קוקו שאנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קוקו שאנל
Coco Chanel
שאנל בשנות ה-70
שאנל בשנות ה-70
לידה 19 באוגוסט 1883
סומיר, מן ולואר, הרפובליקה הצרפתית השלישית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בינואר 1971 (בגיל 87)
מלון ריץ פריז, פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת  צרפת
מקום קבורה בית הקברות בואה דה וו עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל ייסוד בית האופנה "שאנל"
מקצוע מעצבת אופנה
בן או בת זוג Étienne Balsan
הדוכס הגדול דימיטרי פבלוביץ'
Hans Günther von Dincklage
Boy Capel עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה Neiman Marcus Fashion Award (1957) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.chanel.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גבריאל בונר "קוֹקוֹ" שאנלצרפתית: Gabrielle Bonheur "Coco" Chanel;‏ 19 באוגוסט 188310 בינואר 1971) הייתה מעצבת אופנה צרפתייה. היא עמדה בראש בית האופנה "שאנל", הקרוי על שמה, ושנות פעילותה בו היו משנת 1909 עד מותה בשנת 1971. נודעה גם בדעותיה האנטישמיות, וכמשתפת פעולה עם הנאצים.[1][2][3][4][5][6][7][8]

בזמן מלחמת העולם ה-2, קוקו שאנל, שהייתה ידועה בעמדותיה האנטישמיות, החליטה לנצל את עליית המשטר הנאצי באירופה, ובצרפת בפרט, כדי לקבל שליטה בלעדית על החברה "שאנל" משותפיה היהודים, משפחת ורטהיימר- מנהלי "Parfums Chanel" המפיקה את קו הבישום הרווחי ביותר שלה ("שאנל מספר 5").[9][10][9] כל זאת בזכות מעמדה של קוקו שאנל בתור בת הגזע הארי ותומכת מוצהרת של היטלר.[11][12] משפחת ורטהיימר שחזו את הסנקציות נגד היהודים, העבירו מבעוד מועד את חברת הבישום שלהם לחבר משפחה מרקע נוצרי בשם פליקס אמיו, איש עסקים צרפתי שלאחר תום המלחמה השיב את בעלות החברה אל חיק חבריו במשפחת ורטהיימר.[9][10]

ביוגרפיה

תחילת דרכה

גבריאל בונר שאנל נולדה בעמק הלואר שבצרפת, למשפחה מרקע נוצרי. היא גדלה עם שני הוריה חסרי ההשכלה וחמשת אחיה. כאשר הייתה שאנל בת שתים עשרה מתה אמה משחפת. אביה, אלברט שאסנל (שם המשפחה המקורי), שנותר עם ששת הילדים, פיזר אותם אצל קרובי משפחה שונים, בעוד שאנל הגיעה לבית יתומים של מנזר קתולי.[13] באותה תקופה למדה מהנזירות תפירה וספגה מהן סגנון לבוש פשוט, שלימים יאפיין את עיצוביה.
כשהגיעה לגיל 18, עזבה שאנל את בית היתומים והחלה להופיע כזמרת מועדונים בערים מולן ווישי, שם אימצה את הכינוי "קוקו". בגיל 22 פגשה באטיין בלסאן, מגדל סוסים עשיר, והייתה הפילגש שלו במשך תקופה קצרה. לאחר מכן עזבה שאנל את בלסאן לטובת חברו ארתור אדווארד "בוי" קפל, שהיה איש עסקים אנגלי. ב-1910, בזכות עזרה כלכלית מהשניים, פתחה שאנל חנות כובעים בפריז.[14]

ב-1913 פתחה - שוב הודות ל"בוי" קפל - שתי חנויות נוספות, אחת בעיר התיירות ביאריץ והשנייה בדוביל שבנורמנדי, והחלה לעצב ולמכור גם בגדים.

תחילת הקריירה

קוקו שאנל בחברת בוי קפל, לבושה בסגנון גברי שאפיין אותה.

שאנל החלה לצבור פופולריות, בעיקר בקרב החברה הגבוהה. היא פתחה את הסטודיו המרכזי של המותג בפריז, מול מלון ריץ בו התגוררה. בשנת 1922 הוציאה שאנל את הבושם שאנל מספר 5 והייתה למעצבת האופנה הראשונה שהוציאה בושם. הבושם של שאנל היה שונה מבשמים שקדמו לו בכך שלא התבסס על ניחוח מפרח אחד, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הורכב מתערובת של 50 ריחות שונים. הצלחתו של הבושם מיוחסת לעיתים למרילין מונרו שפרסמה אותו כבושם בו היא משתמשת. כשהיא הולכת לישון, נהגה מונרו לומר, היא מפזרת על עצמה שאנל 5 - "I wear Chanel number 5". "שאנל מספר 5" נחשב לבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום.[15]

שנות העשרים היו שנים של שגשוג עבור בית האופנה של שאנל. היא שינתה את דפוסי הלבוש הנהוגים באותה תקופה והשפיעה רבות על האופנה המודרנית הנהוגה עד היום. מלבד עיסוקה באופנה, הפכה שאנל גם לאשת החברה הגבוהה בצרפת של אותה התקופה. היא עיצבה תלבושות עבור הבלט רוס, חברה לאישים מפורסמים כמו ז'אן קוקטו ופאבלו פיקאסו ואפילו ניהלה רומן קצר עם המלחין איגור סטרווינסקי.[16]

פריחתה מחדש לצד הנאצים

בתקופת השפל הגדול ספג בית האופנה של שאנל נזקים כלכליים, אך היה זה רק כאשר הוכרזה מלחמת העולם השנייה ששאנל החליטה לסגור את העסק.
לאחר פלישת הנאצים לצרפת ב-1940, החלה קוקו שאנל לנהל רומן עם קצין נאצי בכיר, ובזכות קשרים אלה ובזכות דעותיה האנטישמיות המוצהרות, קיבלה אישור מיוחד להישאר בדירתה המפוארת במלון ריץ שבפריז.[17] בתום המלחמה, ב-1944, זכתה שאנל לביקורות חמורות מהציבור הצרפתי בשל קשריה עם הנאצים ועקב תמיכתה בהיטלר,[11][12] כתוצאה מכך החליט להגר אל שווייץ, על מנת לאפשר למומנטום הרע שנוצר לה בצרפת להירגע.
בשנת 1954 חזרה שאנל לצרפת ולתעשיית האופנה שהשתנתה בעשר השנים האחרונות. בשנים בהן נעדרה שאנל מצרפת, עלה בית האופנה של כריסטיאן דיור והחזיר לאופנה את המראה הנשי. על מנת לזכות חזרה בפופולריות של המותג, יצאה שאנל מהשוק האירופאי לארצות הברית. בארצות הברית זכתה שאנל לפופולריות בקרב אנשי הוליווד, ביניהן מרילין מונרו, אודרי הפבורן וגרייס קלי.[13] בסוף שנות החמישים והשישים שאחריהן חזרה שאנל למעמדה הקודם וזכתה להכרה כמעצבת אופנה נחשבת עוד בחייה.

שאנל המשיכה לעבוד עד יומה האחרון. היא מתה מהתקף לב ב-1971. מאז, עבר מפעל הבשמים (המייצר את שאנל מספר 5) של שאנל לשותפה לעסק, היהודי-צרפתי פייר ורטהיימר (אנ'), אשר רכש בהמשך את בית האופנה כולו. לאחר פטירתו של פייר עבר בית האופנה לנכדיו, האחים אלן ורטהיימר וז'ראר ורטהיימר, שהחליטו לנסות ולשחזר את ימי התהילה של בית האופנה שאנל בחיפוש אחר מעצב חדש. וכך, ב-1983 הציע אלן את תפקיד המעצב הראשי למעצב הגרמני קרל לגרפלד, שנענה בחיוב - ולאחר מכן עמד בראש המותג ובית האופנה "שאנל" עד מותו ב-2019.[18]

פעולותיה כמשתפת פעולה של הנאצים

שאנל הואשמה בסיוע לנאצים במלחמת העולם השנייה, ואף גויסה למודיעין הגרמני על ידי אחד ממאהביה. הביוגרף האל ווהן, מחבר הספר "לישון עם האויב: מלחמתה הסודית של קוקו שאנל" (2011), כתב בספרו כי "שאנל הייתה אנטישמית מאוד. היא התעשרה באמצעות מתן שירותים לעשירי צרפת, וכך נחשפה ליהודים".[19][20][21]

באופן אירוני, השליטה בבית האופנה "שאנל" נמצאת מאז 1974 (שלוש שנים לאחר מותה של שאנל) בידיהם של האחים ממוצא יהודי אלן וז'ראר ורטהיימר, נכדיו של איש העסקים היהודי-צרפתי פייר ורטהיימר (אנ'), שהיה שותפה של קוקו שאנל משנות ה-20 ועד שנמלט יחד עם משפחתו מצרפת לארצות הברית בשנת 1940 (השניים שבו לעבוד יחד רק בשנות ה-1950 המאוחרות).[22][23][24]

השפעותיה

השחקנית גבריאל דורסיאט חובשת כובע בעיצובה של שאנל, 1912

עיצוביה של שאנל התאפיינו בפשטות ובאלגנטיות, בקווים גאומטריים וצורות פשוטות, פונקציונליים ונוחים לעבודה. שאנל נחשבת לאישה שתרמה רבות לתנועה הפמיניסטית באמצעות עיצוביה שעזרו לשחרר את האישה ולהעניק לה נוחות, זאת אף על פי ששאנל דיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם.

בשנת 1916, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, תקופת הבל אפוק - שהתאפיינה באופנה נשית רהבתנית שכללה מחוכים, שמלות ארוכות ובדים כבדים - הסתיימה. שאנל הייתה המעצבת שהובילה את השינוי באופנה מתקופת הבל אפוק לתקופה המודרנית. שאנל הבינה שצרכניות הבגדים בתקופה שלאחר המלחמה מעדיפות נוחות על פני רהבתנות ולכן עיצבה בגדים בהתאם.

לבוש מוֹתָרוֹת חייב להיות נוח, אחרת זו לא מוֹתָרוֹת.

קוקו שאנל[16]

תרומתה הנחשבת ביותר, המהווה אף היא גורם מקשר בין שאנל לפמיניזם, הייתה הוויתור על השימוש במחוכים, שנחשבו עד לאותה תקופה לאביזר לבוש נשי הכרחי. בנוסף, הייתה שאנל למעצבת הראשונה שהכינה בגדי נשים מבד הג'רסי - בד קל וגמיש - שעד לאותה תקופה היה בשימוש בעיקר לבגדים תחתונים. היא קיצרה את החצאיות, שנהגו להיות ארוכות ומלאות בד, וחשפה את השוקיים.

ב-1925, הציגה שאנל את פריט הלבוש שלימים יהפוך לפריט המאפיין את אופנת שאנל - חליפה בשלושה חלקים. זהו פריט לבוש מודולרי - ניתן לשלב ולהחליף בין החלקים השונים. בנוסף, הבגד נוח - החולצה רחבה ולא חונקת; בחצאית יש קפלים כדי לאפשר תנועה רחבה ולא מוגבלת. הבדים הם בצבעים חלקים ולא מצועצעים. פריט נוסף שאפיין את שאנל היה השמלה השחורה הקטנה, שכיום נחשבת ל"פריט חובה" במלתחה הנשית. שאנל הייתה המעצבת הראשונה שלקחה את הבד השחור, שהתקשר בעיקר לאבל, ויישמה אותו בבגדי ערב.[16]

בשנת 1923, לאחר הפלגה מפריז לקאן ביאכטה של הדוכס מולינגטון, הופיעה שאנל בעור שזוף. עד לאותו יום, השיזוף לא נחשב מעולם לאופנתי. ההופעה הפומבית של שאנל עם השיזוף נתנה את האות לשינוי התפיסה האסתטית של גוון העור בציבור, ונחשבת לתחילת אופנת השיזוף.[25]

כאמור לעיל, נודעת שאנל גם בזכות הבושם "שאנל מספר 5" אותו פיתחה, שהורכב מתערובת של ריחות שונים ובכך חולל מהפכה בענף הבשמים.

יצירות על אודותיה

  • 1969 – קוקומחזמר שהועלה בברודוויי בכיכובה של קתרין הפבורן, וזכה ל-7 מועמדויות -מתוכן שתי זכיות - בפרס טוני.
  • 1981 – Chanel Solitaireסרט צרפתי בבימויו של ג'ורג' קסנדר ובכיכובה של מארי-פראנס פיזייה.
  • 2002 – קוקו ואיגור – ספר מאת כריס גרינהלג.
  • 2008 – קוקו שאנלסרט טלוויזיה אמריקני בבימוי כריסטיאן דוגאי ובכיכובה של שירלי מקליין.
  • 2008 – Different like Coco – ספר ילדים המבוסס על שאנל מאת הסופרת אליזבת מתיוס.
  • 2008 – שאנל ועולמה – ספר מאת אדמונד צ'ארלס-רוּ, שהיה חבר טוב של המעצבת.
  • 2009 – הבשורה על פי קוקו שאנל – ספר מאת קארן קארבו.
  • 2009 – קוקו לפני שאנל – סרט צרפתי בבימויה של אן פונטיין ובכיכובה של אודרי טוטו.
  • 2009 – קוקו שאנל ואיגור סרווינסקי – סרט צרפתי בבימוי יאן קונן. עיבוד על פי הספר "קוקו ואיגור".

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Warner, Judith (2 בספטמבר 2011). "Was Coco Chanel a Nazi Agent?". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-8 בנובמבר 2018. 
  2. ^ "Chanel antisémite, tabou médiatique en France?". Arrêt sur images. בדיקה אחרונה ב-23 במאי 2012. 
  3. ^ Font, Lourdes (2 ביולי 2009), "Chanel, Coco", Oxford Art Online, Oxford University Press, doi:10.1093/gao/9781884446054.article.t2081197 
  4. ^ Vaughan, Hal (2011). Sleeping with the Enemy: Coco Chanel's Secret War. New York: Knopf. עמ' 160–64. ISBN 978-0307592637. 
  5. ^ Kloth, Hans Michael; Kolbe, Corina (26 באוגוסט 2008). "Modelegende Chanel: Wie Coco fast den Krieg beendet hätte" [Fashion legend Chanel: How Coco almost ended the war]. Spiegel Online (בגרמנית) (Hamburg). 
  6. ^ Doerries, Reinhard (2009). Hitler's Intelligence Chief: Walter Schellenberg. New York: Enigma Books. עמ' 165–66. ISBN 978-1936274130. 
  7. ^ Mazzeo, Tilar J (2010). The Secret of Chanel No. 5. HarperCollins. ISBN 978-0061791017. 
  8. ^ "Was Coco Chanel a Nazi spy?". USA Today. AP. 17 באוגוסט 2011. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2012. 
  9. ^ 1 2 3 Mazzeo, Tilar J (2010). The Secret of Chanel No. 5. HarperCollins. ISBN 9780061791017. 
  10. ^ 1 2 Thomas, Dana. "The Power Behind The Cologne". The New York Times: 24 February 2012. Retrieved 18 July 2012
  11. ^ 1 2 Font, Lourdes (2 ביולי 2009), "Chanel, Coco", Oxford Art Online (Oxford University Press), בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2018 
  12. ^ 1 2 Vaughan, Hal (2011). Sleeping with the Enemy: Coco Chanel's Secret War. New York: Knopf. ISBN 9780307592637. 
  13. ^ 1 2 הביוגרפיה של שאנל ערוץ הביוגרפיה.
  14. ^ הביוגרפיה של שאנל מפורסמות: נשים ויופי
  15. ^ דורית לנדס, קוקו שאנל מציגה: בושם מס' 5, באתר הארץ, 6 במאי 2009
  16. ^ 1 2 3 הביוגרפיה של שאנל באתר bio.
  17. ^ המעצבת קוקו שאנל TIME.
  18. ^ גבריאל שאנל
  19. ^ איתי יעקב, קרל לגרפלד אנטישמי? "גרמניה השמידה יהודים כדי לקלוט פליטים", באתר Xnet‏, 13 בנובמבר 2017
  20. ^ צח יוקד, קוקו, הסוכנת הנאצית: האם קוקו שאנל גויסה לשירות הנאצים?, באתר nrg‏, 15 באוגוסט 2011
  21. ^ נירית אנדרמןמנאצים ועד צ'רצ'יל, זה הסיפור המסריח מאחורי שאנל מספר 5, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
  22. ^ איתי יעקב, קרל לגרפלד אנטישמי? "גרמניה השמידה יהודים כדי לקלוט פליטים", באתר Xnet‏, 13 בנובמבר 2017
  23. ^ צח יוקד, קוקו, הסוכנת הנאצית: האם קוקו שאנל גויסה לשירות הנאצים?, באתר nrg‏, 15 באוגוסט 2011
  24. ^ נירית אנדרמןמנאצים ועד צ'רצ'יל, זה הסיפור המסריח מאחורי שאנל מספר 5, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
  25. ^ היסטוריית השיזוף אנקדוטות על קוקו שאנל