בנבנידה אברבנאל
| לידה |
בערך 1473 פורטוגל |
|---|---|
| פטירה |
1560 איטליה |
| פעילות בולטת | נדבנות |
| ידועה בשל | מניעת גירושם של יהודי נאפולי |
| השקפה דתית |
יהדות  |
| בן זוג | שמואל אברבנאל |
  | |
בֶּנְבֶנִידָה אַבְּרַבַנְאֵל (בפורטוגזית: Benvenida Abravanel;[1] 1473~, פורטוגל – 1560, איטליה) הייתה נדבנית ואשת עסקים יהודיה שחיה באיטליה בתקופת הרנסאנס. אברבנאל הייתה אחת הנשים המשפיעות והעשירות ביותר באיטליה בתקופה זו. היא נודעה בשל נדיבותה ובשל עזרתה לעמה; בין השאר, מנעה את גירושם של יהודי נאפולי.[2]
קורות חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1473–1522: משפחתה והמעבר לנאפולי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברבנאל הייתה בתו של יעקב אברבנאל, אחיו של המדינאי היהודי רבי יצחק אברבנאל. מקום ותאריך לידתה המדויקים אינם ידועים בוודאות.[3][4] משפחתה נמלטה מספרד לפורטוגל בעקבות גזירות קנ"א והמרת הדת שנכפתה על הסבא-רבא שלה, שמואל אברבנאל. היא נישאה לבן דודה מדרגה ראשונה שמואל אברבנאל (1473–1547), בנו של יצחק אברבנאל, והביאה עימה נדוניה גדולה. בשנת 1492, בעקבות גירוש ספרד, עזבה עם משפחתה את פורטוגל והם עברו לנאפולי.[5] בנאפולי שימש בעלה כיועץ פיננסי למשנה למלך נאפולי, פדרו אלוורז דה טולדו, והצליח גם כאיש עסקים. לאחר מותו של אביה, יעקב אברבנאל, הוא לקח על עצמו את הנהגת הקהילה היהודית של נאפולי.[4]
לאברבנאל היו שישה ילדים משלה (שלושה בנים ושלוש בנות) והיא גידלה גם את בנו מחוץ לנישואים של שמואל. בניה היו יעקב, יהודה (ליאו) ויצחק (או ראובני); לגבי בנותיה, ידועים רק שמותיהן של שתיים מהן – גיאויה ולטיסיה. אחת מבנותיה חיה, ככל הנראה כאנוסה, בליסבון.[6]
אף על פי שפרננדו השני, מלך אראגון, לא הקים אינקוויזיציה בנאפולי, התושבים היהודים היו תמיד תחת לחץ וסבלו מגזירות. בשנת 1510 הוציא פרננדו השני צו גירוש ליהודים. הצו נכנס לתוקף בשנת 1511, אך משפחת אברבנאל ומאתיים משפחות יהודיות נוספות הורשו להישאר בעיר תמורת סכום כסף גדול. בתקופת שלטונו של קרל החמישי, אויימו היהודים בגירוש נוסף. המצב השתפר במקצת ב-1532 כשפדרו אלוורז דה טולדו התמנה למשנה מלך נאפולי. דה טולדו אהד את משפחת אברבנאל ואף מינה את בנבנידה למורתה ולמדריכתה של ביתו, לאונור דה טולדו, שלימים נישאה לקוזימו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה.[5]
אברבנאל הייתה ידועה למרחקים בשל אדיקותה ונדיבותה. כאשר ביקר דוד הראובני באלכסנדריה ובירושלים בשנת 1523, כתב ששמע שהיא צמה כל יום, פדתה שבויים – לפחות אלף פליטים יהודים אנוסים – והייתה ידועה בצדקה שנתנה בצורה נדיבה לכל מי שביקש את עזרתה. כאשר שהה הראובני באיטליה בשנים 1524–1525, תמכה בו אברבנאל והעניקה לו סכומי כסף ומתנות מספר פעמים.[7]
1533–1553: מעבר לפרארה ומאבקים פנימיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1533 הורה קרל החמישי על גירושם של היהודים שוב, אך אברבנאל הצליחה לדחות את ההחלטה בעשר שנים. בשנת 1540, אולצו היהודים לענוד טלאי על בגדיהם. כתוצאה מכך, עזבה אברבנאל את נאפולי עם משפחתה בשנת 1541, ונענתה להזמנתו של ארקולה השני ד'אסטה, דוכס פרארה, להתיישב בעירו, שהייתה אז מרכז ההגירה הספרדית באיטליה. כמו בנאפולי, גם בפרארה נהנתה אברבנאל ממוניטין כנדבנית וכמממנת של יצירות אמנות, ספרות והוצאה לאור של ספרי קודש יהודיים.[8][9] בשנת 1548, לאחר שכבר הספיקה אברבנאל לצבור כוח רב בקהילה היהודית, זכתה דונה גרציה נשיא, נדבנית ידועה גם היא, למקלט בעיר. נוצרה יריבות בין משפחת אברבנאל למשפחת נשיא, שבאה לידי ביטוי בעיקר ב-1555–1556, כשדונה גרציה ארגנה את חרם אנקונה שפגע באינטרסים המסחריים של בנה של אברבנאל, יעקב.[4]
שמואל, בעלה של בנבנידה, חשש משודדי דרכים ולכן פנה לסופר העיר ולתשעה עדים כדי לכתוב את צוואתו, בה העניק את כל נכסיו לאשתו, כירושה או כמתנה. הסיבות שנתן לכך היו שהיא הביאה עימה לנישואים נדוניה גדולה, הראתה שיקול דעת ואופי חזק בניהול ענייניו בחוכמה וסיפקה את צורכי הבית לשביעות רצונו. הוא חשש מכך שאחד או שניים מבניו, שהתנהגותם הייתה לא מוסרית ומתנשאת, יחריבו את רכושו ברגע שיירשו אותו. חלק מהסכום הוקצה לילדים, שיקבלו אותו עם נישואיהם, בתנאי שאלו יהיו לרצונה של בנבנידה. לילד מחוץ לנישואים הוקצה סכום נפרד, לפי אותו כלל כמו הילדים האחרים.[4]
ב-1547, מת שמואל במפתיע. יצחק, ככל הנראה בנו מחוץ לנישואים של שמואל,[10] קרא תיגר על הצוואה בטענה שלפי ההלכה היהודית אישה לא יכולה לרשת. הנושא הפך למחלוקת רחבה בין הרבנים של איטליה וטורקיה. אברבנאל טענה שגם אם אינה יכולה לזכות בנכסי בעלה מכוח ירושה, היא יכולה לזכות בהם מכוח מתנה. טענה נוספת שהעלתה היא הדין דינא דמלכותא דינא, לפיו קיים תוקף הלכתי גם לדין המקום והמדינה – לפיהם אישה יכולה לרשת. למרות המחלוקת, הצליחה אברבנאל להשתלט על עסקיו של בעלה.[4] תוך שימוש בקשריה עם תלמידתה לשעבר לאונור דה טולדו, הצליחה אברבנאל יחד עם בניה יעקב ויהודה להגדיל את כוחה העסקי והקימה חמישה בנקים בדוכסות הגדולה של טוסקנה באישורה של ממשלת פירנצה.[7] בספטמבר 1550, הצליחה, באמצעות שוחד, לשדל את קרל החמישי להעניק למאה משפחות יהודיות – שנבחרו על ידה – להתיישב בנאפולי.[4]
במאי 1552 פרץ מאבק פנימי נוסף במשפחת אברבנאל, כאשר יהודה נישא ליהודייה פורטוגזית בפזארו, נישואים אליהם בנבנידה התנגדה. בנבנידה ויעקב הביאו לכך שיהודה ייכלא ושנכסיו יעוקלו. בצוואה שכתבה ב-17 בפברואר 1553, נישלה לחלוטין את יהודה בשל נישואיו ובשל תמיכתו ביצחק. בתקופת חרם אנקונה תמכה משפחת אברבנאל באינטרסים של יהודי אנקונה ולא באינטרסים של יהודי פזארו, שם חי יהודה.[6]
מותה ומורשתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברבנאל נפטרה ככל הנראה ב-1560 באיטליה.[5] יש הסוברים שהיא נפטרה מאוחר יותר, ב-1565.[11]
אברבנאל הייתה סמל לאישה חזקה, בעלת נדיבות רבה ומחויבות למשפחתה ולאנשיה. היא נחשבה לאחת מהנשים הצדקניות בישראל וזכתה לאזכורים משבחים בספרות הרבנית, המתייחסים אליה כ"אם בישראל" וכאל "מודל וסמל לצניעות, יראת שמיים, חוכמה וכוח".[12][4][13]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Howard Tzwi Adelman (2007). Abravanel, Benvenida. Vol. One (Second ed.). Detroit/New York: Encyclopedia Judaica. p. 275. ISBN 978-0-02-865929-9.
- David Malkiel (1996). Jews and Wills in Renaissance Italy: A Case Study in the Jewish-Christian Cultural Encounter. Italia 12. pp. 7–69.
- Renata Segre (1997). Sephardic Refugees in Ferrara: Two Notable Families. New York: Benjamin R. Gampel (Hg.): Crisis and Creativity in the Sephardic World, 1391-1649. pp. 164–185, 327–336.
- Meyer Kayserling (1879). Die Jüdischen Frauen in der Geschichte, Literatur und Kunst. Leipzig.
- Samuele H. Margulies. (1906). La famiglia Abravanel in Italia. Rivista Israelitica III.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Grand Duke discusses theology with a Jewish Lady, תבליט משוער של בנבנידה אברבנאל, באתר The Medici Archive Project
- Sylvia Mendoza (2004). "Benvenida Abravanel (Spain, 1473–1554)". The Book of Latina Women: 150 Vidas of Passion, Strength, and Success. Adams Media. pp. 3-5.
- אלי אשד הגבירה בנבנידה אברבנאל והגבירה גרציה מנדס-נשיא : ידידות או אויבות בנפש ? no666.wordpress.com/2021/10/29/הגבירה-בנבנידה-אברבנאל-והגבירה-גר/
- Renee Levine Melammed, "Life in 16th-century Italian high society", eSefarad, October 26, 2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איותים נוספים: Bienvenida, Benvegnita, Bienvenita
- ^ קלרה סרמנטו, שרה ברוסקה וסילביה סוזה, In Permanent Transit: Discourses and Maps of the Intercultural Experience, בהוצאת Cambridge Scholars, 2012. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"
)
- ^ סטפני בת' זיגמונד, The Medici State and the Ghetto of Florence: The Construction of an Early Modern Jewish Community, בהוצאת Stanford University, 2006. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 הווארד צבי אדלמן, בנבנידה אברבנאל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
- ^ 1 2 3 "Benvenida Abrabanel", Jewish Virtual Library
- ^ 1 2 Yael Amato, "Leone Hebreo", The Times of Israel, 10 בינואר 2013
- ^ 1 2 Renée Levine Melammed, "Life in 16th-century Italian high society", The Jerusalem Post, 28 בנובמבר 2011
- ^ דולורס סלואן, The Sephardic Jews of Spain and Portugal: Survival of an Imperiled Culture in the Fifteenth and Sixteenth Centuries, בהוצאת McFarland, 2 בינואר 2009. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
- ^ "Abrabanel, Benvenida (d. 1560)", HighBeam Research, 1 בינואר 2007
- ^ מכונה בספרות הרבנית גם "בנימין".
- ^ Henry Abramson, "Benvenida Abravanel and the Expulsion from Spain", Jewish History Lectures, 3 בינואר 2013
- ^ Marianna D. Birnbaum, "The Long Journey of Gracia Mendes – Chapter 5. Gracia and Jewish patronage in sixteenthcentury Ferrara", OpenEdition Books
- ^ מאייר קייזרלינג, Geschichte der Juden in Spanien und Portugal: Geschichte der Juden in Portugal, בהוצאת Springer, 1867. (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
