל החשד שבסתר הזדהה ותמך בצד הגרמני, בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד שנת 1917 הוא כבר היה מוכר לממשלה כתומך בולשביזם וקומוניסט פוטנציאלי, בין היתר בגלל היכרותו עם עיתונאים כמו ג'ון ריד. בניסיון לחמוק מהחקירה המתמדת הזוג נטש את ניו יורק והעתיק את מגוריו לעיר בוסטון ב-1918, שם המשיכו השניים בעסקיהם כרגיל[14]. דה קרלור שלא היה זהיר בשיחותיו עם חוקר מהבולשת הפדרלית, הודה בתמיכתו הנלהבת במהפכה הרוסית ואף הודה בקשריו עם אנרכיסט ידוע לשמצה. זאת בעוד שסקיאפארלי הפלילה עצמה בכך שחשפה שלימדה איטלקים מהחלק הצפוני של בוסטון, את אמונת הבולשביזם והודתה שיש לה הידע להרכיב מטעני נפץ. האישומים נגד שני בני הזוג הוסרו מכיוון שסמכויות החוק הניחו שהודאות כאלו, שניתנו באופן כה חופשי ופזיז, הן יותר עדות לרדיפת פרסום וראווה מאשר עדות לאנשים המהווים סיכון ממשי לחברה[15].

מיד לאחר הולדת בתם, מריה לואיזה איבון ראדה, או בכינויה "גוגו", ב-15 ביוני 1920, עזב דה קרלור את סקיאפארלי שנשארה לבד לטפל בבתם התינוקת[16]. כשהתבגרה, ככל שגוגו שאלה את אמה על אביה שנעדר מחייה, אמה ענתה שהוא מת[17]. סקיאפארלי לא עשתה אף מאמץ לחפש את בעלה או להחזירו ואף לא הייתה מעוניינת לקבל ממנו תשלומי מזונות לה ולבתה[17]. עוד בשנת 1921, כשגוגו הייתה בת שמונה עשר חודשים בלבד, היא אובחנה עם מחלת הפוליו, שהיוותה קושי ארוך טווח ומקור לחץ מתמיד לסקיאפארלי ולבתה. שנים מאוחר יותר, גוגו תיארה כיצד היא זוכרת שבילתה את ראשית חייה בגבס ועל קביים, ושבאותה תקופה גם אמה נעדרה במידה רבה מחייה. מהחשש שדה קרלור ינסה להשיג משמורת על גוגו, סקיאפארלי שינתה את שם משפתחה של בתה לזה שלה- סקיאפארלי, טרם חזרתן לצרפת בשנת 1922[18].

סקיאפארלי נשענה על תמיכתה הנפשית של חברתה הקרובה גבריאל "גאבי" בופה-פיקבייה, אשתו של הצייר מזרם הסוריאליזם והדאדא, פרנסיס פיקבייה, שפגשה לראשונה על ספינה במעברה אל ארצות הברית עוד ב-1916[19]. לאחר נטישתו של דה קרלור, סקיאפארלי חזרה לניו יורק בשאיפה להתחיל מחדש בחסות העיר התוססת תרבותית. משיכתה לכל הרוחני והנפשי הובילה להיווצרות זיקה לאומנות של תנועות הדאדא והסוריאליזם, וחברותה עם גאבי פיקבייה ביססה את כניסתה למעגל היצירתי שמנה בין היתר את האמנים מאן ריי, מרסל דושאן, אלפרד סטיגליץ ואדוארד סטייכן[20]. למרות שעדיין נחשבה לנשואה, לסקיאפארלי היה מאהב, זמר האופרה מריו לאורנטי, אך רומנם נקטע כאשר לאורנטי נפטר לפתע ממחלה ב-1922[21]. במקביל, גם לדה קרלור היו לכאורה מספר מאהבות, ביניהן הרקדנית איזדורה דאנקן[21]. סקיאפארלי ודה קרלור לבסוף התגרשו במרץ של שנת 1924[22] וב-1928 דה קרלור נרצח במקסיקו בנסיבות שמעולם לא התבררו עד הסוף[17].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי נכדותיה של סקיאפרלי, מנישואי בתה למנהל הספנות רוברט ל'ברנזון, היו הדוגמנית מריסה ברנסון והצלמת ברי ברנזון. שתי האחיות הופיעו בקביעות בווג בתחילת שנות השבעים. ברי הייתה נשואה לשחקן אנתוני פרקינס, ולהם נולדו לה שני ילדים - השחקן עוז פרקינס והמוזיקאי אלביס פרקינס. בשנת 2014, מריסה שיתפה פעולה עם אובר דה ז'יבנשי להוצאת הספר "אלבומה הפרטי של אלזה סקיאפרלי" שהדפיס מחדש צילומים מהארכיונים האישיים של סבתה.

חיים מאוחרים ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1954 הוציאה סקיאפארלי את ספרה האוטוביוגרפי "חיים מפתיעים" (באנגלית: "Shocking Life") לאור. את חייה המאוחרים העבירה בין דירתה בפריז חבין ביתה בתוניסיה. אלזה סקיאפארלי נפטרה ב-13 בנובמבר 1973, כשהיא בת 83.

חזרה לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גאבי פיקבייה ולאחר מות המאהב לאורנטי, סקיאפארלי עזבה את ניו יורק ב-1922 ועברה לצרפת. עם הגעתה לפריז היא שכרה דירה יוקרתית ברובע האופנתי של העיר והעסיקה טבח ומנקה בביתה. הרושם שייצרה לעצמה לאורך השנים והסטטוס החברתי הגבוה של משפחתה האיטלקייה הבטיחו יחד את השתלבותה במעגלים החברתיים ששאפה להיות בהם עם חזרתה לפריז[23]. למרות שמעולם לא היה חשש שאמה תפסיק לתמוך בה כלכלית, סקיאפארלי הרגישה צורך לייצר הכנסה נפרדת בכוחות עצמה. היא עזרה למאן ריי עם כתיבת מגזין הדאדא שלו, שנגוז זמן קצר לאחר יציאתו לאור ולאחר מכן הציעה לה גאבי פיקבייה להקים יחד עסק שיהיה רווחי עבור שתיהן. בזכות קשרה אל מעצב קוטור צרפתי, פיקבייה הציעה שהשתיים ימכרו אופנת קוטור צרפתית באמריקה אך הרעיון מעולם לא התממש ולבסוף נזנח[24].

קריירה בעולם האופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירת העיצוב של סקיאפארלי הושפעה במידה רבה על ידי החייט והמעצב פול פוירט. הוא היה ידוע בחיבתו לשמלות ארוכות על פני מחוכים נוקשים, וכי רצה לעודד אופנה נוחה יותר לאישה המודרנית, המתוחכמת והאלגנטית, אופנה שלא מגבילה את תנועתה אלא מאפשרת אותה. סקיאפארלי, בשלבים מאוחרים בחייה, ראתה בפול כ-"מנטור אדיב וחבר יקר"[25].

סקיאפארלי לא קיבלה הכשרה רשמית בייצור בגדים או בתפירת דוגמאות. שיטותיה הסתמכו על יצרים רגעיים והשראות שקיבלה תוך כדי תהליך העיצוב. היא נהגה ליצור ביגוד ישירות על הגוף גודמנית, כשפעמים רבות, היא עצמה שימשה כדוגמנית עליה מתגבש העיצוב. פוירט עצמו נהג ליצור ולעצב כך וממנו למדה סקיאפארלי את השיטה. לכן עיצוביה התאפיינו במראה טבעי ונוח.

בית אלזה סקיאפארלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודה בפריז, סקיאפארלי, שהייתה ידועה לקרוביה גם בכינוייה "סקיאפ", החלה לעצב בגדים בעצמה. בעידודיו של פוירט פתחה סקיאפארלי עסק עצמאי, אך נאלצה לסגור אותו בשנת 1926 למרות שגרף חוות דעת חיוביות[2].

היא השיקה קולקציה שרוגה חדשה בתחילת שנת 1927 תוך שימוש בשיטה מיוחדת של תפירה כפולה שהביאו איתם פליטים ארמנים, והציגה על גבי השריגים ציורים בסגנון הסוריאליסטי טרומפ-לויל[2].

למרות שכבר עיצוביה הראשונים הוצגו במגזין הנחשב ווג, הצלחתה העסקית החלה כשהשיקה תבנית שריגה שנתנה רושם של צעיף הכרוך סביב צוואר הלובשת[2]. הקולקציה שלה "עבור הספורט" (בצרפתית: "Pour le Sport") הורחבה בשנה העוקבת וכללה בגדי רחצה, לבוש סקי, ושמלות פשתן.

כיכר ונדום - פריז

ב-1931 הוסיפה סקיאפארלי לבוש ערב לקולקציה שלה, בו השתמשה במשי היוקרתי מבית רוברט פרייר. עסקיה של סקיאפארלי המשיכו להתפתח ולהתחזק כאשר בשיא הצלחתה, העבירה את החנות שלה מרחוב האופנה המרכזי בפריז, רחוב השלום (בצרפתית: "Rue de la Paix"), לסלון של לואיז שירויט אותו קנתה, שהיה ממוקם בכיכר ונדום מספר 21. לימים נקראה החנות בשם "חנות סקיאפ"[2].

החיים בפריז בשנת 1939 הפכו לקשים ביותר עם הכרזתה של צרפתה על מלחמה מול גרמניה. עיצוביה של סקיאפארלי באביב 1940 הציגו קולקציה עם חום "תעלה" והדפסי הסוואה[2]. מעט לאחר נפילתה של פריז, סקיאפארלי הפליגה לניו יורק לסבב הרצאות. למעט חודשים בודדים בתחילת 1941 בהם שהתה בפריז, היא נשארה בניו יורק עד סוף המלחמה[2]. עם חזרתה לפריז היא הבחינה שהאופנה השתנתה, כאשר "המראה החדש" של כריסטיאן דיור סימל את סופה של האופנה מתקופת טרום המלחמה.

בית אלזה סקיאפארלי התקשה להתמודד עם הצנע שליווה את אירופה בתקופה שלאחר המלחמה, ואת השפעותיו על עולם האופנה. סקיאפארלי סגרה את עסקי החייטות שלה בשנת 1951, ואת בית האופנה שלה סגרה בדצמבר 1954[26][2] באותה שנה שבה פתחה מחדש את עסקיה קוקו שאנל, כל זאת כשעסקיה של סקיאפארלי שקועים בחובות.

בית סקיאפארלי - תקומה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007, איש העסקים האיטלקי דייגו דל ואלה רכש את המותג של בית סקיאפארלי אך הידיעה אודות תקומת המותג לא נודעה לציבור עד 2013 עם מינויו של מרקו זניני. המותג היה מועמד לחזור לרשימת חברי הקוטור של מועצת האופנה הצרפתית והציג את התצוגה הראשונה שלו מאז המועמדות, בינואר 2014[27]. תוך שימוש באסטרטגיה עסקית ייחודית ובלעדית, אמור המותג למכור את הקולקציה הראשונה שלו בבלעדיות בבוטיק בפריז, הדורש קביעת פגישה בתיאום מראש.

עיצובים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיאפארלי הייתה מהראשונות לייצר שמלות מעטפת כשאת השראתה שאבה מהסינר המסורתי כדי לייצר עיצובים המחמיאים לכל צורות הגוף הנשי. עיצובה, שהופיע לראשונה בשנת 1930, דגם דו-צדדי עם חורים לידיים משני צדדיו, שמתעטף סביב הלובשת ונקשר מקדימה סביב המותן. ייתכן שכבר בדגם המוקדם הזה, שולבו כפתורים בעיצוב. למרות שתחילה נתפס הפריט כלבוש משלים לבגדי רחצה, הפופולריות שלו עלתה בקרב הקונים וייצרנים החלו לייצר עותקים של הדגם, כשהם משווקים כבגדי לבוש יומיומיים. כארבעים שנה מאוחר יותר, הסגנון הפשוט ונוח ללבוש הזה הוצג מחדש כשהמעצבת האמריקנית דיאן פון פירסטנברג[28] שאבה ממנו השראה והשיקה בשנות השבעים שמלות בסגנון דומה[29].

ב-1931 החצאית החצויה של סקיאפארלי, שנחשבה כעיצוב מקדים למכנסיים הקצרים, היממה את עולם הטניס כשהשחקנית לילי אלוורז לבשה אותה בזמן וימבלדון.

עיצובים חדשניים אחרים של סקיאפארלי כללו ביגדי רחצה עם חזייה פנימית מובנית וחיתוך אחורי נמוך במיוחד. החיתוך הנמוך התאפשר בעזרת רצועות מוסתרות שעברו בגב והודקו בקו המותן ונרשם כפטנט בשנת 1930 ושווק על ידי החברה "Best & Company"[28]. עיצובים אחרים שלה התאפיינו בחלקים הניתנים לפירוק והפיכה. עוד בשנת 1930היא ייצרה סט ראשון מסוגו, שכלל שמלת ערב ומעיל תואם[29]. בתקופת היובש בארצות הברית שמלתה הפופולרית שכונתה בשם "שמלת ספיק איזי" סיפקה כיס חבוי להסתרת בקבוקון למשקאות חריפים[30].

אביזרי הידוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

1938-39 חליפה בעיצובה של סקיאפרלי, עיצוב הכפתורים על ידי אלברטו ג'קומטי

סקיאפארלי הייתה מהמעצבות הראשונות בשנת 1930 להציע עיצובים עם רוכסנים הגלויים לעין. במקום להיות מוחבאים, הרוכסנים היוו אלמנט משמעותי בעיצוביה, כשהם מהדקים בצורה גלויה קווי צוואר ונראים לאורך שרוולים וחצאיות[31]. היא השתמשה בפלסטיק גס שייצרו באופן חדשני מחומרים פלסטיים חצי סינתטיים כמו ניטרוצלולוזה ותאית אצטט[32]. יחד עם צ'ארלס ג'יימס, סקיאפארלי הגיעה להסכמי עבודה עם יצרנים ממדינות שונות, כדי לקדם את הרוכסנים, שנבחרו בהתאם למדינה בה יימכרו בגדיה.[32].

סקיאפארלי הייתה גם ידועה בשימוש בכפתורים יוצאי דופן שדמו פעמים רבות לחפצים שונים כמו נרות, סימני קלפים, ספינות, כתרים, צרצרים[33], תופי מרים, גזרים מצופי משי וכרוביות[29]. הרבה מהכפתורים האלו עוצבו על ידי ג'ין קלמנט ורוג'ר ג'ין פייר, וזה האחרון עיצב עבורה גם תכשיטים[33][34]. בשנת 1936 סקיאפארלי העסיקה גם את המעצב ג׳אן שלומברגר כמעצב כפתורים, והיא הייתה הראשונה לזהות את הפוטנציאל שלו[34].

תכשיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביזרי האופנה של סקיאפארלי כללו גם מגוון רחב של תכשיטים ייחודיים בעיצובים חדשניים. אחד מעיצוביה הסוריאליסטיים ביותר היה שרשרת עשויה פלסטיק שקוף, שהייתה מעוטרת בחרקים ממתכות צבעוניות שעצב קלמנט, ונתנו את האשליה שהחרקים מטפסים ישירות על עור העונדת[35]. במהלך שנות השלושים, ייצור התכשיטים שלה נעשה בידי ג'אן שלומברגר יחד עם קלמנט וג'ין-פייר, בנוסף לכפתורים ולשאר אביזרי ההידוק שלה. תכשיטיו של שלומברגר שילבו אבני חן יוקרתיות עם כאלו פשוטות באופן שנחשב אז לחדשני וייחודי. עיצוביו אלו התגלו כמוצלחים מה שהוביל אותו לעזוב את סקיאפארלי כדי להקים עסק תכשיטים משלו בניו יורק[36][34].

סקיאפארלי שיווקה בנוסף סיכות נוי בעיצובו של אלברטו ג'קומטי, חפתים מתכתיים מעוטרי פרווה בעיצובו של מרט אופנהיים, ותכשיטים נוספים בעיצובם של מקס בוינט, לינה ברטי, והסופרת אלזה טריולה[37][38]. בהשוואה לסגנון העיצוב יוצא הדופן שאפיין את פריטיה בשנות השלושים, התכשיטים שעיצבה בשנות הארבעים והחמישים התאפיינו בסגנון יותר מופשט או פרחוני[39].

טקסטיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיאפארלי הייתה ידועה בשימוש בסוגי טקסטיל חדשניים, שנרקמו באופן שדמה למרקמים כמו של קליפת עץ ונייר קרפ, ובהדפסים חדשניים כמו פיסות עיתון.

היא עיצבה ביגוד תוך שימוש במשי מלאכותי ומקומט, עשוי זהורית, כחמישים שנה לפני שעשה זאתהמעצב היפני איסי מיאקי[29]. סקיאפארלי נהגה לשחק עם שילובים הופכיים של צבעים, צורות ומרקמים[29], ואימצה במלואן את הטכנולוגיות ואת חומרי הגלם החדשים של אותה תקופה. יחד עם צ׳ארלס קולקומבט, היא התנסתה בחומרים כמו אקרילן, צלופן, חולצה עשויית זהורית בשם "ג׳רסלה" ושילוב סיבי זהורית עם שבבי מתכת בשם "פילדיפר" והיא הייתה המעצבת הראשונה לעשות שימוש בחומרים סינתטיים באופנת הקוטור.[29]. עיצוביה היו כה חדשניים שחלקם אף לא נשנו, כדוגמת "גלימת הזכוכית" עיצבה בשנת 1934 מפלסטיק שקוף דמויי זכוכית בשם רודופן, ממשפחת הצלופנים[40]. ייצור הבגדים מחומרים כאלו התגלה כבעייתי וכמלווה בסכנות לא צפויות. עורכת האופנה דיאנה פרילנד העידה ששמלתה, שהייתה עיצוב של סקיאפארלי, נמסה ונהרסה כליל בניקוי יבש, כי הבדים הסינתטיים חזרו למצבם הגולמי כשבאו במגע עם חומרי הניקוי[41].

שיתופי פעולה עם אומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדחף של סקיאפארלי לדמיין וליצור, יחד עם מעורבותה בתנועות האומנות הדאדא והסוריאליזם, הביאו אותה לטריטוריה חדשה ביצירתיות שלה. הרגישות האינסטינקטיבית של סקיאפארלי היא שהבדילה אותה מהיריבה המרכזית שלה קוקו שאנל. האחרונה אף נהגה להתייחס לסקיאפארלי כאל "האמנית האיטלקייה ההיא, שמכינה בגדים"[29][42].

סקיאפארלי שיתפה פעולה עם מספר אמנים בני זמנה, המפורסם מביניהם סלבדור דאלי, עמו עיצבה חלק מבגדיה הבולטים ביותר. אמנים נוספים איתם הייתה בקשר היו ליאונור פיני[43], מרט אופנהיים ואלברטו ג'קומטי[44].

בשנת 1937 סקיאפארלי שיתפה פעולה גם עם האמן ז'אן קוקטו ויחד יצרו שניים מהעיצובים הבולטים והאומנותיים ביותר שלה כחלק מקולקציית הסתיו של אותה שנה[45]. ג׳קט ערב שרקומה עליו דמות אישה כשיד אחת שלה מלטפת את מותן הלובשת, ושיערה הבלונדיני גולש לאורך אחד השרוולים[46]. ומעיל ערב ארוך שהציג שני פרופילים זה מול זה, כך שיצרו אשליה אופטית של אגרטל ורדים[45]. הרקמה בשני העיצובים האלו נעשתה על ידי רוקם הקוטור הצרפתי לסאז'.

דאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצובים שסקיאפארלי ייצרה יחד עם האמן הסוריאליסטי דאלי, היו גם מהידועים ביותר שלה. למרות שמעולם לא נתנה להם שמות רשמיים, הם מוכרים ביותר לפי השמות- כובע הנעליים, שמלת הלובסטר, הדמעות והשלד. בנוסף לארבעת העיצובים האלו שנעשו במשותף עם דאלי, השפעתו עליה ניכרת גם ביצירותיה האחרות שלא נעשו בשיתוף עמו.

כובע הנעליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 צולם דאלי על ידי אשתו גאלה כשנעל הבית שלה מאוזנות על ראשו. בשנת 1937 הוא רשם עיצוב לכובע נעליים עבור סקיאפארלי, אותם הציגה סקיאפארלי בקולקציית הסתיו-חורף של 1937–1938. הכובע שהיה בצורת נעל עקב של אישה, עוצב כך שהעקב הזדקף מעלה ובוהן הנעל נתלתה מעל למצחה של החובשת. כובע זה נחבש על ידי גאלה דאלי, סקיאפארלי עצמה ועל ידי העורכת הראשית של ההרפרס בזאר, היורשת דייזי פלווז.

שמלת הלובסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמלת לובסטר משנת 1937 הייתה שמלת ערב פשוטה עשויה משי לבן עם חגורת ארגמן וציור של לובסטר גדול שצויר על החצאית על ידי דאלי[47]. עוד משנת 1934 החל דאלי לשבל לובסטרים בציוריו, ועיצובו לסיקאפארלי הודפס ישירות על בד המשי. השמלה נלבשה על ידי ווליס סימפסון בסדרת צילומים של הצלם ססיל בטון.

שמלת הדמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמלת הדמעות, הייתה שמלת ערב דקה בצבע כחול בהיר, עם הדפס של קרעים ודמעות שעיצב דאלי. השמלה באה עם רעלה תואמת שהגיעה עד הירך מעוטרת בדמעות "אמיתיות" שנחתכו בקפידה בגווני ורוד ומג׳נטה. ההדפס נועד לתת אשליה של עור קרוע של בעל חיים, והדמעות נועדו לייצג פרווה בצידו השני של הבד כדי לתת אשליה שהשמלה עשויה מעור בעל חיים שהתהפך כלפי פנים[48].

שמלת השלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאלי היה שותף של סקיאפארלי גם בעיצוב שמלת השלד. זו הייתה שמלת קרפ שחורה ששיטת רקמתה ריפדה את צלעות הלובשת, עמוד השדרתה ועצמות רגלייה.

תלבושות לסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיאפארלי עיצבה תלבושות למספר סרטים. הבולטות שבהן היו תלבושותיה של השחקנית ז'ה ז'ה גאבור בסרט "מולן רוז'", ותלבושותיה של השחקנית מיי וסט בסרט "כל יום הוא יום חג" (באנגלית: "Every Day's a Holiday") משנת 1937.

בשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבשמים של סקיאפארלי צוינו בזכות הבקבוקים יוצאי הדופן שלה. הבושם הידוע ביותר שלה היה "מפתיע!" שיצא בשנת 1936 שהגיע בבקבוק שפיסל לאונור פיני בצורת גוף אישה בהשראת צורת גופה של השחקנית מיי וסט וציורים של דאלי של מוכרי פרחים[49][50][51].

בשמים אחרים כללו:

עוצב על ידי מרסל וורטס בשם אלזה סקיאפרלי
תמונה מתוך רישום הפטנטים האמריקאי – בקבוק בושם בצורת נר
  • סאלוט (1934)
  • סוסי (1934)
  • סקיאפ (1934)
  • ישן (1938)
  • סנאף (לגבר; 1939)
  • רוי סוליי (1946)
  • זוט! (1948)

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון העסקי של סקיאפארלי הוביל לכך ששמה לא מוכר כמו שמה של היריבה המרכזית ביותר שלה, שאנל. אך בשנת 1934 העמיד מגזין טיים את שאנל בחטיבה השנייה של האופנה, ואילו את סקיאפארלי כאחד מ-"קומץ בתים שנמצאים כעת או בקרבת שיא כוחם כפקידים של אופנת ההוט הקוטור המודרנית. משוגעת ומקורית יותר מכל מתחריה, הגברת סקיאפארלי היא זו שאליה מיוחסת המילה ׳גאונה׳ לרוב"[6]. באותה תקופה זיהה מגזין טיים כי לשאנל הון של כ-15 מיליון דולר למרות שלא הייתה לה אז "ההשפעה הדומיננטית ביותר באופנה", בעוד שסקיאפארלי נשענה על השראה ולא על יצירה כדי ליצור בגדים. לא עבר זמן רב עד ששמלותיה של סקיאפארלי זכו להערצה, וכל מפעל שמלות העתיק אותן. שמלותיה, או העתקים שלהן, נלבשו על ידי מיליוני נשים, מבלי שהכירו כלל את שמה של סקיאפארלי[6].

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מפתיע!" האמנות והאופנה של אלזה סקיאפרלי, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה (ספטמבר 2003 – ינואר 2004) ובמוזיאון דה לה מוד, פריז (מרץ – אוגוסט 2004)[52].
  • סקיאפרלי ופראדה: שיחות בלתי אפשריות; מכון התלבושות למוזיאון המטרופוליטן לאמנות (מאי – אוגוסט 2012)[53]
  • קוטור "כריסטיאן לקרואה" הציג קולקציית אופנה מחווה סקיאפרלי במוזיאון לאמנויות דקורטיפים בשנת 2013[54]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלזה סקיאפארלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Philadelphia Museum of Art, Shocking! The Art and Fashion of Elsa Schiaparelli, ‏2003
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Philadelphia Museum of Art, Shocking! The Art and Fashion of Elsa Schiaparelli, web.archive.org, ‏2008-05-29
  3. ^ Hill, Rosemary (2004-02-19). "Hard-Edged Chic". London Review of Books (באנגלית). Vol. 26, no. 04. ISSN 0260-9592. נבדק ב-2021-05-03.
  4. ^ SCHIAPARELLI, Celestino ב-Enciclopedia Italiana (1936), באתר www.treccani.it (באיטלקית)
  5. ^ 1 2 Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 4-5, ISBN 978-0-307-70159-6
  6. ^ 1 2 3 מגזין TIME, Haute Couture, web.archive.org, ‏1934
  7. ^ Sofia Gnoli, Un secolo di moda italiana, 1900-2000, Meltemi Editore srl, 2005, ISBN 978-88-8353-428-7. (באיטלקית)
  8. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 14-15, ISBN 978-0-307-70159-6
  9. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 19-20, ISBN 978-0-307-70159-6
  10. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 34,37,39,42,44, ISBN 978-0-307-70159-6
  11. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 20, ISBN 978-0-307-70159-6
  12. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 28-30, ISBN 978-0-307-70159-6
  13. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 26-27,44, ISBN 978-0-307-70159-6
  14. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 17,30,36, ISBN 978-0-307-70159-6
  15. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 50, ISBN 978-0-307-70159-6
  16. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 53, ISBN 978-0-307-70159-6
  17. ^ 1 2 3 Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 84, ISBN 978-0-307-70159-6
  18. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 57,66, ISBN 978-0-307-70159-6
  19. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 52, ISBN 978-0-307-70159-6
  20. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 63,67, ISBN 978-0-307-70159-6
  21. ^ 1 2 Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 28-30,53,61, ISBN 978-0-307-70159-6
  22. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 33,55,74, ISBN 978-0-307-70159-6
  23. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 68, ISBN 978-0-307-70159-6
  24. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 63,65, ISBN 978-0-307-70159-6
  25. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 138, ISBN 978-0-307-70159-6
  26. ^ European Fashion Heritage Association, Elsa Schiaparelli: Feminine willpower through fashion, www.europeana.eu, ‏2019-03-04 (באנגלית)
  27. ^ Schiaparelli, Marco Zanini Creative Director, schiaparelli.com, ‏2013-12-23
  28. ^ 1 2 Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 93, ISBN 978-0-307-70159-6
  29. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Woods, Vicki, Telegraph - Chic Value, web.archive.org, ‏2008-05-18 (באנגלית)
  30. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 118-119,174, ISBN 978-0-307-70159-6
  31. ^ Meryle Secrest, Elsa Schiaparelli : a biography, First edition, 2014, עמ' 153-154, ISBN 978-0-307-70159-6
  32. ^ 1 2 Haldane, Elizabeth-Anne, Surreal semi-synthetics, www.vam.ac.uk, ‏2011-01-11
  33. ^ 1 2 מטרופוליטן מוזיאון לאומנות, Buttons. Jean Clément or Roger Jean-Pierre for Elsa Schiaparelli, www.metmuseum.org
  34. ^ 1 2 3 Diana Scarisbrick, Historic rings : four thousand years of craftsmanship, 1st ed, Tokyo: Kodansha International, 2004, עמ' 211, ISBN 4-7700-2540-8
  35. ^ מטרופוליטן מוזיאון לאומנות, Necklace. Elsa Schiaparelli (Italian, 1890–1973), www.metmuseum.org, ‏2012-09-13
  36. ^ Palmer White, Elsa Schiaparelli : empress of Paris fashion, Updated ed, London: Aurum Press, 1995, עמ' 149, ISBN 1-85410-358-X
  37. ^ Valerie Steele, The Berg Companion to Fashion, Berg Publishers, 2010-09, ISBN 978-1-84788-563-0. (באנגלית)
  38. ^ Florence Müller, Costume jewelry for haute couture, New York: Vendome Press, 2007, ISBN 978-0-86565-182-1
  39. ^ Judith Miller, Costume Jewellery, Dorling Kindersley Limited, 2008-02-01, ISBN 978-1-4053-3404-4. (באנגלית)
  40. ^ Susannah Handley, Nylon : the story of a fashion revolution : a celebration of design from art silk to nylon and thinking fibres, Baltimore, Md: Johns Hopkins University Press, 1999, עמ' 192, ISBN 0-8018-6325-2
  41. ^ Susannah Handley, Nylon : the story of a fashion revolution : a celebration of design from art silk to nylon and thinking fibres, Baltimore, Md: Johns Hopkins University Press, 1999, עמ' 27, ISBN 0-8018-6325-2
  42. ^ Chic thrills : a fashion reader, London: Pandora, 1992, עמ' 124, ISBN 0-04-440824-2
  43. ^ Leonor Fini at Weinstein Gallery, web.archive.org, ‏2010-12-16
  44. ^ Encyclopedia of clothing and fashion, Farmington Hills, MI: Charles Scribner's Sons, 2005, עמ' 146, ISBN 0-684-31394-4
  45. ^ 1 2 Coat designed by Elsa Schiaparelli and Jean Cocteau - Collections V&A, web.archive.org, ‏2009-03-18
  46. ^ Philadelphia Museum of Art, Dinner jacket designed by Elsa Schiaparelli and Jean Cocteau, ‏2012-02-22
  47. ^ Philadelphia Museum of Art, The Lobster Dress, philamuseum.org (באנגלית)
  48. ^ Philadelphia Museum of Art, The Tears Dress, philamuseum.org (באנגלית)
  49. ^ Webb, Peter., Une Grande Curiosité - Leonor Fini at Weinstein Gallery, web.archive.org
  50. ^ Perfume Intelligence - The Encyclopaedia of Perfume: Volume S : Schiaparelli, Elsa, www.perfumeintelligence.co.uk
  51. ^ Owens, Mitchell, Jewelry That Gleams With Wicked Memories, New York Times, ‏1997-04-13 (באנגלית)
  52. ^ Philadelphia Museum of Art - Exhibitions, Shocking! The Art and Fashion of Elsa Schiaparelli, www.philamuseum.org, ‏2008-01-01
  53. ^ מטרופוליטן מוזיאון לאומנות, Schiaparelli and Prada: Impossible Conversations, www.metmuseum.org
  54. ^ Leung, Mariana - Ms Fabulous, Dream Fashion Mash-Up: Christian Lacroix Does Schiaparelli, ‏2013-07-04 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלזה_סקיאפארלי&oldid=38421441"