פדיון שבויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצוות פדיון שבויים, היא הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי. מצווה זו ידועה כבעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית והיא כוללת בתוכה מספר מצוות שונות.[1]

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתורה[2] מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט והצליח לשחררו. במקרה נוסף שבו הכנעני מלך ערד מצליח לשבות שבויים מישראל, בני ישראל יוצאים למלחמה נגדו ומחרימים את עריו (במדבר כא א-ג). מקרה נוסף הוא הסיפור של פשיטת עמלק על עירו של דוד צקלג ולקיחת כל האנשים שהיו שם כשבויים, גם במקרה זה דוד ואנשיו פושטים על העמלקים ומחזירים את השבויים[3]. בכל המקרים אלו על פי המקרא לקיחת שבויים מהווה עילה למלחמה. על פי ד"ר מיכאל ויגודה המאורע של יציאת מצרים הינו אירוע מכונן שבו הקב"ה פודה את כל עם ישראל שהיו שבויים בידיהם של המצרים. אירוע שכל המועדים היהודיים נסמכים עליו.

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כותב:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך"[4], ועל "לא תעמד על דם רעֶך"[5], ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך"[6], ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו"[7], ומצות "וחי אחיך עמָך"[8], "ואהבת לרעך כמוך"[9], ו"הצל לקוחים למות"[10] והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י

ומוסיף השו"ע וכותב:

כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.

סייגים למצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים, שהבולט בהם הוא:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם.

ומוסיף הרמב"ם:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח, יב

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". אחת ממטרתיו של סייג זה היא כדי למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשבאים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל, היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם.

ברם, כבר בתלמוד[11] אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים, למשל רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק ש- "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול[12].

ישנם מקרים נוספים בהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו[13].

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג גדול רבני אשכנז במאה ה-13 אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז והוא אכן מת בשבי. דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה סכום כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.

סייג אחר הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גניבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים.[14]

סוגיה זו זכתה לדיון מחודש, טעון ביותר מבחינה רגשית ולאומית, בכל הנוגע לפדיון שבויי צה"ל. על אף המסורת של הימנעות מפדיון שבויים יותר על כדי דמיהם, נמצא שהקשר שבין חייל לצבאו נתפס בעיני חלק מהפוסקים כקשר מחייב ביותר, בדומה לקשר של איש ואשתו, ואף מעבר לכך. בנוסף, העירו חלק מהפוסקים שיש לקחת בחשבון את שאלת המורל של החיילים היוצאים לשדה הקרב, שעלולים להסס אם ידעו שהמדינה לא תעשה ככל יכולתה להשיבם לחיק משפחותיהם. מנגד, שחרור מחבלים, שעלולים לסכן חיי אדם, ושעצם שחרורם עלול להוות זריקת מרץ לאויב, נלקחו גם הם בחשבון. עם זאת, דומה שאצל רבים מפוסקי המאה העשרים הכריעה את הכף המחויבות המיוחדת של מדינת ישראל לצה"ל ולחייליו. לפיכך, הרבנים שאול ישראלי, עובדיה יוסף, חיים דוד הלוי, שלמה גורן ויעקב אריאל פסקו שניתן לשחרר שבויי צה"ל אף במחיר של שחרור מחבלים רבים, בהם רוצחים מורשעים.[15]

גם התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש ,ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להנצל[16].

תפילות על השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול בהם בתפילת שחרית, מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת התפילה הבאה :

"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה,
העומדים בין בים ובין ביבשה,
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה,
ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה,
השתא בעגלא ובזמן קריב"

בימינו, יש קהילות בהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה "מי שברך" מיוחד להצלת שבויי צה"ל. לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל או שיצרו באותה קהילה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ח' י', סמ"ג מצווה קסב.
  2. ^ בראשית יד יב-טז.
  3. ^ שמואל א', פרק ל.
  4. ^ דברים טו, ז.
  5. ^ ויקרא יט, טז.
  6. ^ שם כה, נג.
  7. ^ דברים טו, ח.
  8. ^ ויקרא כה, לו.
  9. ^ שם יט, יח.
  10. ^ משלי כד, יא.
  11. ^ גיטין נ"ח ע"ב.
  12. ^ הרמב"ן, הרא"ש ועוד ראשונים
  13. ^ שו"ע יורה דעה סימן רנב ד'
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מתנות עניים, הלכות ח, פרק י"ג, שולחן ערוך יורה דעה רנ"ב ו'.
  15. ^ (אין) פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם, אתר "מארון הספרים היהודי". ראו גם הרב אריאל: שליט שווה גם 2,000 מחבלים.
  16. ^ מסכת עבודה זרה י"ח ע"א-ע"ב