שואת יהודי צרפת
שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה. כרבע מיהדות צרפת, 78,000, נספו בשואה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת, וב-22 ביוני נחתם הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית לצרפת. לפי ההסכם שלוש חמישיות משטחה של צרפת כולל כל אזור החוף הצפוני הועברו לשלטון גרמני, והשטח הנותר ניתן לממשלת בובות צרפתית מטעם הגרמנים שכונתה "ממשלת וישי". מנהיגי ממשלת וישי היו המרשל פטן וסגנו פייר לאוול. פטן שהיה במלחמת העולם הראשונה גיבור קרב וורדן, זכה לאהדה ציבורית ניכרת בצרפת לאחר כיבושה על ידי הגרמנים. פטן הוביל מדיניות "להחזיר את צרפת לצרפתיים" ולפיה ריכוז המאמץ הצרפתי הוא בעניינים לאומיים צרפתיים תוך דחיקת רגלי הזרים ובכללם היהודים. ביולי 1940 חוקק חוק "לבדיקת אזרחות המהגרים" כתוצאה מחוק זה, בוטלה אזרחות של כ-16,000 אזרחים צרפתיים, שליש מהם יהודים. יחד עם חוק זה, נאסר על כל מי שלא צרפתי מבטן ולידה לעסוק בשירות הציבורי, כדוגמת עריכת דין ורפואה ושאר המקצועות. באוגוסט 1940 חוקק חוק ספציפי כנגד היהודים שעניינו ביטול 'האמנספציה'.[1] בהמשך, הורה ליהודים לענוד טלאי צהוב, סילק אותם מעבודותיהם, שלל את פרנסותיהם והחרים את רכושם.
מעצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחורף 1940–1941 שלחו הגרמנים והצרפתים עשרות אלפי יהודים למחנות מעצר בדרום צרפת, בהם גירס וסן סיפריאן. רובם היו פליטים ומהגרים. באביב 1941 חודשו המעצרים. במחנות אלה נספו אלפי יהודים.
בשנת 1942 לתעודת זהות של יהודי צרפת התווסף מידע על מוצאם היהודי. הדבר הקל על חיפושם ומעצרם.
גירושים להשמדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גירוש היהודים מפריז (1942)
- ערך מורחב – ציר זמן של גירושי יהודי צרפת למחנות ההשמדה
ב-16 ביולי 1942 החלה משטרת צרפת במעצרים המוניים של יהודי פריז, וזאת בהסתמך על רישומם, שנעשה על ידי שוטרים צרפתיים. המשטרה ריכזה את היהודים במחנות ריכוז באזור פריז, העיקריים שבהם דראנסי, בון לה רולנד ופיטיביה, ושלחה אותם ברכבות של חברת הרכבות הצרפתית למחנות השמדה. המעצרים התפשטו לכל רחבי צרפת, גם לאזור "משטר וישי" החופשי לכאורה. בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את אזור משטר וישי והמשיכו לעצור יהודים ולשלחם להשמדה.
בסוף 1944 שוחררה כמעט כל צרפת. עד אז הספיקו הצרפתים והגרמנים לשלוח למחנות ההשמדה כ-78,000 יהודים, שהיוו כרבע מיהדות צרפת. מארק ירבלום היה בין מנהיגי הקהילה בתקופת המלחמה ומיד אחריה.
קבלת אחריות על ידי הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך עשרות שנים נמנעה ממשלת צרפת מהתנצלות על תפקידה של משטרת צרפת במעצר היהודים ועל שיתוף הפעולה של המדינה עם גרמניה הנאצית. הטענה הרשמית הייתה כי משטר וישי, בראשותו של פיליפ פטן, פירק את הרפובליקה הצרפתית והקים מדינה חדשה במהלך המלחמה, ולכן אין זה מתפקידה של הרפובליקה שהתחדשה לאחר המלחמה להתנצל על מעשים שבוצעו בתקופה שבה לא התקיימה. עמדה זו הובעה, בין היתר, על ידי הנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן, והובעה מחדש במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות בשנת 2017 על ידי מארין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית".[2][3]
נושא "הפתרון הסופי" הודחק במשך שנים רבות. הנרטיב שאומץ על ידי שארל דה גול כבר משנת 1944, ולפיו רובו המכריע של העם הצרפתי התנגד לכיבוש הנאצי, למעט קומץ בוגדים, הקשה על ההכרה בתפקידי הפקידים, השוטרים והז'נדרמים הצרפתים בביצוע הפתרון הסופי. הספר הראשון שהתייחס לנושא בהרחבה היה Vichy France: Old Guard and New Order, 1940-1944 מאת ההיסטוריון האמריקאי רוברט פקסטון, שפורסם בשנת 1972, אם כי עיקר עיסוקו היה במשטר וישי בכלל. הספר הראשון שהוקדש כולו לנושא היה Vichy France and the Jews, שנכתב על ידי פקסטון בשיתוף עם ההיסטוריון הקנדי מייקל מארוס ופורסם בשנת 1981.
ב-16 ביולי 1995 נשא נשיא צרפת ז'אק שיראק נאום שבו הצהיר כי הגיע הזמן להתמודד עם העבר, והכיר באחריות המדינה לרדיפת היהודים וקורבנות נוספים בתקופת הכיבוש הגרמני. שיראק ציין כי על פי דרישות הנאצים, היו אלה "4,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים, בפיקודם של מנהיגיהם, שביצעו את המעצר".[4] הוא תיאר את אירועי מעצר היהודים בוולודרום ד'איבר במילים: "[אלו] שעות אפלות שכתם אותן יישאר על ההיסטוריה שלנו לעד... השיגעון הפלילי של הכובש נתמך על ידי העם הצרפתי, על ידי המדינה הצרפתית... צרפת, באותו יום, ביצעה את הבלתי נסלח."[5]
ב-22 ביולי 2012, לציון 70 שנה למצוד ול ד'איבר, נשא נשיא צרפת פרנסואה הולנד נאום באתר ההנצחה למאורע, שבו הגדיר את האירוע כפשע שבוצע "בצרפת, על ידי צרפת". הולנד הדגיש כי השתתפות המשטרה הצרפתית בגירושים הייתה בגידה בערכי הרפובליקה, בעקרונותיה ובאידיאלים שלה.[6]
ביולי 2017, בטקס זיכרון נוסף לקורבנות, הכיר נשיא צרפת עמנואל מקרון באחריותה של צרפת לשואה וגינה ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה ולהכחיש את אחריות המדינה למעצר ולגירוש כ-13,000 יהודים בשנת 1942. מקרון הדגיש: "זו הייתה אכן צרפת שארגנה זאת", וציין כי "לא היה גרמני אחד שהשתתף בכך". בעוד ששיראק והולנד לא התייחסו במפורש לשאלה האם משטר וישי ייצג את המדינה הצרפתית, מקרון קבע חד-משמעית כי משטר וישי היה חלק מהמדינה הצרפתית: "נוח לתאר את משטר וישי כמשהו שנולד מכלום וחזר אל הכלום. כן, זה נוח, אבל זו אינה האמת. איננו יכולים לבנות גאווה על יסוד שקר."[7][8] הוא גם הזכיר את התנצלותו של שיראק מ-1995 והוסיף: "אני אומר זאת שוב: צרפת היא זו שארגנה את המעצר, את הגירוש, ולכן, עבור כמעט כולם – את המוות."[9][10]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל השואה | ||
|
פורטל צרפת | ||
- אוז"ה
- ילדי איזיו
- חוק מעמד היהודים
- מחנה הריכוז ריווזאלט
- הצבא היהודי
- ההתנגדות היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרקים בתולדות השואה בצרפת, באתר יד ושם.
- שואת יהודי צרפת - סקירה היסטורית - באתר יד ושם
- שואת יהודי צרפת - גיליון חורף תשע"ה - 2014 של כתב העת המקוון "זיקה" של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם.
- בתי ילדים בצרפת הכבושה - תערוכה מקוונת באתר יד ושם.
- לוסיין לזר, חסידי אומות העולם בצרפת בשביל הזיכרון 29, 1998, עמ' 27–29
- רנה בדרידה, עמדות ראשי הכמורה בצרפת כלפי רדיפת היהודים בתקופת המלחמה בשביל הזיכרון 35, עמ' 38–43
שואה - צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לירז לחמנוביץ, שואת יהודי צרפת - סקירה ספרותית, באתר יד ושם
- ^ Simons, Marlise (17 ביולי 1995). "Chirac Affirms France's Guilt In Fate of Jews". The New York Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McAuley, James (10 באפריל 2017). "Marine Le Pen: France 'not responsible' for deporting Jews during Holocaust". The Washington Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Allocution de M. Jacques CHIRAC Président de la République prononcée lors des cérémonies commémorant la grande rafle des 16 et 17 juillet 1942 (Paris)" (PDF). www.jacqueschirac-asso (בצרפתית). 16 ביולי 1995.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Chirac, Jacques (16 ביולי 1995). "Allocution de M. Jacques CHIRAC Président de la République prononcée lors des cérémonies commémorant la grande rafle des 16 et 17 juillet 1942 (Paris)" [Speech by Mr. Jacques CHIRAC President of the Republic during the ceremonies commemorating the large roundup of July 16 and 17, 1942 (Paris)]. Présidence de la République. Paris. אורכב מ-המקור ב-15 בספטמבר 2008.
Il est difficile de les évoquer, aussi, parce que ces heures noires souillent à jamais notre histoire, et sont une injure à notre passé et à nos traditions. Oui, la folie criminelle de l'occupant a été secondée par des Français, par l'Etat français. ... La France, patrie des Lumières et des Droits de l'Homme, terre d'accueil et d'asile, la France, ce jour-là, accomplissait l'irréparable.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Willsher, Kim (22 ביולי 2012). "François Hollande sorry for wartime deportation of Jews".
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Associated Press (16 ביולי 2017). "'France organised this': Macron denounces state role in Holocaust atrocity". The Guardian.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Goldmann, Russell (17 ביולי 2017). "Macron Denounces Anti-Zionism as 'Reinvented Form of Anti-Semitism'". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-18 באוקטובר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McAuley, James (16 ביולי 2017). "Macron hosts Netanyahu, condemns anti-Zionism as anti-Semitism". washingtonpost.com. The Washington Post.com.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Netanyahu in Paris to commemorate Vel d'Hiv deportation of Jews". bbc.com. BBC News Services. 16 ביולי 2017.
{{cite web}}: (עזרה)
