לדלג לתוכן

פדיון שבויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פדיון שבויים
(מקורות עיקריים)
משנה תורה ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכות י'י"ח
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רנ"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פדיון שבויים הוא מצוות הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי.

המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות פדיון שבויים היא, על פי התלמוד, מצווה רבה, כלומר מצווה גדולה וחשובה[1]. היא נגזרת של מצוות רבות מדאורייתא, שאת חלקן מנה הרמב"ם במשנה תורה:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.

ומוסיף השולחן ערוך וכותב:

כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים

מעלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מעלתה של המצווה ניתן ללמוד גם מפרשנות רבנו בחיי, שכתב כי שחרור השבויים שבמעשה יציאת מצרים הוא שהביא לאזכורו בפתיחת עשרת הדיברות. הוא מסביר מדוע מופיע תיאור יציאת מצרים בראש עשרת הדברות ולא מעשה בריאת העולם: "ואפשר לומר כי לגודל המצווה שיבח הקב"ה את עצמו בה בדיבור ראשון של אָנֹכִי. הוא שאמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'[2] ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים של ס' ריבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צוונו והלכת בדרכיו" [3].

גם החוקר מיכאל ויגודה מציין כי יציאת מצרים, האירוע המכונן עליו נסמכים רוב מועדי ישראל, הייתה למעשה פדייה של בני ישראל, שהיו שבויים ביד מצרים, על ידי האל[4].

המקרא עצמו מכנה את יציאת ישראל ממצרים בלשון פדייה: ”כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.”[5]

מופעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח פדיון שבויים נקרא על שם שחרורם של הנתונים בשבי באמצעות תשלום לשוביהם[6], שהיא צורת השחרור הרווחת. בספר נחמיה מופיע תיאור מפורש של פדיון שבויים בצורתו הרווחת: "וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִ֠ינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר"[7].

מקרים נוספים של שחרור שבויים (לאו דווקא על ידי פדיונם בכסף) מתוארים גם כן במקרא. כבר בתורה[8] מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט, והצליח לשחררו. כן מסופר, שכאשר הכנעני מלך ערד הצליח לשבות שבויים מישראל, יצאו בני ישראל למלחמה נגדו והחרימו את עריו[9]. בספר שמואל מסופר על דוד, שכאשר עמלקים פשטו על עירו, צקלג, ושבו את הנשים שבה, דוד ואנשיו רדפו אחריהם והחזירו את השבויים[10]. בכל המקרים הללו, לקיחת שבויים היוותה עילה למלחמה.

בתקופת חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת חורבן בית שני ומרד בר כוכבא בעקבותיו גררו אירועי שבי רבים, מרביתם בארץ ישראל, והובילו לשורה ארוכה של תקנות חז"ל[11], כדוגמת תקנות אושא, שביניהן היו גם תקנות של פדיון שבויים[12]. רישומם של אירועים אלה בולט ברבים ממדרשי התקופה[13], ובקינות הרבות המתארות את אירועי התקופה. ביניהן בלטה דמותו של רבי פנחס בן יאיר כמי שסובב בארץ ועסק בפדיון שבויים[14].רבי פינחס בן יאיר היה דמות נערצת גם על ידי חז"ל ששימרו את האגדה, בדרכו לפדיון שבויים, כשהגיע לנהר בלתי ניתן לחציה איים על הנהר שהוא יכול ליצור קשר עם "קונו", כלומר הקדוש ברוך הוא, והנהר נכנע. [15]

בתקופת הגלות ובעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הדורות ביטאה מצוות פדיון שבויים את הסולידריות הקהילתית ואת הערבות ההדדית חוצת היבשות של כלל העם היהודי. במידה רבה התנהלה מעין מדינה יהודית, במסגרתה פעלו מנהיגי הקהילות, הרבנים, עשירי הקהילות והמקורבים למלכויות השונות. "הקהילה היהודית תפקדה, לפחות בכל הנוגע לפדיון שבויים, באופן זהה לתפקודן של המדינה הנוצרית והמדינה המוסלמית, אך במקום בשבויים, השתמשה בממון כדי לפדות את חבריה (שלא היו דווקא מבני הקהילה המקומית). השינויים התבטאו לא רק ביחס כלפי השבויים, הלוחמים והאזרחים, אלא גם ביחס לכלי קודש וחפצים נוספים בעלי ערך שנלקחו שלל בידי האויב. פדיון סמלים דתיים כמו איקוניות או ספרי תורה, מעיד גם הוא על חשיבותו של פדיון השבויים, כמעשה המאשש ומחזק את הקשר בין הפרט לכלל, לא רק כלפי השבויים הנמצאים במצוקה, אלא גם כלפי כלל הציבור. במידה מסוימת, פדיון הסמלים הוא מעשה השומר על זהות הכלל" [16] [17]. אולם, לא זו בלבד שפדיון שבויים קודם לפדיון סמלים דתיים, אלא אף מכירתם הותרה לצורך פדיון שבויים[18][19][20].

קיומה של קופה מיוחדת למצווה זו מופיעה כבר במשנה[21], ובתלמוד[22]. במאות ה־16-18 נחלצו קהילות ישראל בארצות הים התיכון לעזרתם של תושבי האי מלטה, שהיה מוקד שוד ימי תחת שלטון האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798. הקהילות הקימו חברות פדיון שבויים שגבו מהקהל מס פדיון שבויים קבוע. יהודי טורקיה היו הראשונים להקים חברה כזו, חברת פדיון שבויים בוונציה עסקה גם היא בפדיונם ושלחה אגרות בנושא לקהילות ישראל. חברות "פדיון שבויים" שהיו קיימות אז בכל קהילות אירופה החשובות, עמדו בקשר עם חברות פדיון שבויים במדינות הקרובות למלטה. חברת פדיון שבויים בוונציה העמידה פקיד מיוחד שישב במלטה ואף דאג לצורכי השבויים עד לפדיונם. חלק מהשבויים התיישבו במלטה והקימו בה קהילה יהודית[23].

באגדה ובסיפור החסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האגדה, מצוות פדיון שבויים הביאה לצמיחתו המחודשת של עולם התורה. האגדה על ארבעת השבויים של הראב"ד הראשון מספרת, כי לאחר שקיעת עולם התורה בבבל בסיום תקופת הגאונים, יצאו ארבעה שליחי קהילות מסורא שבדרום בבל, והפליגו באוניה מהעיר בארי בדרום איטליה על מנת לאסוף תרומות לקהילה. הם נחטפו בידי שודדי ים ונמכרו לעבדות, ואז נפדו בידי ארבע קהילות שונות, מבלי שידעו איש על רעהו, וקוממו את עולם התורה בארצות המגרב, בספרד ובמצרים[24].

גם דמותו של הצדיק בסיפור החסידי מבוססת במידה רבה על פעילותו לצורך קיום מצוות פדיון שבויים. ביניהם בולטות דמויותיהם של רבי לייב שרה'ס[25], של רבי משה לייב מסאסוב[26], וכן של רבי נחום מצ'רנוביל ובנו רבי מרדכי[27][28]. כמו כן, באגרת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא מצטט דו-שיח בינו לבין הרב ממז'יבוז': "...ואחר כך שאל אותי וכי זה לפי כבודכם לסבב בעיירות רחוקות כאלו? והשבתי לו, וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסיבב כל ימיו על פדיון שבויים".

סייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים. שני הסייגים הבולטים הם:

אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.

ומוסיף הרמב"ם:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.

יתר על דמיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". בהקשר זה מוסיפה המשנה גם: ”וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.”

אחת ממטרותיו של סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשבאים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.

ברם, כבר בתלמוד[29] אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים. למשל, רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול[30]. התוספות על סוגיה זו למדו שגם במקרה של סכנת נפשות אין האיסור לפדיון "יתר על כדי דמיהן" מתקיים.

ישנם מקרים נוספים שבהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו[31].

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז במאה ה-13, אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה מאחר והיה גדול הדור שכל ישראל היו זקוקים לפסיקותיו והדרכתו התורנית היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז כגון שדבר יזה יגרום לכליאתם של גדולי חכמי ישראל בכל מקום לאותה מטרה. והוא אכן מת בשבי[32] (לפי אותה המסורת במהרש"ל, השלטון הגרמני סרבו גם לאחר פטירתו לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר שתרם למטרה זו את רוב רכושו למרות האיסור של המהר"ם לעשות כן. אך מאז לא כלאו יותר רבנים למטרת כופר.).

דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.

אין מבריחין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות, בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש, ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להינצל[33].

שבוי חוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סייג אחר הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גנבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. כפי שמופיע במשנה:

הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ; אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים[34].

הפסיקה במקרי חטיפות ארגוני טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה חטיפות המטוסים לירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970, התרחשה סדרה של חטיפות מטוסים לירדן על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין. במהלכה נשבו מעל ל-125 נוסעים. 56 מהם - ישראלים, יהודים, אמריקאים וגרמנים - הופרדו משאר השבויים. החוטפים דרשו שחרור של כל האסירים הפוליטיים הכלואים בישראל בתמורה לבני הערובה. יומיים אחרי החטיפה, בח' באלול תש"ל, שלח הרב משה פינשטיין, בשם אגודת הרבנים בארצות הברית, מברק לראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובו קבע שיש לפעול להצלת הנפשות" ובאם אין ברירה על מדינת ישראל למלא דרישת המחבלים כדי להציל נפשות השבויים.[35][36][דרושה הבהרה]

מקרה החטיפה לאנטבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976, בעקבות חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, כינס הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל, דיון בעמדת ההלכה בשאלת ההיענות לדרישות החוטפים, בהשתתפות הרבנים יוסף שלום אלישיב, שלמה זלמן אויערבך, בצלאל ז’ולטי, אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי ובן ציון אבא שאול. בתשובה ארוכה פורש הרב יוסף את נימוקי ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד[37][38]. ההחלטה הועברה לידי ראש הממשלה בעת כינוס הממשלה לדון בדבר[39]. בנימוקים להחלטת אספת הרבנים, ישנה התייחסות מפורטת לכל הסייגים למצווה:

  • כדי דמיהן: מדובר במחיר כלכלי ולא מדיני. טעמיה, מפני דוחק הציבור, והחשש שדמי הפדיון ייצרו תמריץ להעדיף שבי יהודים, אינם קיימים בחטיפות ממניעי טרור. לכן, יש להכריע כדעת התוספות[40] שבמקום סכנה לא תיקנו[37][41][42].
  • סכנה: נטילת סיכון על מנת להציל אחר מסכנה וודאית – יש לחלק בין אדם פרטי שאינו חייב להכנס לספק-סכנה עבור הצלת אחר, לבין המדינה, שעליה להעדיף את הסכנה הוודאית לחטופים על פני ספק-סכנה עתידי.
  • סכנה – מעשה הצלה תוך נטילת סיכון: חז"ל[43] דנו בסיטואציה של קבוצת בני אדם שנדרשו בידי רוצחים למסור מתוכם נפש אחת להורגה ואם לאו ייהרגו כולם, והכריעו שאף אם כתוצאה מכך ייהרגו כולם, נאסר עליהם לבצע פעולה אקטיבית של מסירת נפש לרצח. ביחס לסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לאזרחי ישראל כתוצאה משחרור המחבלים, מבחין הרב יוסף, על יסוד אבחנת החזון איש[44], בין אקט שלילי מתוך מטרה חיובית (כבמקרה דלעיל) לבין אקט חיובי בעל השלכה שלילית נלווית שנחשבת מעשה הצלה, וקובע כי פעולת השחרור נחשבת מעשה הצלה. זאת ועוד, הכרעת חז"ל מתייחסת לסיכון וודאי, בעוד במקרה של שחרור מחבלים מדובר בסיכון פוטנציאלי בלבד. אבחנת החזון איש הטרימה את הדיון בדילמת הקרונית, שהוצגה בעולם האקדמי מספר שנים מאוחר יותר.

הרב שאול ישראלי[45] חלק על הטיעונים האחרונים, לדעתו המדינה אינה חייבת להסתכן להצלת אחרים והסכנה מוחשית דיה ויש להתייחס אליה כאל סכנה קיימת. אלא שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה להצלת אחר מסכנה ודאית , לפיכך, הממשלה מוסמכת לקבוע כי האינטרס הציבורי בשחרור החטופים גובר[46].

לאחר מבצע אנטבה, בו שוחררו החטופים במבצע צבאי, סיכם הרב עובדיה יוסף את הדיונים בשו"ת יביע אומרו[37], ובו הוסיף ופירט, בדיעבד, גם את ההיתר למבצע צבאי לשחרור החטופים, אפילו אם כרוך בחילול שבת.

דעות נוספות

במקביל, נדרש לעניין האלוף והרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב שלמה גורן שכיהן אז כרב הראשי לישראל, ובמסר שהעביר לראש הממשלה קבע: “פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר..., יש להחזיר המחבלים ולהציל הנפשות ולא לשחק אפילו בספק... יש לוותר על הכבוד והפרסטיג’ה. מדינת ישראל חזקה ותעמוד..."[47]. אלא שביחס לחטיפות מאוחרות יותר קבע כי גם לסוברים שבמקום סכנה לא חלה תקנת "כדי דמיהן", הרי שחרור מספר רב של מחבלים מהווה פגיעה במלחמה בטרור, והוא אסור אלא אם יוחזרו מספר זהה של מחבלים ושבויים. עם זאת ביחס לחיילים סובר הרב גורן שדינם שונה מדין אזרח מהסיבות שונות[48].

הרב יהודה גרשוני[49] חולק באופן גורף על פסק דין אספת הרבנים. לדעתו אסור לממשלה ליטול סיכון בשחרור מחבלים, בדומה להכנסת עצמו לספק סכנה להצלת חברו שאסור לשיטתו. בנוסף, לדעתו חלה חובה על כל יחיד למסור נפשו על שמירת הסדר והמשפט, העם והמוסר, ושחרור מחבלים מהווה הפרה של הסדר והמשפט.

מקרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיה זו זכתה לדיון מחודש בנוגע לפדיון שבויי צה"ל ואזרחים חטופים. במקרים רבים מחבלים חטפו חיילים או אזרחים ודרשו שחרור מאות רבות של מחבלים תמורת שחרורם, למשל בעסקת ג'יבריל, וחטיפות נחשון וקסמן, גלעד שליט ואלחנן טננבוים.

הרב שלמה גורן דן בעסקת ג'יבריל, וכתב שיש לאסור שחרור חטופים בתמורה למחבלים ביותר מיחס של אחד על אחד. אך ביחס לחיילים שנחטפו בעת קרב שנשלחו אליו על ידי המדינה הביע ספק, וכתב שייתכן שחובה לשחררם גם ביותר מכדי דמיהם.[50] הרב חיים דוד הלוי הגיב לדברי הרב גורן, וכתב שההלכה שאוסרת פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם, אינה נוגעת למקרה של חטיפת חיילים, והוסיף שאף שיש מקום לדון על צורת ההתנהלות הנכונה במצבים כאלה, מכל מקום אין לטעון לאחר מעשה שהממשלה פעלה בניגוד להלכה.[51]

בדומה לכך כתב הרב שאול ישראלי שמחד נראה שמותר לציבור לבחור להסתכן כדי להציל את החטופים, אך מאידך: "יש הבדל בין צורת סיכון שהיה בבחינת קידוש השם, לבין סיכון כנידון שלפנינו שבא על דרך הכניעה". ועל כן הכריע: "על כן הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון".[52]

הרב ישראל רוזן כתב שההלכה איננה מכריעה בשאלה זו, והדבר מסור לשיקולים הביטחוניים והמדיניים של מנהיגי המדינה.[53] ובדומה לכך הכריע הרב יעקב אריאל, שהוסיף: "השיקולים לפדות שבויים תמורת שחרור מחבלים צריכים להביא בחשבון בעיקר את טובת הציבור, היכן יש סיכונים גדולים יותר לביטחון הציבור".[54]

רבנים אחרים אסרו עסקאות כאלה בשל עידוד הטרור, וסוברים שהכלל של אין פודין שבוי יותר מכדי דמיו חל גם במקרים כאלה. בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו[55] הרב אברהם יצחק כלאב[56] הרב צפניה דרורי[57], הרב יעקב יוסף, הרב אליעזר מלמד[58].

במתקפת הפתע על ישראל (2023)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגייה זו קיבלה משנה תוקף במורכבותה בעקבות מתקפת הפתע על ישראל (2023) ומצב החטופים הישראלים ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל כמו גם מצבה של מדינת ישראל.

ע"פ הרב אורי שרקי יש הבדל בין מצוות פדיון שבויים לבין השבת חטופים בזמן מלחמה. הלכות פדיון שבויים הם דיני חובתה של הקהילה היהודית בגולה כאשר בידינו להיעזר רק באמצעי של תשלום כסף. אך פדיון שבויים בעקבות אירוע לאומי הוא חובתה של המדינה והאומה במסגרת הלכות מלחמה. מבחינה זו מה שקובע את שחרור השבויים הוא האם בכך אנו נכנעים לאוייב או מכריחים אותו לשחררם כולל בשימוש במידה של אכזריות כמידת הצורך לסיום מהיר של אירוע השבי והכנעת האויב.[59][60].

כך סובר גם הרב שלמה אבינר ”פה לא שייך פדיון שבויים. פדיון שבויים שייך בגלות. עכשיו יש לנו מדינה וצבא ואנחנו נדרשים לשחרור שבויים במלחמה בכוח"”[61][62].

תפילה על השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחינו כל בית ישראל

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן

ערך מורחב – אחינו כל בית ישראל

בתפילת הציבור בבתי הכנסת בכל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול שבהם בתפילת שחרית מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים תפילת אחינו כל בית ישראל[63].

התפילה כוללת בקשה מאלוהים ("המקום") שיציל את כל היהודים שנמצאים בצרה בכל מקום שהם, והיא מדגישה בעיקר את הבקשה לשחרורם של אנשים הנתונים בשבי. היא מסיימת בבקשה שההצלה תתרחש עכשיו, במהרה ובקרוב (בארמית: "השתא בעגלא ובזמן קריב").

תפילה זו מצוייה כבר בנוסחי הסידור הקדומים המצויים בידינו[64] ומיוחסת לתקופת הגאונים.

בנוסף בימינו יש קהילות שבהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה, "מי שברך" מיוחד המכונה גם "תפילה לשלום חיילי צה"ל". לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל ורבני קהילות. לתפילה זו קיימת גם תוספת במקרה של שבויים ונעדרים – ”וּמִי מֵהֶם שֶׁנָּפַל בַּשְּׁבִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְיִתְּנֵם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם, וְיוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, וְיִּקְרָא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים יִפְקַח קוֹחַ, וִישִׁיבֵם לְבָתֵּיהֶם בְּשָׁלוֹם בִּמְהֵרָה, אָמֵן”.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב אברהם יצחק כלאב, תחומין, כרך ד', "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", עמ' 116
  • ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין, כרך ו', (עמ' 305 ), "לא תיקחו כופר נפש למחבל".
  • הרב נתן אורטנר, תחומין, כרך יג', (עמ' 257), "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי".
  • הרב שלמה גורן, תורת המדינה, (עמ' 424–436).
  • הרב שאול ישראלי, שו"ת חוות בנימין, סימן טז' עמ' קכג' אות ז'.
  • שו"ת יביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ו' הרב עובדיה יוסף
  • שיעורי תורה לרופאים, סי' קל"ח, הרב יצק זילברשטיין
  • שמרו משפט, חלק ד' עמ' תרפט, חלק ב' סי' פז הרב שלמה ידידיה זעפרני
  • שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון: (1391-1830), אליעזר בשן, הוצ' אונ. בר-אילן 1980.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פדיון שבויים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד ב'
  2. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק א'
  3. ^ כד הקמח, צדקה, א', ח'
  4. ^ https://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/60-2.htm
  5. ^ דברים ז ח
  6. ^ רש"י בסוכה מ, עמוד ב'
  7. ^ ספר נחמיה, פרק ה', פסוק ח'
  8. ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוקים י"בט"ז.
  9. ^ ספר במדבר, פרק כ"א, פסוקים א'ג'
  10. ^ ספר שמואל א', פרק ל'.
  11. ^ תוספתא כתובות ח' ג'
  12. ^ הרב שלמה רוזנפלד, שבייה ופדיון שבויים בימי במשנה והתלמוד, באתר אסיף, ‏תשע"ט
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז', עמוד א'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז', עמוד א'
  16. ^ יובל רוטמן, פדיון שבויים וחילופי שבויים כמעשה מדיני ביהדות, בנצרות ובאסלאם - התהוותו של נוהג ימי ביניימי, באתר אוניברסיטת תל אביב
  17. ^ מרב מאק, שבויים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ומכון ון ליר בירושלים, 2014, עמ' 43-60
  18. ^ בבא בתרא ג' ע"ב: מכירת בית כנסת לצורך פדיון שבויים
  19. ^ רמ"א יו"ד סימן ר"ע, לעניין מכירת ספרי תורה
  20. ^ משנה ברורה, סימן קנ"ג, ס"ק כ"ד
  21. ^ שקלים ב' ח'
  22. ^ בבא בתרא ח' ע"א, קי"ז ע"ב, מעשה רבא
  23. ^ שמחה אסף, באהלי יעקב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1943, עמ' 107-115
  24. ^ https://www.anumuseum.org.il/he/blog/four-hostages/
  25. ^ אליעזר שטיינמן, שער החסידות, תל אביב: מ. נוימן, תשי"ז, עמ' עמ' 163
  26. ^ אליהו כי טוב, בחסד עליון, ירושלים: א מכון להוצאת ספרים, 1955
  27. ^ יעקב בן יצחק פרידמן, ספר אהלי יעקב, תל אביב: ועד חסידי הוסיאטין, תשס"ו, עמ' ל"א
  28. ^ מנחם גוטמן, אוצר אגדות החסידים, ירושלים: המרכז העולמי של רבנים חסידיים, תש"ל, עמ' ספר ז', עמוד 17
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח, עמוד א'.
  30. ^ הרמב"ן, הרא"ש ועוד ראשונים
  31. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ד', על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב
  32. ^ אתר למנויים בלבד אנו - מוזיאון העם היהודי, בעד ונגד עסקת שבויים: גם אצל יהודי גרמניה במאה ה-13, באתר הארץ, 14 במרץ 2024
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'-ע"ב
  34. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ג, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ו'.
  35. ^ מכתב היסטורי מרבי משה פיינשטיין אל גולדה מאיר בעניין המאמצים לפדיון חטופי המטוסים, באתר מכירות פומביות Winners, ניו יורק, ‏ח אלול תש"ל [9.9.1970]
  36. ^ הרב אוריאל בנר, חטיפתו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל ושחרורו - מעשים ומשמעויות, באתר המעין, ‏טבת תשפ"א
  37. ^ 1 2 3 שו"ת יביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ו' הרב עובדיה יוסף
  38. ^ הרב אוריאל בנר, יחסם של גדולי ישראל לשחרור מחבלים להצלת חטופי אנטבה, באתר מכון שלמה אומן
  39. ^ הערה מכתב יד, שנוספה במהדורה החדשה של "יביע אומר", הוצאת מאור ישראל, תשע"ה, עמ תרכו
  40. ^ גיטין נ"ח ע"א
  41. ^ הרב יוסף שלום אלישיב, שושנת העמקים, עמ' עמודים קיב-קיג
  42. ^ הרב שלום אלישיב, שיעורי תורה לרופאים
  43. ^ תלמוד ירושלמי, תרומות, ח, יב
  44. ^ אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, יורה דעה, עמ' סימן ס"ט, דף ק"ב, עמוב ב
  45. ^ 1. חוות בנימין ס י יז'
  46. ^ 2. תלמידו הרב יעקב אריאל מציין בהקשר זה את השיקול הביטחוני שבשמירת המורל והלכידות החברתית למול הסיכון הבטחוני הישיר. (שו"ת באוהלה של תורה, ה, עמ" 90-91
  47. ^ אריאל בנר, המעיין, תמוז תשע"ו, מתוך מסמכים שפורסמו בבלוג ארכיון המדינה - המהדורה העברית, סביב פרשת אנטבה
  48. ^ תורת המדינה, 424 - 436
  49. ^ הדרום, כתב עת, הסתדרות הרבנים דאמריקה, ל"ג, עמ 27 ואילך
  50. ^ תורת המדינה, עמ' 424–436
  51. ^ עשה לך רב, חלק ז סי' נג
  52. ^ האם יש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה, חוות בנימין, חלק א' סי' ט"ז
  53. ^ "שחרור שבויים 'במחיר מופקע' שאיננו כספי", תחומין כרך ל' עמ' 95
  54. ^ באהלה של תורה, חלק ה' סי' ז'
  55. ^ ynet, הרב מרדכי אליהו: "בן 20 לחופה", באתר ynet, 2 באפריל 2009
  56. ^ הרב אברהם יצחק כלאב, "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", תחומין ד' עמ' 108
  57. ^ בני טוקר, הרב דרורי: ההלכה אוסרת עסקה שכזו, באתר ערוץ 7, 19 באוקטובר 2011
  58. ^ מנהל האתר, הלכה ח - האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף? | פרק ז - ערבות הדדית | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א, באתר פניני הלכה, ‏2000-06-07
  59. ^ מצוות פדיון שבויים, סרטון בערוץ "הרב אורי שרקי", באתר יוטיוב (אורך: 01:00)
  60. ^ ראיון עם הרב שרקי על עסקת החטופים בערוץ TOV, סרטון בערוץ "הרב אורי שרקי", באתר יוטיוב (אורך: 09:43)
  61. ^ הרב שלמה אבינר: לא מצילים אדם על חשבון חיים של אלפים, באתר ערוץ 7, 14 ביוני 2024
  62. ^ שבויים (מאמר), שלמה אבינר.
  63. ^ (אצל הספרדים והתימנים ושאר עדות המזרח לא נהוג לאומרה).
  64. ^ ראו בערך על תפילת זו שהיא נאמרה במקום אחר, בסידור ובזמן התפילה, תלוי בנוסח.