הלן בר
 | |
| לידה |
27 במרץ 1921 הרובע הרביעי של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
אפריל 1945 (בגיל 24) ברגן-בלזן, גרמניה הנאצית |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
הפקולטה לאמנויות של פריז |
| השקפה דתית |
יהדות |
| בן או בת זוג |
Jean Morawiecki |
  | |
הלן בר (בצרפתית: Hélène Berr; 27 במרץ 1921 – אפריל 1945) הייתה צרפתיה-יהודייה שבשנים 1942–1944 תיעדה ביומן את חוויותיה מתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת. היומן ראה אור בשנת 2007, והפך לאחד הסמלים החשובים ביותר של השואה בצרפת, שם נחשבת הלן בר ל"אנה פרנק הצרפתייה".
חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלן בר, ילידת פריז, הייתה בת למשפחה בורגנית אמידה שחיה במשך דורות רבים בצרפת. אבי סבה, מוריס לוי, היה חבר באקדמיה הצרפתית למדעים ופרופסור בקולז' דה פראנס; ואביה, רמון בר, היה מנהל חברה בכיר ומדען נודע שקיבל את עיטור הגבורה במלחמת העולם הראשונה. הוא נכלל ברשימת 16 היהודים "אשר תרמו תרומה יוצאת דופן למדינה הצרפתית בתחומי הספרות, המדע והאמנות" שהיו מוגנים (לכאורה) מפני רדיפה.
הלן למדה ספרות רוסית ואנגלית בסורבון, אך לא הצליחה לעבור את מבחן הסיום בלימודיה, כתוצאה מהחוקים האנטישמיים של ממשלת וישי. במקום זאת עבדה בהתנדבות באוז'י"ף, ובשעות הפנאי ניגנה בכינור והתעניינה במוזיקה. לאחר נדודים רבים בניסיון להתחמק ממעצר החליטה משפחתה לשוב לביתם. למחרת, ב-8 במרץ 1944, היא נעצרה יחד עם הוריה וכעבור שבועיים, ביום הולדתה ה-23, הם גורשו מדראנסי לאושוויץ. הלן מתה באפריל 1945 בברגן-בלזן ממחלת הטיפוס או ממכות רצח לפי עדות אחרת, ימים ספורים לפני שחרור המחנה ברגן-בלזן בידי הבריטים.
היומן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלן החלה לכתוב את רשימותיה ב-7 באפריל 1942 בגיל 21, עם פרק על ביקורה אצל הסופר פול ואלרי. כבר בדפים הראשונים ניתן לחוש את אימי המלחמה והחשש מהאנטישמיות. הנערה מספרת על הנוף שנשקף בפריז, על האהבה הראשונה ועל חברותיה באוניברסיטת סורבון. מהטקסטים שלה, המתובלים בציטוטים מויליאם שייקספיר ולואיס קרול, המלחמה נראית כחלום רע בלבד, אך בהדרגה היא מתוודעת לחומרת מצבה. היא מדווחת על הטלאי הצהוב, על הגירוש מהפארקים הציבוריים ועל הרדיפה של קרוביה ומכריה. היא שומעת את השמועות על תאי הגזים ומקוננת על היעדר הפרספקטיבה והחשש מהעתיד: "אנחנו חיים משעה לשעה, אפילו לא משבוע לשבוע". בהמשך מדווח לה יהודי על תוכניות הנאצים. הרישום האחרון מתאר שיחה שניהלה עם שבוי מלחמה גרמני. היומן נחתם ב-15 בפברואר 1944 עם מילותיו של מקבת': "האימה! האימה! האימה!".
הלן ביקשה שהרשומות שלה יועברו לאחר מותה לארוסה ז'אן מורבייצקי, שמאוחר יותר היה לדיפלומט. בשנת 1994 הוא החליט להוריש את היומן בעל ה-262 דפים לאחייניתה של הלן מרייט ז'וב. זו תרמה בשנת 2002 את כתב היד ל"יד הזיכרון לשואה" בצרפת, ובסופו של דבר החליטה לפרסם אותו כספר. היומן, שנכתב ברובו כדו-שיח עם ארוסה, זכה עם פרסומו לשבחים רבים בקרב מבקרים ספרותיים, והוא נחשב לעדות ממדרגה ראשונה על האירועים שקדמו לגירוש ולהשמדה.
הספר יצא לאור לראשונה בצרפת בחודש ינואר 2008. העיתון ליברסיון הכתיר אותו מיד כ"סנסציה הספרותית של 2008" והזכיר לקוראיו את הוויכוח החריף שהתעורר שנתיים קודם לכן עם יציאתו לאור של ספרה של אירן נמירובסקי. כבר לאחר יומיים נמכרה המהדורה הראשונה ב-24,000 עותקים, והספר תורגם בהמשך לשפות רבות. בחודש פברואר 2010 הופיעה המהדורה העברית בהוצאת מודן. עד לתקופה זו נמכרו בצרפת למעלה מ-100,000 עותקים של היומן.
ספרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יומן, הלן בר, הוצאת מודן. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 287 עמודים., בצירוף נספחים שלא פורסמו במהדורה המקורית ואחרית דבר שכתבה ההיסטוריונית פרופ' רנה פוזננסקי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלן בר (1921-1945), דף שער בספרייה הלאומית
- קטע מהיומן, באתר "טקסט"
- תדהר ואלד, "יומן" מאת הלן בר | לעשות את הדבר הכי אמיץ, באתר הארץ, 8 באפריל 2010
- שירי צור, "יומן" מאת הלן בר | לעשות את הדבר הכי אמיץ, באתר הארץ, 8 באפריל 2010
- תערוכה ווירטואלית באתר "יד הזיכרון לשואה" בפריז (בצרפתית)
- מרים זקהיים, מותה של המדמואזל עם הטלאי הצהוב, באתר הספרנים, 5 במאי 2024